קטגוריות
LOW פוסט כל הרשימות נשמת כל חי

מה יהיה הסוף?!

שיקום האיש שהאמין גם כשבני-השרון הובילה בתשע הפרש ברבע הרביעי שהיא תנצח את המשחק ויעמוד! הרי זה היה ברור שמשהו יקרה, שופטים, שלשות, עבירות, ומכבי תמצא דרך לנצח את המשחק. במקרה הכי גרוע מישהו היה קם ומכבה ביד-נוקיהו את האורות. הבעיה היא שלא רק לנו העסק הזה ישב בראש אלא גם לשחקנים של בני השרון. וככה זה בדיוק היה נראה בדקות האחרונות. כמו באינספור משחקים מהסוג הזה בארבעים השנים האחרונות כשאליפות של מכבי עמדה בסכנה הקבוצה השנייה השתינה במכנסיים, ההפרש קטן וקטן לקראת סוף מוכר ובלתי נמנע, ועם הבאזר היו למכבי נקודה או שניים יותר על הלוח.לא כואב לי על בני-השרון, קבוצה שמביאה למשחק הכי גדול בהיסטוריה שלה בקושי איזה מאה ילדים שהלבישו אותם בחולצות לבנות ונראים כאילו הגיעו ליום כיף בקייטנה אין מן הראוי שתהיה אלופת המדינה אפילו לא בפינג-פונג. אבל בהחלט כואב לי על שני אנשים שמאוד מאוד מגיע להם:

אפי בירנבוים- מאמן כדורסל נפלא שחי את המשחק ואת השחקנים שלו כמו אחרון האוהדים, בדיוק אחד כזה הייתי רוצה שיעמוד על הקווים של הקבוצה שלי (הלו, זה משפחת קליין? דני נמצא?!). אבל מעבר לכל איש יקר עם לב ענק, חם ואוהב, מסוג האנשים שאתה אומר לעצמך "וואללה מגיע לו…".

מאיר טפירו- הקוראים הוותיקים של הבלוג כבר מכירים את חיבתי היתרה למאיר. כל מה שאמרתי על אפי האיש תקף גם לגביו. מבחינה מקצועית מדובר בכדורסלן ענק, אחד הגדולים שהיו פה, שסובל מהערכת חסר בגלל שלכאורה "לא זכה בתארים" (עד הגביע עם הפועל שנה שעברה). שזה כמובן טיעון שטותי להביא כנגד שחקן ישראלי שלא דרך במכבי ת"א. יצאה לו תדמית של שחקן ברדקיסט משום מה, אבל כל מי שעקב אחרי הקריירה שלו יודע שמדובר באחד הכדורסלנים האינטלגנטיים שהיו באירופה בעשור האחרון. כך גם היה אתמול כבשלב מסויים הבין שהכדור הכתום הארור הזה כבר לא יכנס לחור (אחד מחמש-עשרה מהשדה, המחשב של שוש אלוני בטח היה מאדים מבושה אם היה צריך לחשב את האחוזים של זה, ועוד למאיר…) והחל מזין את סיסה ואיבי התקפה אחרי התקפה בכדורים נפלאים לסלים קלים שגרמו לעופר שלח להתמוגג. בסוף דווקא הוא לקח את ההחלטה הלא נכונה בהתקפה האחרונה ובמקום לקחת את הזריקה בעצמו חדר והוציא לארז כץ, זה שלוקח זריקה רק אם מכוונים לו אקדח לרקה גם הוא נמצא לבד באמצע הלילה במגרש בגן-הפעמון. אבל אל תטעו בו, מאיר הוא אחד הווינרים הגדולים של הכדורסל הישראלי מאז ומעולם, שני אולי רק למיקי ברקוביץ' ואחד אלוהינו (עדי גורדון), ויעידו על כך אינספור סלי ניצחון שקלע בקריירה. אתמול בהתקפה האחרונה ידע שהוא לא חם וניסה לעשות את הדבר הנכון ולשחרר מישהו אחר לזריקה, וטעה. אני בטוח שגם הוא יודע שאין דבר יותר נכון בהתקפה אחרונה מזריקה של מאיר טפירו.

סה"כ היה משחק כדורסל עלוב אתמול, לתפארת המנהלת. בני השרון לא היתה מסוגלת לשים כדור בסל גם אם החיים של השחקנים שלה היו תלויים בכך ומכבי ת"א היא בדיחה עצובה. מספיק היה לראות את הפנים של שלושת ראשי הפאמילייה, מזרחי-פדרמן-כץ, בכדי להבין את כל הסיפור. זה היה משהו בין תקווה לנס (מזרחי) סלידה מהגועל נפש הזה (פדרמן) ו-'מה לעזאזל אני עושה פה?' (כץ). ואגב, שאפו לצלמים והעורך של השידור בערוץ 10 שהתמקדו שוב ושוב על המבטים האלה וסיפקו לנו את הדרמה האמיתית של הערב.

נשארה לנו התקווה האחרונה, חולון. אם בעונה כזו מכבי לא תאבד את האליפות אז באמת שאפשר לסגור את הכדורסל בישראל, עם כל הכבוד לטררם של אבנר קופל. אני דווקא אופטימי. מיקי דורסמן נראה לי כמו אחד שלא ממש מכיר את אבא ואמא שלו שהכסף על השולחן ויש לו ביד קבוצה ששווה ביום נתון לפחות חמש-עשרה הפרש על החבורה האקלקטית של צביקה שרף. אלא שאנחנו נסתפק אפילו בנקודה. למעשה, אנחנו בעצם נעדיף נקודה…

הטררם של אבנר קופל.  אתמול בפיינל-פור

11 תגובות על “מה יהיה הסוף?!”

בנתיים 2/2
אני מקווה שאני לא ממנחס אבל בחצאי הגמר פגעתי בשני ההימורים שלי, בול ואני מאמין שאפגע גם בגמר.

אז ההימור אומר: מכבי בקלות, ניצחון מעל 8 הפרש.

צ'משונן,
החצי גמר היה קל יחסית..
אני די משוכנע שחולון מנצחים מחר. כמו שכתבתי מכבי נראית באמת חושך ומיקי דורסמן הוא לא כזה שיעשה במכנסיים במעמדים שכאלה.
יכול להיות דווקא בגלל שהוא לא מגיע מהבראנז'ה של מאמני הכדורסל ואנשי המקצוע ואין לו את "תסביך" מכבי…

הגמר יגמר בהפרש גדול לטובת חולון. בדיוק כמו שהפיינל פור האירופי נגמר. חולון גדולה על מכבי ת"א כמו שצסק"א הייתה.
מי שצופה משחק צמוד או ניצחון גדול של מכבי ת"א משלה את עצמו וחי את התדמית של מכבי ת"א. אשר בקבוצה שלה היום אין אף שחקן שקצת דומה לתדמית של המועדון ולכן ההתרסקות העונה הייתה צפויה וההפסד מחר הוא צפוי.

ובני השרון לא קרסו בגלל משהו מיסטי, זה היה צפוי שהסגל שלהם יפול מהרגליים ברבע הרביעי. בדיוק מה שקרה להם בחמשת המשחקים האחרונים בליגה ומאז שאחד הזרים נפצע וגמר את העונה.

אלון,
אמנם חולון היא עדיין לא צסק"א אבל מסכים עם הניתוח שלך לגבי הגמר.
לגבי בני השרון אני לא כ"כ קונה את זה. קבוצה שלא השתתפה השנה באירופה והיה לה יותר משבוע לנוח (שלא לומר סיבוב שלם) לקראת המשחק צריכה להיות עייפה? אמנם הסגל שלה קצר יחסית אבל זה לא צריך להיות פקטור במשחק אחד, אולי בסדרה של חמישה משחקים. שורה תחתונה תמיד אפשר למצוא סיבה אבל תמיד מכבי מנצחת. צריך שמישהו יבוא יסתכל לה בעיניים יאמר בפה מלא שהוא יותר טוב ויעשה לזה סוף. אולי כאמור, מיקי דורסמן יהיה האיש ממנו תבוא הישועה.

סוף סוף מצאנו על מה לא להסכים, איציק. אפי ברינבוים הוא אדם חביב, בעיקר בגלל העלק-טירוף שלו (נראה לי שהכל מחושב, אבל אתה הפסיכולוג פה), אבל הוא לא מקצוען, כלומר תמיד יש איזו פינה לא סגורה בקבוצות שלו. את ההחלטה בהתקפה האחרונה הוא היה צריך לעשות, לא טפירו. אי אפשר לבקש משחקן לחשוב בהתקפה כזאת, עם הלחץ והעייפות. אם עומד שחקן על השלוש לבד וכץ בכל זאת זורק, משהו לא עבד טוב. ולפני טפירו מקצועית, הויכוח שלו בסוף עם כץ היה ממש מגעיל. מזכיר את שטראובר, שלא מכסה כדור גובה ורץ לנבוח. לא סובל את זה.
ולגבי טפירו, אני חייב להודות. אף פעם לא אהבתי אותו. באמת. ויום כמו אתמול לא גרם לי לאהוב פתאום. אתה זורק ומחטיא כמו משוגע, זוז הצידה. תפרגן לחבר'ה. אל תכפה את עצמך. אני מניח שהוא מה שקוראים "שחקן ליגה". ובחיים לא הבנתי את זה. עד אתמול. בליגה הוא ניצח המון משחקים, מעמדי זכייה לא בשבילו. אני לא חושב שהוא כזה ווינר גדול (וזה לא שהוא לא דרך במכבי אף פעם אלא אחרת – למה הוא לא דרך שם אף פעם?).
וסיפור דורסמן קטן. הייתי הכרוז באולם מקיף ד' בבאר שבע במאי שעבר, בסדרת הגמר בין הפועל באר שבע לחולון בליגה הלאומית. חצי דקה לסיום כשהניצחון הבאר שבעי הובטח (הפסדנו בסדרה 3-2), האיש עשה דרכו לאוטובוס הקבוצה, והפך לדמות לא אהובה בבירת הנגב.
אבל כיום אני מעריץ את הקבוצה שהוא בנה, מאמין שהם מנצחים מחר, אבל אומר מה שאמרתי גם לפני חצי הגמר: אם יהיה צמוד לקראת הסוף, מכבי תנצח. אם חולון תעשה 8-10 נקודות יתרון באמצע הרבע האחרון, יהיו חגיגות ברחוב האחד במאי.

האמת שאין לי כלום עם חולון ואחרי הגמר של שנה שעברה כבר איבדתי את האמונה שמשהו טוב יכול לקרות בענף הזה, אבל מחר אחזיק אצבעות לחבורה של שחקנים שאני בקוש מכיר את השמות שלהם.

אתמול היה עוד ערב מתסכל וכמו לך, כאב לי על טפירו ואפי. ואני מקווה מאד שהמשחק מחר לא יהיה צמוד. צמוד מסתיים כמעט תמיד בנצחון של המפלצת הצהובה ובחיוכים אמיתיים של אילן השועל ומאולצים של שימון.

הפרש גדול לחולון יהיה חגיגה.
הפרש גדול למכבי יאפשר לי לעזוב את המסך ולעשות דברים אחרים.

אריגיא,
אכן…
לגבי אפי אני חשוב שנעשה לו עוול עם התדמית הזו של מישהו לא מקצועי, רק בגלל שהאופי שלו הוא אמציונלי ואימפולסיבי וזה מתקשר אצלנו אוטמטית לטיפוסים חפיפיניקיים שלא יורדים לפרטים לא אומר שהוא כזה. לא צריך להיות קר ומחושב כמו רפא בניטז בשביל להיות מאמן טוב, ואני חושב שאפי הוא כזה. הסיבה שהוא לא תכנן תרגיל בהתקפה האחרונה היתה משום שהוא לא יכל לקחת את הפסק זמן שתיכנן משום שמכבי החטיאו את העונשין השני והמשחק לא נעצר.
לגבי מאיר, גם כאן נדמה לי שאתה נופל למלכודת של התדמית הלא מוצדקת שיש לו. מדובר בשחקן מאוד אינטלגנט שבהחלט עושה את השחקנים שלידו הרבה יותר טובים ויוצר להם הזדמנויות קליעה. מצד שני הוא גם אחד כזה שלא מפחד לקחת את האחריות ולזרוק גם כשלא הולך, גם לקובי ברייאנט יש ערבים של שלוש מעשרים, הזריקות שהוא החטיא היו זריקות שנכנסות לו בד"כ. מה שכן אני מסכים שלאורך הקריירה יוצא שדווקא במעמדי גמר הוא תופס את "הימים" האלה וזה משהו שעומד כנגדו.

רן,
יש לי הרגשה טובה על חולון, מה שבטוח אני לא רואה את האפשרות שמכבי בורחת מוקדם כך שתפנה את הערב (ממילא אין מה לעשות בלונדון אחרי חמש באמצע השבוע…). אבל בעצם, מה אני מבין…

אני בכלל לא נופל למלכודת התדמית, ולהיפך, אני בעד מאמנים עם אמוציות ולא רק פרצוף רציני וחמור כאילו כל העולם על כתפיהם (וראיתם אתמול את אלי גוטמן בספורט5? מדהים האיש, אין ספק). ולגבי התרגיל, עוד בזמן הזריקות, השחקנים שלו היו צריכים לדעת מה עושים בשתי הסיטואציות: אם הזריקה השנייה נכנסת או לא. זה נקרא מקצוענות עד הפרט האחרון בעיניי, ולא לתת לטפירו לרוץ עם עצמו. ואגב, איך רצית שבכלל הוא יזרוק? תסתכל שוב על ההתקפה, הוא מאוד רצה לזרוק, אבל היה לו מגדל עזריאלי על הפרצוף.
והמשחק הזה בדיוק מסמן את הטובים מהגדולים. שחקן טוב כמו טפירו ממשיך לזרוק באמונה שזה יצליח. הגדולים באמת מצליחים בסוף.
ואחרי שקראתי בידיעות אוהד מכבי שכתב שהם מנצחים ב-15 פלוס (והוא גם חבר טוב שלי), אני ממש מרגיש טוב לקראת המשחק. השנה כנראה זו השנה של הצהוב-סגול: גם הכוח עמידר ר"ג, גם הלייקרס, וגם חולוניה.

ההתקפה האחרונה היתה בלאגאן אבל אם תסתכל על תשעים אחוז מההתקפות האחרונות במשחקים צמודים, גם בNBA, תראה שבד"כ הם מסתיימות בצורה מקרית ולא מתוכננת ולא משנה מי המאמן, מה הוא תכנן, ואם הקבוצה יצאה מפסק זמן או לא. הטעות של מאיר לא הייתה בכך שהוא לא לקח את הזריקה אלא בזה שהוא חדר לתוך היער והכניס עצמו למצב שבו היה חייב למסור. הוא היה צריך לפזר את כולם לפינות, לבקש חסימה, ואז לעלות לשלשה או שניים לפי החלטה שלו. לכיתת אמן בנושא אפשר להזמין את עדי גורדון להרצאת אורח ולבקש ממנו לשחזר את סל הניצחון בגמר הגביע ב-96'.

לגבי סגול-צהוב, שיהיה מברוק לעמידר, הלוואי גם חולון, אבל עד הלייקרס.. אני סלטיק בנשמה! (למרות שאני מודה שאני לא מת על הגלקטיקוס, אבל זה בהזדמנות נפרדת..)

איציק, צדקת לגבי חולון.
הייתי במתח יותר מאשר בפנדלים מול הפועל. איזה אושר!!!!!!!

ראית איציק את ההבדל בין טפירו ללוזריות? קוראים לו פי ג'יי טאקר, שהחמיץ ללא הכרה, ויצא מנצח.

סגור לתגובות.