השנה רק התחילה והספורט הישראלי כבר סיפק לנו את אחד הרגעים שגם בסופה נבחר וודאי למחממי הלב שבה- העפלת נבחרת הנשים בכדורעף לאליפות אירופה.
לשמוע ולראות את ד"ר אריה זלינגר, אדם ששרד את מחנה הריכוז ברגן-בלזן ולהבדיל אלף הבדלות זכה בשתי מדליות כסף אולימפיות, מדבר על "ניסים" ומתרגש עד דמעות היה שווה כל שקל שהשקיעו בפרויקט "הפנטזיונרי" שלו.
יצא לי לשמוע סיפור אישי מסטודנטית במכון ווינגייט שעלתה לטרמפ עם ד"ר זלינגר. אותה סטודנטית לא ידעה במי מדובר אבל במהלך נסיעה קצרה הוא הצליח לרגש אותה ולסחוף את דמיונה בסיפורו האישי והמדהים ובחזונו.
מבלי להיסחף לקלישאות, וקשה שלא, הסיפור של ד"ר זלינגר הוא הציונות במיטבה- ההישרדות, התקומה, השאיפה למצוינות, ההליכה נגד כל הסיכויים, והאמונה בעבודה קשה.
כשד"ר זלינגר רוצה שום דבר איננו אגדה.
גם המרקם האנושי שמרכיב את הנבחרת שמכילה פסיפס מרהיב של שחקניות מרקעים שונים, עולות וותיקות וחדשות, צבריות בנות ליוצאי ארצות אירופה ויוצאי ארצות המזרח, הוא סיפור הצלחה ישראלי מחמם לב ומעורר השראה המהווה המחשה נהדרת של החזון הציוני.
אלא שמעל לכל, ההצלחה של פרויקט זלינגר מראה ש"לא בשמיים היא"- כשעובדים קשה, נכון וביסודיות ומעניקים לספורטאיות את התנאים הדרושים להצלחה רואים תוצאות.
העפלת נבחרת הנשים בכדורעף לאליפות אירופה מצטרפת להישג הנהדר של העפלת נבחרת הנשים בכדורסל לאליפות אירופה. הישגים של הספורט הנשי בישראל משמחים אותי במיוחד מכיוון שהצלחה של ספורט נשי היא עדות לתרבות ספורט, ותרבות בכלל, בריאה.
הבעיה של הספורט הישראלי מעולם לא הייתה בחומר האנושי, לא של הספורטאים והספורטאיות ולא של אנשי ונשות המקצוע. הבעיה הייתה תמיד הניהול הכושל, שלא לומר פושע. נוהגים לכנות אותו כ"ניהול חובבני", אלא שאין שום דבר חובבני בניהול הזה, מדובר בניהול מקצועני גרידא- מקצועני (מאוד!) בלדאוג לאינטרסים האישיים של אותם עסקנים על חשבון טובת העניין.
אין שום סיבה שלא יהיה כאן ספורט מקצועני ברמה גבוה, צריך רק להעיף את כל אותם עסקנים חזרה למקומם הטבעי- השוק- ולשים במקומם אנשי מקצוע וחזון כמו ד"ר זלינגר.
____________________
שתי אנקדוטות בעקבות הדיון המרתק שהתפתח כאן בפוסט ראש-השנה:
א. כמו שכבר ציינתי כאן באחד הדיונים האחרונים, אני רוצה להמליץ בחום, וזה רלוונטי במיוחד בשבוע שבו חל יוהכ"פ, על הספר "מכתבים לטליה" מאת דב אינדיק שמביא התכתבות בין דב הי"ד, שנפל במלחמת יוהכ"פ, לבין טליה, צעירה מקיבוץ בצפון הארץ, בשנתיים שקדמו למלחמה ועוסק בשאלות של זהות, יהדות וציונות שעלו בדיון הזה.
ב. במעבר חד: בדיון עלה גם נושא השפעות מוזיקת הפופ על המוזיקה המזרחית העכשווית- מה שנותן לי הזדמנות נהדרת להעיף מבט צפונה אל עבר דרום-לבנון, משם מגיעה אלינו מרים הפארס המהממת ולהיטה הענק "איילי בי אחסל" שכבש את המצעדים ברחבי המזרח-התיכון והפך לאחרונה ללהיט גדול גם בישראל אחרי שזכה להשמעות רבות בתכניתו המיתולוגית "קופסת הלהיטים" של מלך הרדיו העברי עופר נחשון (כל יום בין אחת לשתיים בצהריים ב- FM88):
אריה זלינגר הוא ללא ספק אדם שמשלב חזון עם ידע מקצועי עשיר והתוצאות ניכרות. אבל יותר מכל, הוא מוטיבטור ברמה עולמית. למרות שמדובר באיש לא פשוט ולא קל (היכרות אישית), יש לו באצבע הקטנה של הרגל יותר מנהיגות ולמרבית מאמני הספורט לסוגיו בארץ. הייתי במשחק אתמול וחשבתי על משהו שבדרך כלל עולה בראשי ביורו והמונדיאלים – יש נבחרות שנראות כמו אוסף של שחקנים שמגיעים מקבוצות שונות ויש נבחרות שנראות כמו קבוצה אורגנית שמתאמנת ומשחקת יחד כל הזמן, בדרך כלל אלה נבחרות כמו ברזיל, ארגנטינה, גרמניה. לא אנגליה ובוודאי לא ישראל. הנבחרת של זלינגר נראית בדיוק כך, קבוצה אחת מאומנת ומתורגלת ולדעתי יש לכך השפעה רבה על התוצאה.
אין לי מושג עד לאן יגיעו הבנות של אריה, אבל גם אם יכשלו, זה לא יהיה בגלל ויכוח על פרמיות או נערות (נערי) ליווי.
בני,
נגעת בנקודה- מנהיגות. זה מה שהופך אוסף של יחדים(ות) ליחידה שעולה על סך חלקיה, בכל תחום.
פרוייקט מדהים!
ללא התמיכה של ריכטר,והעובדה שיש ישראלי בנשמה שהוא מאמן על ברמה עולמית,זה לא הייה קם.
דבר שרק מבליט את החיסרון של ספורט ציבורי איכותי. שיצור פרמידה רחבה יותר.
בכל ענפי הפורט.
כל הכבוד. (לא לך, לזלינגר).
והנה עוד שיר מגניב ודביק לאללה שמגיע אלינו היישר מביירות:
https://www.youtube.com/watch?v=L83n4zhg8Jw&feature=player_embedded
ניר, אהבתי! נכנס לפלייליסט של הבלוג..