אלמודובאר לעניים

כשבאים לקטרג על רפא בניטז ופועלו בליברפול צצים מייד סנגוריו ושולפים מהזיכרון הלא רחוק את אותו לילה בלתי נשכח באיסטנבול בו זכתה ליברפול בגביע האירופי החמישי שלה כהוכחה לגאונות הטקטית שלו וליכולתו לגבור בכלים מוגבלים על קבוצות עדיפות בהרבה. אלא שבחינה מדוקדקת של סדר האירועים באותו לילה מיתי במאי 2005 מראה שמה שהתרחש אז מעיד נכוחה דווקא על חסרונותיו של הספרדי הרבה יותר מאשר על יתרונותיו.

ההרכב שהציב הספרדי למשחק הגמר ההוא נגד מילאן היה, אם להגדיר זאת בעדינות, הזוי. בהגנה בחר בניטז להציב את ג'ימי טראורה השערורייתי כמגן שמאלי על חשובנו של המגן השמאלי הקבוע של ליברפול ג'ון ארנה ריסה שהוסב לעמדת הקישור. בכך לא רק שחיבל הספרדי במשחק ההגנה של ליברפול אלא החליש באותו חבילה בצורה משמעותית גם את משחק הקישור. ריסה לא מצא ידיו ורגליו בתפקיד החדש והירבה לאבד כדורים בנסיונות פתאטיים לכדרר באגף מול קאפו, מגנה הימני של מילאן. זאת ועוד, לא רק שבניטז לא הסתפק בהחלשתו בצורה דרסטית של האגף השמאלי, הוא אף הגדיל לעשות וחירב כליל את מערך הקישור כולו: בנוסף לריסה הוצבו בקישור שני קשרים שמאליים נוספים (!!)- לואיס גארסייה והארי קיואל, באגף הימני הוצב סטיבן ג'רארד ואל מול מרכז השדה האימתני של מילאן בראשותם של קאקה גאטוסו ופירלו הוצב צ'אבי אלונסו המסכן לעמוד בפרץ לבדו.  

המערך הביזארי הזה של בניטז שכלל אינספור נסיונות לא ברורים ו"הברקות טקטיות" תוצרת מוחו הקודח של הספרדי קרס כמו מגדל קלפים ברוח אל מול המכונה המילאנזית. העובדה שבמחצית עמד מאזן השערים על פלוס שלוש בלבד למילאנזים מחמיאה, אם כבר, לקבוצתי האהובה ממרסיסייד יותר מאשר לקבוצה של אנצ'לוטי לנוכח האירועים במגרש באותם 45 דקות.

אלא שאת מה שקרה במחצית השנייה של אותו משחק כולם זוכרים, היה זה "משהו מעולם הניסים והאגדות ולא מעולם הכדורגל" כפי שהיטיב כ"כ (אלא מה) לתאר זאת בשידור החי יורם ארבל בעודו משתנק אל נוכח הקאמבאק המדהים של הסקאוזרים. וכך יצא שההיסטוריה שכחה לבניטז, שבכל ערב אחר היה מותקף מכל עבר על המערך בו בחר לעלות במשחק הכי חשוב של העונה, את כל משגיו הנוראיים וזכרה לו רק את העובדה שבעונתו הראשונה במועדון המפואר מצפון מערב אנגליה החזיר עטרה ליושנה והוביל את המועדון לזכייה בגביע אירופי אחרי 21 שנות בצורת.

אומרים על גנב חכם שהוא אינו חוזר פעמיים לאותו זירת פשע. האופנובק, למשל, היה מקפיד להופיע כל פעם בזירה אחרת, בד"כ האחרונה בה ציפו לו. בניטז כנראה לא למד את הלקח הזה. גם לאחר אותו ערב באיסטנבול המשיך הספרדי באותם נסיונות ושגיונות טקטיים לא ברורים תכופות: שחקנים שמוצבים באגפים לא להם, הרכבים נעדרי קוהרנטיות בסיסית, ומערכים טקטיים שגרמו לטובי הפרשנים לגרד בעצבנות את פדחתם. טבע הדברים הוא שהנס שהתרחש על גדות הבוספורוס לא שיחזר את עצמו פעמים רבות וכך אנו, אוהדי ליברפול, עומדים כיום מאוכזבים ומשתאים לנוכח כשלונו של הספרדי לעמוד במשימה המרכזית שהוצבה לו עת נחת האנפילד לפני כמעט ארבע שנים- להחזיר את ליברפול למאבק האליפות בפרמייר ליג.

אז מה הוא אם כן בדיוק סוד הכישלון של רפא בניטז בליברפול?

ובכן, טיפש הוא לא. רפא הוכיח בעבר, במיוחד בליברפול, שבערב נתון הוא מסוגל לעשות בי"ס טקטי לטובי המאמנים באירופה. זכורים לטוב בעיקר צמד מפגשי חצי הגמר מול צ'לסי בעונת איסטנבול ובעונה שעברה וגם המפגשים הכפולים נגד יובה ובארסה באותם עונות בהתאמה. אלא שמה שטוב לערב נתון, למשחק אחד, לא מספיק (או לא מתאים) בשביל ליגה של 38 מחזורים.

בהרבה מובנים התחושה אחרי משחק של ליברפול מזכירה את התחושה לאחר צפייה בסרט של הבמאי המוערך, ספרדי גם הוא במקרה או שלא, פדרו אלמודובאר. הסיפור כ"כ מורכב ומפותל וחוט העלילה שזור בפרטים קטנים ולא ברורים שנדמה ואין בינהם כל קשר שאתה מתקשה לעקוב את ההגיון של הסיפור והמסר אותו מנסה להעביר הבמאי. בקולנוע זה עובד מצוין- הסרטים של הספרדי, גם אם לא מובנים כאמור, מפעילים רגשית את הצופה והמבקרים הטפשים בד"כ מכסים על בורותם בהפלגת שבחים על גאוניותו של הבמאי. בכדורגל זה עובד קצת פחות.

בכדי לייצר קבוצה מנצחת לאורך זמן על המאמן ליצור עבורה שיטת משחק כזו שתאפשר מיצוי מקסימלי של פוטנציאל השחקנים המרכיב אותה. על השיטה להיות ברורה, פשוטה ובעיקר לגרום לשחקנים להרגיש בתוכה בנוח. במקרים יחודיים המהלך יכול להיות כ"כ מוצלח שאיכות הקבוצה כמכלול עולה על סה"כ איכות הבודדים המרכיבים אותה. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא כמובן ארסנל של ארסן וונגר. מה שהופך את ארסנל תחת הצרפתי לקבוצה שמציתה את הדימיון ומצליחה הרבה מעבר למה שאפשר היה לצפות מעיון ראשוני ברשימת השחקנים המרכיבה את הסגל שלה היא העובדה שוונגר יצר עבור השחקנים שלו שיטת משחק התפורה ביותר למידותיהם והוא דבק בה בכל מחיר. בשיטה של וונגר ישנו איזון מושלם בין התבנית הקבוצתית לבין החופש האישי שהוא נותן לשחקנים היצירתיים שלו. האיזון הזה בין סטרוקטורה לאינבדואליזם נותן לארסן דיוונדים מדי שבוע על המגרש ובעיקר נותן לו קבוצה שמחה ומלאת חיוניות. וכשהפועלים שמחים העבודה נעשית בחן ובאהבה והתוצר הסופי מעיד על כך.

אצל בניטז מתרחש בדיוק התהליך ההפוך. רפא בניטז הוא איש של פרטים קטנים ו"הגאונות הטקטית" שלו מעידה על כך. בזכות העובדה הזו הוא מסוגל לנתח לפרטי פרטים את מערכי היריב ולמצוא להם פתרונות נקודתיים שבערב נתון מאפשרים לקבוצה שלו להביך קבוצות עדיפות ממנה. אלא שבליגה הכישורים האלה באים לו לרועץ. לאורך עונה שלמה אפשר לומר שרפא בניטז טובע באותם פרטים. מה שמתאים למשחק חוץ בטורינו או ברצלונה לא החרכחי ואפילו לא רצוי למשחק בית מול וויגאן או בירמינגהאם. ליברפול, קבוצה עם חומר שחקנים עדיף בהרבה, אמורה לשלוט ולהכתיב את קצב וסגנון המשחק בערבים שכאלה ובשום ואופן לא להתאים את עצמה ליריב. הנסיונות של רפא בכל משחק ליגה מחדש, כפי שהם מתבטאים בשינווי ההרכבים והשיטה התכופים, להתאים את ליברפול למשחק היריב רק מבלבלים את השחקנים ויוצרים על המגרש קבוצה מבולבלת, לא מאורגנת ונעדרת שיטת משחק. אין זה פלא שהדקות הטובות ביותר של ליברפול במשחקים מהסוג הזה הם רבע שעה האחרונה של המשחק בהם נשברת המתודה והשחקנים, בלחץ שריקת הסיום המתקרבת, "שוכחים" את ההוראות הטקטיות ומביאים   לידי ביטוי את יכולתם.

בהקשר היותר רחב, החיסרון הבולט של רפא הוא היעדר היכולת (או אולי הרצון) להקנות לקבוצה שיטת משחק קבועה. עמוק לתוך העונה הרביעית של רפא באנפילד ואין אחד שיכול לומר מה היא בדיוק שיטת המשחק של האדומים: הנעת כדור (אלונסו, בניון)? כדורים ארוכים (ג'רארד)? הגבהות (קראוץ')? בכל משחק אנחנו מקבלים ליברפול אחרת עפ"י מצב רוחו של הספרדי. זאת ועוד, לא רק שיטה קבועה אין, גם לא הרכב קבוע או אפילו תפקידם קבועים לשחקנים. כתוצאה מכך מוצא עצמו השחקן של רפא נאלץ להתאקלם כל שבוע מחדש לשחקנים חדשים, בשיטה חדשה, בעמדות חדשות… כך יוצא שלא פעם אפשר לראות במשחקים של ליברפול כדורים שהולכים לשטחים מתים פשוט משום שרק לפני שבוע היה בנקודה הזו בדיוק קשר או מגן תוקף והיום אותו אחד עסוק במשימות אחרות לגמרי או בכלל נמצא על הספסל או אפילו ביציע…

רבות דובר על שיטת הרוטציה של רפא. אין בשיטה הזו כעיקרון שום פסול, בוודאי לא בעונה ארוכה כמו זו שיש כיום לקבוצות הבכירות באירופה. למעשה, גם ארסן וונגר ואלכס פרגוסון משנים תדיר את ההרכבים שלהם. אלא שההבדל הוא משמעותי: בניגוד לבניטז, אצל פרגוסון או וונגר שחקן נכנס לתוך מבנה קבוע ומוכר. בארסנל או יונייטד שחקן מחליף שחקן באותו תפקיד ובאותו מקום וכך לא משנה אם  קוראים לו קאריק או אנדרסון, חלב או פלמיני, קשר אחורי הוא קשר אחורי וקשר שמאלי הוא קשר שמאלי. אצל בניטז קשר ימני יכול להיות בשמאל, בימין, ולפעמים אפילו לגלות שאין בו כל צורך כמו במשחק נגד רדינג בחודש שעבר בו העלה הספרדי מערך נטול קשרים באגפים לחלוטין! (ליברפול, אגב, הפסידה כמובן 3:1 באותו משחק).

ההבדל בין גאון אמיתי לבין כזה מדומה הוא פשוט: גאון אמיתי מסוגל להסביר את הדברים המורכבים בצורה הפשוטה ביותר, כזו שנשמעת הגיונית לכל בר-דעת גם אם הוא לא מגדולי המשכילים. גאון מדומה הוא כזה שמסביר בצורה מורכבת ומסובכת דברים שהם ביסודם פשוטים וברורים, עד כדי כך שאפילו גדולי המבינים מגלגלים עינהים בתימהון. לרוב, אגב, המקרה השני בא לכסות על בורות יסודית בתחום הרלוונטי. למצער של כולנו, אוהדי ליברפול, נראה שרפא בניטז שייך לקטגוריה הזו.

פורסם בקטגוריה אנפילד, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.