קטגוריות
כל הרשימות סיפורים עשרים ושניים משוגעים

סיפורי מונדיאל (2): 'שלג באמצע הקיץ' – מאת: שבי כהן

מונדיאל 1978. ארגנטינה. צמד המילים האלה – "מונדיאל" ו"ארגנטינה" מספיקים כדי להעביר בי צמרמורת, להזכיר לי עולם תמים ומתוק, היסטוריה נוסטאלגית שמעלה חיוך קטן בזווית הפה. שם, בשנת 1978, במשחק אחד ויחיד שראיתי בטלוויזיה, נולדה האהבה הראשונה שלי.

אני עדיין ילד קטן שגר בנחלאות, ילד שהולך לבית ספר, ילד שמשחק כדורגל בשכונה, ילד שרוב הזמן חי בחוץ, בלי מחשב, בלי טלוויזיה, בלי פלאפונים, ילד שרק מי שהיה ילד ב- 1978 יודע איך זה מרגיש. חיינו בפשטות חלומית. מבוקר ועד חושך, מהחזרה הביתה מבית הספר ועד שכבר לא רואים את הכדור במגרש. כדורגל "אמיתי" היה חלום רחוק. ערטילאי. בלתי מושג. אספנו קלפים של "כוכבים". דוד קרקו, מושיקו גריאני, אורי מלמיליאן, כולם היו בשבילי חלום של כדורגל אמיתי, כולם נצצו וזהרו באור יקרות.

ערב קייצי אחד לקחה אותי אימי לביקור אצל דודה יפה בשכונת רוממה. נכנסנו הביתה וראיתי פלא. טלוויזיה! (בטח שחור-לבן, אלא מה?). דוד שלמה הגברתן (סדרן של הפועל, האיש שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לראות משחק מהמגרש – משחק של הפועל בקטמון…), ועוד שני גברים ישבו סביב המסך ובהו במתח ועניין. הסתקרנתי. ברחתי מהמטבח לכיוון הסלון והצצתי מהצד. כדורגל "אמיתי" בטלוויזיה! פעם ראשונה בחיי שראיתי משחק כדורגל בטלוויזיה.

אני זוכר את הרעש שבקע מהמרקע, הרגשתי את הלהט, את התשוקה, את המתח, התלהבתי מהגבריות המתפרצת של השחקנים, רעמות השיער האדירות, החולצות הצמודות, המהירות, הכוח, כדורגל "אמיתי"!

אבל מעל הכול היה דבר אחד אותו לא אשכח כל חיי – את פתיתי הנייר ששטפו את הדשא. מרבד לבן של פתיתי נייר לבנים נמרח על הדשא, יציעים שלמים כוסו לבן. שלג לבן מרהיב ביופיו. דבר יותר יפה מזה לא ראיתי עד אז. המראה שבה אותי. הוקסמתי. לא יכולתי להסיר את עיניי. לא רק הכדורגל משך אותי באותו רגע, זה היה בעיקר השלג הלבן שכיסה את המגרש. נדבקתי בחיידק, מעל 30 שנה עברו ולא החלמתי עד היום.

התאהבתי בכדורגל ובארגנטינה. אהבה ראשונה של ילד. אז, בתור ילד, שראה רק את משחק הגמר שהביא לארגנטינה את הגביע, לא ידעתי מה זה משטר צבאי, מי זה וידלה, מה זה שלטון החונטות, לא ידעתי על כל הזוועות שעשו הגנרלים, לא ידעתי שקרויף לא הגיע לטורניר כי החליט להחרים את המשטר, בטח שלא ידעתי שה- 6:0 המדהים על פרו היה מכור, שהשוער של פרו קיבל מזוודות עלומות, הייתי ילד. לא עניינה אותי פוליטיקה. רק כדורגל על משטח ירוק-לבן. זהו.

והאמת? גם היום, ממרחק של זמן והבנה גדולה יותר במה שמסביב, לא מעניין אותי יותר מידי איך ארגנטינה זכתה בגביע ההוא. נכון, שלטון החונטות של הקצינים בארגנטינה היה אחד הנוראים שידע המין האנושי במאה הקודמת, אבל בתור ילד בן 10 שמקבל את מה שהמסך הקטן מעביר לו, אין לך שום דרך להסתכל על הדברים מעבר למה שאתה רואה בשתי עיניך. ומה שילד בן 10 רואה זה כדורגל מלהיב, כדורגל של גברים נחושים, אווירה שהיא לא פחות מחלומית, תמונות שמשאירות אותך עם פה פעור למשך שעות, עם ניצחון של הטובים, מבחינתי, השמחים, הביתיים.

שנים הרצתי בראשי את השמות פסארלה, ברטוני, טרנטיני, קמפס וארדילס הקטן. הרצתי שוב ושוב את השערים, את הטכניקה העילאית, את הקהל המוטרף, את ה- 3:1 בגמר הבלתי נשכח נגד הולנד, את הקורה של רנסנבריק בדקה ה-90, את הטירוף של קמפס אחרי הגול בהארכה (טירוף שמשתווה לטירוף הבלתי נתפס של מרקו טארדלי האיטלקי ב-82' ושל פלקאו הברזילאי באותו טורניר). חלמתי על המראות האלה בלילות.

מאז עברו כמה וכמה שנים, אבל עדיין, בכל מונדיאל, בכל קופה-אמריקה, בכל טורניר, מכדורגל ועד כדורעף חופים, תמיד אהיה בעד ארגנטינה.

כשכולם בארץ אהדו עד כלות את ברזיל במקסיקו 86' ותיעבו, ממש תיעבו את ארגנטינה של מראדונה וקרלוס בלארדו, הרגשתי כמו אותם 11 לוחמים תכולים-לבנים על אותם פתיתי נייר לבנים בבואנוס איירס של 1978 אחרי שהגדול מכולם הניף את הגביע הקדוש.

יש לי תקווה ש- 2010 תהיה סגירת מעגל של אותו גדול מכולם. ששוב נראה את אותם גברים בתכלת-לבן, עם אותו דייגו הגדול שמוביל אותם, כנגד כולם, לזכייה הנכספת.

בכל מקרה, מה שלא יהיה, אם תשאלו אותי היום, שנים רבות אחרי אותו טורניר בלתי נשכח מבחינתי, מה זה כדורגל בשבילי, אגיד – מריו קמפס. פתיתי שלג לבנים. ארגנטינה 1978.

שבי כהן

null

כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>

4 תגובות על “סיפורי מונדיאל (2): 'שלג באמצע הקיץ' – מאת: שבי כהן”

סיפור מקסים שבי.
איך שהתחלת לכתוב על אותו מונדיאל של 1978 (שאני כמובן לא ממש זוכר, בתור מי שנולד 7 שנים אחריו) ישר חשבתי על המשטר הצבאי המזעזע שהתקיים בארגנטינה באותה עת, ואז הבנתי, שבתור ילד כל זה באמת לא מעניין אותך.
גם אצלי חווית הכדורגל הראשונה קשורה בטורניר גדול (שוודיה 1992, אליפות אירופה בכדורגל) ובגיבורים הדנים (לא שזה גרם לי להפוך לאוהד נבחרת דנמרק), אבל אולי בגלל שזה היה צבעוני הדמיון עבד פחות, ועם כמה שאני זוכר את זה – זו לא באותה נוסטלגיה כמו אצלך.

יופי של סיפור. האמת גבריות, מן מצ'יזמו במובן הכי מובהק שלו זה תיאור די הולם של נבחרת ארגנטינה. קרויף, אגב, הכחיש שהוא החרים את המונדיאל מסיבות אדיאולוגיות.

אולד טיימר, באמת שמעתי לא מזמן שהסיבה הייתה שאשתו של קרויף אסרה עליו לנסוע מחשש להתהוללות מצדו…

גם אני הייתי בן 10 אז וזה המונדיאל הראשון הצרוב בתודעת הזכרון שלי .
זוכר טוב מאד את פתיתי השלג , את השערים של הארי האן מחצי מגרש ואת כאב הלב מההחמצה של רנסנבריק .
ב-82' זיגזגתי לטובת ברזיל וממונדיאל 86' אני אנגלי .
כמה עצוב לי על הילדים היום ( גם שלי ) שלא זוכים לחוויות הילדות שלנו מאז .
כנראה שהילדות שלנו הייתה מאד דומה רק ששלי התרחשה בסביבת הפרדסים של הוד השרון של אז ולא בבירת הקודש .

סגור לתגובות.