קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי

מילי דשטותא (שמחה, פורים)

לתמר

והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפילו על ידי מילי דשטותא, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאוד". (ליקוטי מוהר"ן, חב, מח)

עניין השמחה הוא אחד המוטיבים המרכזיים בתורתו של ר' נחמן מברסלב. יש ערך גדול ללמידת מידת השמחה דווקא מדמות שהעידה על חייה שהיו מלאי מניעות ומכאובים וממנה ניתן ללמוד כיצד למצוא בתוכינו את היכולת לשמוח גם בחיי היומיום רצופי הקשיים.

התפישה בעולמנו היא ששמחה היא רגש שמתעורר דרך גירוי חיצוני. היינו, מאורע כלשהו בחיינו שמעורר את אותה תחושה. בעידן המודרני אותו גירוי מתקשר בעיקר להצלחה אישית והישג חומרי כלשהו.

לעומת התפישה הזו ר' נחמן מציג רעיון ייחודי ומרתק לפיו שמחה היא לא משהו שצריך לחכות שיקרה אלא שאפשר לעורר אותו בעצמנו.

לא מדובר במשימה קלה, להיפך, זוהי בהחלט עבודה קשה, מתחום עבודת המידות. אבל נדמה שעל המידה הזו בהחלט ראוי וחשוב לעבוד. חשוב, במיוחד בחיינו כיום שנדמה שהשמחה הספונטנית, השמחה הפשוטה על הזכות לחיות- שמחת חיים- הולכת ומתמעטת. נהיינו רציניים מדי, איכשהו החיים הופכים במקום לחוויה לסוג של מעמסה מכבידה.

אחד המעלות הגדולות של השמחה זה שהיא משברת את מידת הגאווה שבאדם. מי שמרשה לעצמו להשתטות ולהשיל מעליו את הפוזה המכובדת שנדמה כי כולנו כיום מהלכים איתה, בצדק או שלא, מעיד בעצם על כך שאינו לוקח את עצמו ברצינות יתרה על המידה.

היכולת לשם את החיים ואת עצמנו בפרספקטיבה נדמית חיונית כיום יותר מתמיד בעולם תחרותי שמעלה על נס ערכים כמו פרפקציוניזם ושאיפה למצויינות. מירוץ, שנותן בכולנו את אותותיו בשלב כזה או אחר של חיינו, ולא מוביל לשום מקום.

בספר שמואל ב', ו' מסופר על דוד המלך שרקד והשתטה לפני ארון הקודש בשעה שזכה להעלותו לראשונה לירושלים.
בעיני מיכל אשתו, בתו של המלך שאול, הדבר לא מצא חן:
"ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני השם ותבז לו בלבה".
ובהמשך מסופר:
"וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר: מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום לעיני האמהות כהיגלות נגלות אחד הריקים".
אלא שדוד המלך, מלמד אותה ואת כולנו לקח חשוב על תפקידה של השמחה ועל מידת הענווה:
"ונקולותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני".

כבר בתקופתו היה ער ר' נחמן לעובדה שבעולמנו קשה מאוד למצוא סיבות לשמוח. לכן קרא לאדם לשמח עצמו אפילו ללא סיבה מיוחדת, בדבר שטות- "מילי דשטותא". בדיוק מהסיבה הזו תקנו חכמינו את חג הפורים- זמן בשנה שבו מצווה על האדם להשתטות, לעסוק ב"מילי דשטותא", בכדי לעורר בעצמו את מידת השמחה.

וכך כתב ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן:

"כי עיקר מצוות פורים הוא השמחה כנ"ל, ועל כן עושים כל מיני שחוק ומילי דשטותא ועושים אז מעשי שכרות ושטות בשביל השמחה – כי איתא בדברי רבינו ז"ל (ר' נחמן, א.א.) בכמה מקומות, כמה אזהרות גדולות שצריך האדם להרגיל את עצמו להיות בשמחה תמיד, ואיתא בדבריו הקדושים שאי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא: שעושין עצמם כשוטה, ומשמחין את עצמם במילי דשטותא, כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה. ועיקר השמחה אי אפשר כי אם על ידי מילי דשטותא, כמו ששמעתי מפי רבינו ז"ל שאמר בזה הלשון: 'סע האט א פנים אז מע קען מער ניט פרייליך זיין נאר מיט נאריש מאכין זיך' (נראה שאי אפשר כבר לשמוח כי אם על ידי מילי דשטותא)".

אבל שמחה היא משהו שחשוב לעסוק בו לא רק בפורים אלא כל השנה. ואפילו, או בעצם במיוחד, אם היא כרוכה ב"מילי דשטותא".

חג שמח!