קטגוריות
אנפילד בבל כל הרשימות ממשיך לנסוע נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

חוסר אונים נרכש*

* מצב פסיכולוגי שבו אדם או בעל חיים לומד לנהוג בחוסר אונים במצב מסוים, אפילו כשיש לו הכוח לשנות את הנסיבות הבלתי-נעימות או אף המזיקות (מתוך ויקיפדיה).

על האי גרנזי (Guernsey) שמעתם פעם? גם אני לא. עד אתמול כשפגשתי ברכבת מלונדון-יוסטון ל- ליברפול-ליים-סטריט את לורה, דיילת אוויר בוירג'ין אטלנטיק שמוצאה באי הקטן לחופי צרפת המצוי בנתינות בריטית.

חיים קשים יש לה לבחורה, זה עתה חזרה משבוע במאוריציוס וכבר ביום שלישי היא אורזת מחדש, הפעם לברבאדוס. "זה מאוד מעייף, אני מניחה שבשלב מסויים אצטרך לחפש עבודה עם לוח זמנים יותר נורמלי" היא מקוננת באזני עוד אני נזכר בסיפורים של אבא על העבודה מסביב לשעון מול המכונות במפעל מנועי בית-שמש.

אנגליה היא כנראה אחד המקומות היחידים בעולם שבו אם אתה רוצה להתחיל שיחה עם בחורה אתה מדבר איתה על כדורגל. אלא שלורה לא שמעה שיש הערב משחק חשוב באנפילד, למעשה ספק אם בכלל שמעה על אנפילד.

"כדורגל זו דרך מצויינת לראות מקומות ולהכיר אנשים", אני מנסה להסביר לה מה גורם לי לעשות ביום ראשון בבוקר את מרחק 380 הקילומטרים (ספרתי) מסאות'המפטון לליברפול (הלוך ושוב באותו יום).

אחרי שאני מכניס אותה לעניינים היא דווקא מתלהבת:

"וואו… נשמע שאני מפספסת משהו.. אולי אתחיל לאהוד את ליברפול- הם הכי טובים, לא?!"
כאן מציפים אותי רגשות אשמה:
"לא בדיוק… אבל הכי כיף לאהוד אותם, זה כמו משפחה".
מהמבט שלה אני לא בטוח שהיא לגמרי מבינה:
"את יודעת מה, הכי טוב- כישיהיו לך פעם כמה ימים פנויים בין הטיסות תקפצי למשחק של ליברפול באנפילד, תחווי את ההרגשה ותביני בעצמך על מה אני מדבר".

איפה זה? (טוב בטח גם היא לא שמעה על בית-שמש). האי גרנזי

בתחנת ליים-סטירט אני מצתוות למשפחה ישראלית- אבא ושני תאומים מתוקים בני תשע- שמגיעים למשחק במיוחד בכדי לראות את יוסי בניון ותופס איתם מונית משותפת לאנפילד. כרגיל באנפילד, במיוחד במשחקים גדולים, עברית היא השפה השנייה המדוברת ביותר אחרי אנגלית (או סקאוסרית בעצם). בכדרוגל עצמו אנחנו לא משהו אבל בכל מה שקשור לתיירות כדורגל אנחנו אמפריה של ממש.

כפסיכולוג, תאומים הם תמיד מקרה מבחן מעניין עבורי: השניים דומים מאוד במראה אבל ממש לא באופי. אחד ברדקיסט לא קטן שאביו מתקשה להשתלט עליו במונית והשני, מופנם ומהורהר יותר, מתפעל מהדרך הארוכה שעשיתי ומנבא "זה בטח ממש עצוב לעשות את כל הדרך הזו ברכבת אחרי הפסד". התאומים חלוקים באהדתם לקבוצות בארץ, להפתעתי המסויימת דווקא הברדקיסט אוהד הפועל ת"א והמופנם אוהד בית"ר. הוא ואני נהיינו סופית חברים.

התחושה באנפילד אפורה כמו מזג האוויר. אין את ההייפ הרגיל שאני מכיר מביקורים קודמים במשחקים מהסוג הזה. משהו מהעגמומיות של הקבוצה השתלט בסופו של דבר גם על האוהדים המאמינים תמיד בקופ. כבר ב- You'll Never Walk Alone אני מרגיש שזה לא זה, השירה נשמעת חלושה וסדוקה מתמיד.

הלוואי שהשקיעה של הקבוצה היתה יפה כך. אנפילד, אתמול

ליברפול דווקא נראית לא רע במחצית הראשונה אבל אנפילד שקט מתמיד, רק השער של קאוט לקראת המחצית מצליח לעורר קצת את היציעים ונוסח שמץ של אופטימיות זהירה.

אלא שבליברפול של השנה כל מה שיכול להשתבש (וגם מה שלא) משתבש. המחצית השנייה בקושי נפתחת ושער עצמי אומלל של גלן ג'ונסון מחזיר את ארסנל למשחק. דממת מוות נופלת על האיצטדיון ורק המובלעת שהגיעה מצפון לונדון מתעוררת לחיים. התחושה היא שהשער הבא הוא רק עניין של זמן, ושהוא לא הולך ליפול בצד הנכון. ארשאבין מאמת את החששות בשער נפלא שמזכיר לי אחד דומה שחיים רביבו נתן לבית"ר בחצי-גמר גביע אי שם בשנות ה- 90'.

זה לא היה משחק גדול של ארסנל, אבל נדמה שארסן וונגר עשה שיעורי בית מההפסד לצ'לסי לפני שבועיים. ארסנל נראתה הפעם רכה פחות ויעילה יותר. אחרי השער, כשליברפול עשתה ציוצים של התקפה, הוא הכניס את אבו-דיאבי במקום ת'יאו וולקוט (יותם הלפרין האנגלי) לגרזן את מרכז השדה.

על ליברפול אין הרבה מה להוסיף מעבר למה שנטחן כאן עד דק מאז תחילת העונה (והאמת מאז שהבלוג הזה קיים למעשה). הסיפור הגדול כאן בשבוע שעבר היה הביקורת אותה מתחו גרהאם סונס ויורגן קלינסמן שטענו, בצדק רב, שליברפול נעדרת טכניקה ויצירתיות בהתקפה. רפא בניטז, כמה בוגר מצדו, התייחס "בענייניות" לביקורת והזכיר את הרקורד הלא מחמיא של השניים כמאמנים.

חבל רק שממש לא צריך להיות קאפלו בשביל לראות איך ליברפול לא מסוגלת לייצר מהלך התקפה ראוי לשמו במשך תשעים דקות. מסכן טורס שבשביל לראות כדור צריך לרדת לחצי עשות גליצ'ים. על סטיבי ג'י אין צורך להציע שום פרשנות מקצועית- הבחור פשוט איבד את כל חדוות המשחק שלו וניכרים עליו סימנים מדאיגים של דיכאון קליני. אקווילני נכנס לעשרים דקות ונתן כמה נגיעות יפות ואיזה עקב או שניים, אבל עם כל האהבה שלי למשחק היפה עקבים זה בערך הדבר האחרון שליברפול צריכה כרגע. וכן, לוקאס התותחחח שוב השלים תשעים דקות של שוטטות, למקרה שתהיתם.

בזה הוא צריך להתעסק? טורס

האכזבה הגדולה של העונה היא דווקא ההגנה, שלזכותו של בניטז הפעם ייאמר שבתקופתו במועדון התאפיינה ביעילות ואמינות, שנראית רכה ולא מסונכרנת. קאראגר, עם כל האהבה שלי לבחור והמחמאות שחילקתי לו אחרי המשחק נגד יונייטד, זה כבר שנתיים שלוש חנטריש. אגר משחק עם גב מפורק ומהשורה ה- 12 ביציע היה אפשר לראות היטב את הבעת הכאב בפניו אחרי כל התרוממות לכדור גובה.

תסמינים מדאיגים. סטיבי ג'י

היציאה מהמגרש מזכירה הלוויה. עד כדי כך שאני אפילו צריך לעודד את עצמי ש"זה רק כדורגל" בכדי להכניס בעצמי קצת אנרגיה ולא להתיישב בצד ולהתחיל לבכות- יש רכבת להספיק.

אני עוצר מונית מול הקופ: "Lime-Street?" אני פונה לנהג שמעיף מבט חטוף לכביש שחסום לטובת הולכי הרגל וחוזר אלי: "I'm going nowhere".

"גם הקבוצה שלך" אני מפטיר לעברו בעברית ומתגלגל חזרה למרכז העיר רגלית בקור המקפיא.

13 תגובות על “חוסר אונים נרכש*”

איציק,
פוסט עצוב. כאילו ודיברת גם מתוך התחושות שלי אחרי המשחק.
התחושה שהכל ברור, אין על מה להתפלא אין על מה לכעוס. גל עכור שצריך לחכות שיעבור. אני מודה שהמחצית הראשונה יצרה אצלי רושם (מוטעה בעליל כפי שהסתבר בשניה), כי משהו עומד להשתנות. זה לא קרה וכנראה כבר לא יקרה העונה. אני מקווה שסוף השבוע האחרון (הפועל פ"ת, מכבי כדורסל, יובנטוס, ליברפול) לא יחזור על עצמו יותר מידי פעמים העונה. בינתיים אני מתנחם זמנית בחדשות מדהימות מהמפרץ, אי שם עמוק בתוך הרבע הרביעי, הניינרס מובילים 17:9 על אריזונה במשחק שיש לו משמעות לגבי העתיד בפלייאוף הקרוב.

פוסט עצוב אבל מצוין .
גם אני חשבתי במחצית הראשונה שהנה – סוף סוף אנחנו כמעט עם כל ההרכב הראשון ואיזה שיפור עצום יש במשחק . היינו צריכים לגמור את המחצית ב- 3:0 ולחסל את ארסנל אבל בגלל החלודה שעל טורס וסטיבי זה לא קרה .
המחצית השנייה החזירה אותי אחורה ולמה שלמעשה קרה לי בתקופה האחרונה – ניסיון להתרחק קצת ממה שקורה ולקחת הכל בפרופורציה . לא לקחת יותר מדי ללב .
עדיין אני חושב שבקרוב נראה מגמת שיפור עם ריצה של ההרכב הראשון ( ושאקווילאני ייכנס כבר לכושר ויחליף את לוקאס ) .
כדאי לחכות קצת עם ההזמנה של לורה לאנפילד אם אנחנו רוצים שהיא תהפוך לאחת מאיתנו .

בני ומתי,
גם אני רוצה מאוד להיולת אופטימי אבל אני לא רואה מאיפה. הבעיות של הקבוצה יסודיות יותר משחקן זה או אחר שיחזור מפציעה. הקבוצה פשוט נראית כבוייה, כאילו משהו מת בה. האמונה המפורסמת של האוהדים והשחקנים דעכה ולמרות שאני מסכים אתכם שמבחינה מקצועית המצב לא בהרכח גרוע כמו שהוא משתקף כרגע יש תחושה שכולם מסביב למועדון פשוט איבדו את התקווה שמשהו טוב יקרה בעתיד הנראה לעין. לזה בדיוק התכוונתי בכותרת- חוסר אונים נרכש.

בני,
איזה ניצחון! נפלא!! אשמח לכמה מילים על המשחק.

איציק,
בסוף נגמר 24:9 לנו. בניגוד לאדומים מליברפול, האדומים זהובים מפריסקו דווקא ידעו הלילה לדרוס. לאריזונה (8:5) לא היתה תשובה למשחק המסירות המדוייק של אלכס סמית שמסר שוב לשלושה טאצ'דאונס ושלט בעצם במשחק ההתקפה. גם ההגנה עשתה את שלה כשהצליחה לעצור ברוב שלבי המשחק את הריצה של אריזונה. מישהו שם כתב שגם כשאריזונה הצליחו להבקיע שער שדה ואחריו טאצ'דאון וצמצמו, אי אפשר היה לראות כל סימני שבירה וייאוש אצל הניינרס שפשוט המשיכו בשלהם וזה עבד. ג'ו נדני הבועט רשם לזכותו 100 אחוזי הצלחה (3 בעיטות בונוס ושער שדה), פרנק גור שרף שטחים והבקיע ומה עוד אפשר לבקש. אני צריך עוד להתעדכן מה קורה בתמונת הפלייאוף, זה די מסובך שם. יש מצב לארגן לבניטז שבוע השתלמות אצל סינגלטרי בנושא איך מטריפים את הקבוצה שלך גם כשהסגל לא מבריק?

תודה בני. לגבי הפליי-אוף עד כמה שאני מבין המצב הוא כזה:
אריזונה מובילה את הבית עם 8:5 ואנחנו שניים עם 6:7 שלוש משחקים לסוף. אנחנו צריכים לנצח את כל השלושה ולקוות שאריזונה תפסיד שניים ואז נהיה עם מאזן דומה (9:7) ובשאיפה נתפוס את המקום הראשון בזכות מאזן טוב יותר במשחקים בנינו.
אפשרות אחרת היא לעלות כאחת משני הסגניות הטובות ב- NFC, מה שכרגע נראה לא ממש סביר כי לפחות לדאלאס וגרין-ביי, שניים משלושת הסגניות בבתים האחרים, יש מאזן טוב יותר בהרבה משלנו.

בכל מקרה, גם אם לא נעלה לפליי-אוף, אני חושב שאם נסיים את העונה במאזן חיובי או שווה זה יהיה הישג נפלא ויראה על גרף ברור של התקדמות מאז שסינגלטרי הגיע (באמצע העונה שעברה- נכון?).

ההבדל בין סינגלטרי לבניטז הוא שהראשון (לפחות ממה שאני מבין, מכיר אותו מעט מאוד- מודה) מבין אנשים והשני לא ממש. וזה משהו ששום השתלמות לא תוכל לללמד. או שאתה נולד עם זה או שלא. אני לא חושב שזה הופך את בניטז לאדם רע או משהו שכזה, ממש לא, פשוט אני חושב שזה מציב לו מגבלה אקוטית להצלחה בתפקיד שדורש ניהול אנשים כמו מאמן כדורגל, עם כל הכבוד לידע המקצועי והיכולת האנליטית שלו.

איציק,
שיטת הפלייאוף מאפשרת לניינרס' בחירה בין דבר וכולירה פחות או יותר ואכן הסיכוי שהאפשרות הראשונה שמנית תתרחש שווה לזו שהשניה תתאמת. בעניין ההבדלים בין בניטז לסינגלטרי, מדובר באינטליגנציה רגשית, לא?
כך או כך, אני בהחלט מתרשם מהכיוון שאליו הולכת הקבוצה בהנהגתו של סינגלטרי ומקווה שיהיה לה המשך. גם אצל הניינר'ס, הנה הגדרה נפלאה לאירוניה, יש חשיבות רבה לזהות הבעלים, כמו בעיר אפורה אחת באנגליה ועוד אחת דהוייה בין פרדס כץ לראש העין…
הזכרת את מקצועך כפסיכולוג ונזכרתי בסיפור מצחיק. לפני כמה שנים נפגשתי למשך תקופה עם פסיכולוג, אגב, אחת החוויות הנפלאות שחוויתי בחיי, ובאחת הפגישות עלה עניין הבחירות שלי. אני אוהד את הפועל פ"ת, ליברפול ויובה, מה זה אומר עלי, שאלתי. הבחור לא שקל זמן רב מידי בטרם פלט לעברי, אתה אידיוט. אחרי שנרגענו מהצחוק הוא התוודה שהוא אוהד , מכבי נתניה, ארסנל ומילאן. שתי הראשונות חטפו מפ"ת וליברפול בהתאמה יומיים ומילאן שבוע לפני כן…

לגבי הביקורת של סונס וקלינסמן – אני חושב שכשזה מגיע מן המאמן הגרוע ביותר בהסטוריה של המועדון (לפחות לאחר מלהח"ע השנייה) המאמן שבעצם פירק את ה – bootroom וממאמן שניסה לתפוס את מקומו של בניטס (לפני שרשם את עצמו לנצח בדפי ההסטוריה של וולפסבורג), אז הרקורד שלהם כן רלוונטי. זו איננה ביקורת הנאמרת בחלל ריק. יש בזה משהו אישי.

לגבי התוכן – הבעיה העיקרית בביקורת היא הדוגמטיות שבה. אנחנו מקום רביעי ככל שהדבר נוגע להבקעת שערים ומקום תשיעי בספיגה. הבקענו שני שערים פחות מיונייטד.ההתמקדות צריכה להיות בהגנה ולא בהתקפה. האמונה והבטחון יחזרו דרך ההגנה – שניים שלושה משחקי 1:0 קטן. אני רוצה להאמין שזה היה משחק הורדת החלודה של טורס (כמה פעמים הוא עוד יחמיץ ככה).

אני לא יודע מה קורה בחדרי חדרים, אבל אני חושב שכמו שההשראה של בניטס עומדת למבחן, כך גם המנהיגות של גרארד. גם לו מגיע זמן – אבל בינתיים הוא לא מרשים בתחום הזה.

אבל חברים – קראתי את הדיון על הניינרס ורציתי להזכיר לכם שביום ראשון הקרוב יש לנו דרבי פנימי! תבואו לפילי, לא נרביץ לכם רק נדבר.

בני,
אינטלגנציה רגשית, נכון. סיפור נחמד על הפסיכולוג :)
חשבתי על הסיפור עם דני לוי והפריצה המבויימת והאינסטינקט הראשוני שלי היה לשאול אותך מה יש לך, כאוהד הקבוצה, להגיד על כל הברדאק הזה שהולך אצלכם. ואז הבנתי שאם אני עושה את זה אני שם אותך במקום ממש לא הוגן, כאילו שיש לך איזושהי אחריות על כך שהאיש מנהל את הקבוצה שאתה אוהד. בדיוק כמו שאני מרגיש ששמים אותי בפינה לא הוגנת שמבקשים ממני, כאוהד בית"ר, להסביר את ההתנהגות של אותם אלה שאיתרע מזלי שהם אוהדים את אותה קבוצה כמוני. אז כל מה שאומר זה שאני ממש מצטער שקבוצה עם אוהדים מסורים כמוך מנוהלת ע"י אנשים כמו דני לוי.

באבא,
אני לא צריך את סונס וקלינסמן שיספרו לי שמשחק ההתקפה של ליברפול שבלוני ועקר, אני יכול לצערי לראות את זה היטב לבד. למעשה, כל מי שראה שניים שלושה משחקי כדורגל בחיים שלו יכול לזהות את זה.
לגבי הנתונים שהבאת: 14 מתוך 32 השערים שליברפול הבקיעה היו בשלושה משחקים בלבד (האל, סטוק וברנלי), בשאר 13 המשחקים ליברפול כבשה רק 18 שערים, ממוצע של קצת יותר משער למשחק. אם רוצים לעשות סטטיסטיקה מדוייקת צריך לחשב את ממוצע השערים של קבוצה, לתקנן את ערכי הקיצון בכדי למנוע הטייה (בניתוח שלנו: משחקים בהם הקבוצה הבקיעה מס' שערים הגבוה בשתי סטיות תקן מהממוצע, כמו באותם שלושה משחקים של ליברפול שהזכרתי) ואז לדרג את הקבוצות.
עוד? בבקשה: בליגת האלופות ליברפול כבשה חמישה שערים בששה משחקים וממוקמת בטבלת ההבקעות במקום ה- 24 מתוך 32 קבוצות.
ולמה אני מטריח אותך עם כל זה? כי בכל פעם שיש לי וויכוח איתך או עם תומכי בניטז אחרים הם מפציצים אותי במספרים שאיך שאני לא הופך אותם לא מתיישבים לי עם מה שאני רואה בעיניים, עד כדי כך שלפעמים אדם יכול לחשוב שמה שהוא רואה זה לא באמת מה שהוא רואה. רוצה לומר, סטטיסטיקה מגבלתה העיקרית בכך שהיא לא יכולה לספר את כל הסיפור, אלא רק מקטעים מסויימים ממנו שיכולים להיות מנותקים לגמרי מההקשר הכללי. בכדי לראות את כל התמונה אין ברירה אלא להשתמש בכלים "מיושנים" יותר כמו הגיון בריא. ותאמין לי, אני מדבר מהרהורי ליבי, מתוך שבע ומשהו השנים שאני לומד פסיכולוגיה יחס השעות שבהם התעסקתי בסטטיסטיקה לעומת פסיכולוגיה עומד על 3:1 (לפחות) לטובת הסטטיסטיקה.

לגבי הפוטבטול, נראה לי שיש סיפור מעניין במשחק ביום ראשון- אחת הקבוצות היחידות בליגה (היחידה?) עם קוורטבאק שחור נגד אחת הקבוצות היחידות בליגה (היחידה?) עם מאמן שחור.

אני בכלל חושב שסטטיסטיקה היא כלי מוגבל ואף מועד לפורענות כי בסופו של דבר אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה: צריך לפרש אותה. ואז שוב מביאים את תפיסת עולמנו הסובייקטיבית, שאין מנוס ממנה…

בהקשר של הדיון, אני בכלל לא חושב שיש קשר ישיר בין מספר שערים לכדורגל התקפי, שוטף וכל מה שאנחנו רוצים לראות. אם היה מהלך כדורגל טוב שנגמר בהחטאה מול השער, הוא עדיין מהלך כדורגל טוב. ולכן גם שער שנכבש כתוצאה מבלבול בהגנה או כל דבר כזה, הוא אומנם נספר וטוב שכך, אבל בטח לא מרמז על יכולות התקפיות מעולות. מי שרואה משחקים רואה שהמשחק לא שוטף, וגם כשיש דקות טובות של דומיננטיות ושליטה בקצב, זה לא תמיד מתבטא במהלכי כדורגל טובים כקבוצה.

ועדיין, אני ארצה לומר, הבעיה של ליברפול היא לא בכדורגל שלה, אלא ברוח שלה. היו כמה קבוצות השנה שלא שיחקו טוב יותר מליברפול ועדיין ניצחו. כמו נגד ארסנל, מחצית אחת טובה ומחצית אחת חלשה אמורות להוביל לתיקו, אבל כשקיבלנו את הגול לא הייתה הרוח להגיד שלא נשברים, לא סופגים את השני ויהי מה, גם אם זה יעלה בשני אדומים וכמה טיפות דם קוקני על הדשא.

יש חמישה קוורטרבקים (פותחים) שחורים – מקנאב (פילי); ג'ייסון קמפבל (וושינגטון רדסקינס); וינס יאנג (טנסי), דאנטה קולפפר (דטרויט) וג'מרקוס ראסל (אוקלנד). מקנאב הוא ללא ספק הבכיר שבהם. מה שמעניין בפילי זה שגם הקוורטרבק המחליף (מייקל ויק) הוא שחור.

למותר לציין שבכל התפקידים האחרים שיעור השחורים עולה לאין שיעור. אני חושב שהדוגמה הקיצונית ביותר הם ראנינג בקס – אני לא מצליח להעלות בזכרוני אפילו לא ראנינג בק לבן אחד.

ישנם שישה מאמנים שחורים – מייק טומלין (פיטסבורג), לאבי סמית (שיקאגו), סינגלטרי (ניינרס), ג'ים קלדוול (אינדי), מרווין לואיס (סינסינטי) ורחים מוריס (טמפה ביי).

איציק,
מה אומר לך, לא כיף להיות אוהד הפועל פ"ת היום. השאלה שלך דווקא הוגנת. התשובה שלי, לעומת זאת כוללת הרבה מאוד מבוכה. כל הפרשה תפסה אותי ממש ליד המקלדת כשרציתי לפנות דרך אחד מאתרי האוהדים של הקבוצה לדני לוי. רציתי להציע לו להחתים היום את אלי מחפוד לארבע שנים בלי כל קשר לתוצאות עתידיות ובלי לעמוד לו על הראש עם סטופר. לא אכנס לפירוט הסיבות כרגע, רק אומר שיציבות, או נכון יותר, חוסר יציבות הינה לוקסוס שהפועל פ"ת אינה יכולה להרשות לעצמה כיום. בבסיס ההצעה נמצאת העובדה כי לאלי יש את כל מה שהפועל צריכה כיום. הוא איש מקצוע שיודע ומבין כדורגל, שחקן וקפטן עבר שאוהד את המועדון מיום לידתו. בינתיים מגיעות הכותרות ונהיה לי חושך בנשמה. נדמה לי כי כתבתי כאן בעבר, אינני מכיר את דני לוי. אני מאוד לא אוהב את ההופעות שלו בתקשורת ואת הפומפוזיות שלו, אבל ברור לי לחלוטין כי הוא אחראי במידה רבה מאוד לעובדה שהפועל פ"ת קיימת כיום. למען ההגינות אציין כי יש אוהדים שטוענים שגם הוא והבעלים שהביא (גל חצור ותומר סיני) בובות של מאיר שמיר. כך או אחרת, הוא זה שמבדיל, נכון לעכשיו, בין הפועל פ"ת לשמשון או בית"ר ת"א. מצד שני, ממש בעוד שעה תקיים הנהלת הפועל פ"ת מסיבת עיתונאים בה תמסור באופן רשמי את גרסתה לאירועים ועד אז אני מסרב לחרוץ משפט. אם יסתבר שיש לו יד בביום הפריצה, שילך לכל הרוחות. אם לא, אני חוזר למקלדת וכותב לו.

בני:

תודה. ההכנה הטקטית שלי למשחק היתה מושלמת. דרשתי מבנותי לצייר כלבים הרודפים אחרי מייקל ויק… זה ככל הנראה עבד.

האמת, הייתם לא רעים והניינרס בוודאי התקדמו תחת סינגלטרי. כשאני משווה את זה למשחקי העבר (40-26 ב – 2008 עם ריצה של 23-0 ברבע האחרון; או ה 42-3 ב – 2005), בוודאי יש התקדמות. אגב הפער ביארדים הוא הרבה יותר קטן. אני חושב שהמשחק הזה הצביע על הדרך שיש לניינרס לעשות. יש בניינרס המון כשרון ובאופן פאראדוקסלי סינגלטרי עדיין לא הכניס בהם את הרוע ואת קור הרוח הנדרש לנצח משחקים גם כשלא הולך.

סגור לתגובות.