קטגוריות
ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

שחקן העונה

כן, אני יודע, העונה בקושי התחילה ומן הסתם עוד תספק לנו גיבורים שונים ושחקנים שינצצו, וידעכו, אבל תרשו לבחור כבר עכשיו את שחקן העונה שלי. לא, שחקן העונה שלי לא רושם (עדיין) לזכותו מאזן מרשים של כיבושים ובישולים, הוא לא הוביל את קבוצתו לאליפות או לגביע במו רגליו, אבל אותי כאוהד הוא ריגש בצורה ששום שער או ניצחון לא יוכלו.

לשחקן העונה שלי קוראים עמית בן-שושן. כן, אני יודע, סה"כ אין מה להיסחף. עמית אמנם נתן כמה משחקים טובים לאחרונה אבל בהחלט עדיין לא משהו שראוי לזכותו בתואר הנכבד הזה. אבל הבחירה שלי בעמית היא בחירה מהלב ולא מהראש והיא מגיעה בזכות הדברים שהוא אמר הבוקר בראיון לעיתון "הארץ":

"עבורי החלום הוא בית"ר ירושלים. מגיל 12 אני פה, אני חלק בלתי נפרד מהמועדון הזה, מהאוהדים האלה. ויתרתי על חוזה שמן מאוד, עם הבטחה לשחק, אבל אי אפשר לעזוב קבוצה כזו, גם כשפחות טוב. אני לא מסוגל לעזוב את המועדון הזה, אני חייב את הקריירה שלי לבית"ר ירושלים. הקבוצה הזאת גידלה אותי, עשתה אותי, הביאה אותי למקום שאני נמצא בו. ולכן אני רוצה להחזיר לה".

ש. ואם ארקדי גאידמק יעזוב, בית"ר תיקלע לצרות כלכליות, ומכבי ת"א תציע לך חוזה טוב?

ת. "אין סיכוי שאעזוב. גם תמורת חוזה שמן בקבוצה אחרת בישראל, גם אם זו מכבי ת"א, אני לא עוזב את בית"ר. אני לא רואה את עצמי משחק במועדון אחר בישראל".

פעמים רבות הואשמתי "ברומנטיות" מוגזמת כשקראתי לשילובם של כמה שיותר שחקני בית בהרכב גם במחיר של תוצאות על המגרש. אלא שנדמה לי שהדברים האלה של עמית מסבירים בדיוק למה אנחנו כל הזמן צועקים "שחקני בית". בשבילי אחד כמו עמית, על כל החסרונות שלו, עדיף על כל רכש שבעולם ולא משנה כמה טוב הוא. השמחה שלי לראות אותו מבקיע ומצליח שווה את הכל. הידיעה שהוא מרגיש על המגרש מה שאני מרגיש ביציע, ושאכפת לו בדיוק כמו שאכפת לי היא דבר שמבחינתי כאוהד שום תואר לא משתווה לו.

בשבוע שבו דיברנו כ"כ הרבה על כך ש"כסף לא יכול לקנות אהבה" עמית בא והסביר לנו בפשטות ובצניעות האופיניים לו מה משמעות התימה הזו.

(ותודה ליאיר (rd17) שהסב את תשומת לבי לראיון)

שחקן. נשמה

21 תגובות על “שחקן העונה”

אני לא ממש מת עליו כשחקן, אבל אם אכן הדברים נאמרו אני מבטיח שאני לא לעולם לא יגיד מילה רעה עליו, נדיר בימנו.

Nothing to say more. This is a dream coming through for all of us.

For moments like this everything we suffered from Arcadi and his Legion is worth.
Thank God there are people like Amit to remained us that the values we cherish so much still exist.

גיל,
התגובה הראשונה עניינית, התגובה השניה שנונה מאד ומצחיקה בטירוף, תותח!

האמת את הפוסט לא קראתי בשלמותו כי פתאום נזכרתי שיש משחק נבחרת ואני כבר הולך לראות, אבל אומר את זה, לפני משהו כמו שנה וחצי אולי קצת פחות נתן בן שושן ראיון למעריב (אז הוא היה אולי בתקופה הטובה בקריירה שלו, אולי מעט אחרי השער ברוסיה) והוא דיבר בדיוק ככה וכמובן ששמחתי מאד אבל אמרתי נראה איך זה יעמוד במבחן הזמן, ארקדי לא ישאר פה לנצח והאוהדים לא תמיד יתמכו והצעות מחו"ל יגיעו, נראה אותו מקיים.
בשנה שעברה בחצי הראשון של העונה (שוב יכול להיות שאני טועה בזמנים אבל הרעיון הוא שהראיון למעריב היה כשהוא היה בשיאו ולספורט5 שהוא כמעט ולא שיחק) כשיצחקי ורומולו היו בקבוצה בן שושן מעט לקבל הזדמנויות ומאיה חסון עשתה איתו ראיון הוא ציטט בו הרבה את אלי אוחנה וחזר שוב ושוב על כך שאין לו שום כוונה לעזוב את בית"ר.
והקיץ האחרון היה המבחן, כי הצעות מחו"ל היו וגם מהארץ לא חסרו בטח אחרי הגעתו של אבראו וחזרתו של ברק ובן שושן הוכיח לכולנו שהדיבורים הם לא באוויר, הוא כאן כדי להישאר ושווה לתת לו את הלב שלך (לא כמו שחקנים אחרים שאנחנו מכירים שיעזבו אותך שקצת קשה או שתגיע הצעה מפתה אחרת).
ועכשיו גם הראיון הזה לוואלה! (אמנם יש הרבה צהוב ושטויות במדור הספורט שלהם אבל לא זכור לי מקרה אחד בו הם המציאו ראיון או לא דייקו) שמגיע בתקופה שהייתה איזושהי תחושה של האמצת איבוד הזהות. כמו שכבר אמרתי מחמם את הלב.

אפשר לבקר את עטר המון על הרבה דברים בקריירת האימון שלו ואפשר להגיד שבית"ר זה לא נתניה והלחץ הוא לא אותו לחץ אבל העבודה האדירה והמוצלחת עם הצעירים היא כמובן לזכותו ויש לי הרגשה שתחת עטר בן שושן הולך לתת עונה של 20+ משחקים בהרכב (בליגה) ו8-10 גולים (גם בליגה) בתוספת של 5-6 בישולים, איך שלא תסתיים העונה הזאת של בית"ר אם אלו יהיו המספרים (ואני מאמין בעמית) זו תהיה עונה גדולה שלו.

איציק, הראיון ניתן כמובן לעיתון הארץ ו-וואלה! ספורט רק פירסמו אותו כמו שהם מפרסמים תכנים רבים מהעיתון. קראתי את הראיון באוטובוס בבוקר בדרך לאוניברסיטה (מנוי לעיתון עם מדור הספורט הכי טוב בישראל ב-25 ש"ח לחודש לסטדנטים – מנייאק מי שלא עושה. אפילו שכל דף בגודל של חצי פסגת-זאב) וכמעט הזלתי דמעה. פשוט מרגש.
עמית – אוהבים אותך!

נ.ב.
גיל, לגבי שאלתך – אני לא בטוח, אבל אני חושב שהאפסנאי של מכבי חיפה יוכל לעזור לך, הוא מכיר אותו (הם יושבים באותו אזור בקרית-אליעזר).

איציק – כל אמן שלך סוכר!!

איזה כיף לקרוא דברים כאלה. קראתי את העיתון בבוקר כמו יובל, והאמת, עם כל הלחץ של לרוץ לעבודה, הייתי חייב לקרוא אותו עוד פעם. פשוט מענג.

ולגבי ההמלצה של יובל – מצטרף בכל פה. מדור הספורט הטוב, המקצועי והאיכותי ביותר שאפשר להשיג בעברית. בלי הצהוב והחשבונות של שני המקומונים התל-אביבים האחרים. אגב, גם האכסניה של דורפן מציגה לראווה מדור ספורט איכותי בהחלט.

Rd.
עטר אכן עושה עבודה מצויינת עם שחקנים צעירים, ראו את זה גם בנתניה, וזו אחת הסיבות ששמחתי כשהוא בא לבית"ר. בכלל, האינטלגנציה הרגשית שלו היא מאוד גבוה ורואים שהשחקנים מאוד מחוברים אליו. יש לזה ערך עצום שקשה למדוד אותו בשערים ונצחונות אבל אין לי ספק שהוא נדבך מרכזי בהצלחה שלו כמאמן. הוא הצליח להעמיד קבוצה שנתנה הכל על המגרש וגם שיקחה כדורגל נהדר במצב שהיו לה את כל הסיבות שבעולם להתפרק. אני מכיר מעט מאוד מאמנים הרבה יותר מנוסים ממנו שהיו מצליחים לעשות את זה.

אביאל. מצטרף להבטחה..

גיל. אהבתי!

יובל. תודה על התיקון. מסכים עם כל מילה לגבי עיתון "הארץ".

שבי. אני פשוט אוהב את התגובות שלך :)

נ.ב.
איך היה המשחק של הנבחרת אתמול?- לא יצא לי לראות.
אבירם עשה משהו מעניין?

איציק, לגבי הנבחרת ואבירם.

ראיתי רק את המחצית השנייה והפחות טובה, כך שקצת קשה להעביר התשרשמות הוגנת.

לגבי אבירם, לא יודע אם הוא פתח או לא, אבל לפי מה שראיתי במחצית השנייה הוא לא הבריק במיוחד.

יש בעיה עם אבירם של הנבחרת. בניגוד לבית"ר, שם הקבוצה "שלו", בנבחרת זה שונה. זו נבחרת של בניון ולכן אבירם לוקח פחות אחריות. הוא "עוד" שחקן. בנוסף, החברים בנבחרת פחות סומכים עליו ונשענים עליו כמו שקורה העונה בבית"ר. מסתבר שזה משפיע על המשחק שלו.

אין לו "אמירה" במגרש כמו שיש לו בבית"ר.

שבי.
ממה שקראתי באינטרנט אבירם אכן נכנס רק במחצית.
אני מסכים עם האבחנה שלך. זו גם היתה ההתרשמות שלי במשחקים אחרים של אבירם שראיתי בנבחרת. אני מניח שעם הזמן כשהוא יקבל את המעמד שלו בנבחרת וידעו להשתמש בו יותר נראה אותו גם בנבחרת ביכולת המוכרת.

ברוכיאן ונבחרת

יש שחקנים שטובים מאד בקבוצות ולא מביאים את זה לנבחרת, אצל כוכבים ברב המכריע של המקרים (לפחות בהערכה שלי) הם באים לידי ביטוי גם בנבחרת.
ברוכיאן לא משמעותי ולא טוב מספיק בנבחרת בגלל דרור קשטן, לבניון או לתלות בבניון אין שום חלק בזה.
דרור לא סומך או לא בונה או לא מחזיק מאבירם, ה' יודע למה, הכניסה במחצית מול חוף השנהב זה בסה"כ לחץ של התקשורת (פחות או יותר כמו הכניסה של שטראובר) ולא איזה אות לעתיד.

לסיכום ברגע שקשטן ישתמש נכון ויתן לברוכי את הביטחון נראה אותו טוב גם בנבחרת, בקמפיין הנוכחי זה כנראה לא יקרה ככה שנקווה שזה לא יהרוס לאבירם את המצב רוח.

בהמלצת rd17 קראתי את הראיון עם עמית ואכן התרגשתי.

דברים כאלה מפיו של ילד מזכירים לי למה אני אוהב כדורגל, וכדורגל בשבילי הוא הרבה יותר מעשרים ושניים שרצים אחרי כדור וכו'.

אך יחד עם ההתרגשות וההערכה שלי לעמית, התגנבה למוחי איזו תחושת דז'ה וו מעיקה, כאילו שמישהו ישב לי מעל האוזן ולחש: "מה אתה מתלהב? גם אצלך בקבוצה היה אחד שדיבר ככה, גם הוא ראה את עצמו יוצא מהאורווה לאירופה או לפנסיה, גם הוא סיפר כמה הוא אוהב ורוצה ולא יעזור ולא חשוב הכסף, כבר שכחת? נו, מה קורה לך, אחלה שחקן, דווקא בחור נחמד שעשה כל מה שאפשר כדי לגרום לאוהדים להתאהב בו, נו, היה לו גם סיפור חיים יפה…ילד מאומץ כזה, כן, טוטו תמוז. מה איתו עכשיו? הוא עם עמית בן שושן."

וזו רק דוגמא אחת. לא שאני מציע למישהו להטיל ספק בכנותו של עמית, רק מנסיוני המר, אל תשכחו שמדובר בילד וכדאי שתקחו את כל ההצהרות האלה בערבון הכי מוגבל שאפשר. מהר מאוד יהיו לילד סוכן ועורך דין ואולי גם הורים שיבינו שיש להם ביד מכרה זהב או תרנגולת חרוצה. הם יגזרו את הקופון, אתם תשארו עם העלבון.

רוצים עוד דוגמא? הסמל של קבוצתי האהובה שעל ליבו של עמרי קנדה קיבל מחלת מין מרוב נשיקות עד יומיים לפני שברח להפועל ת"א…

סליחה שביאסתי, אני פשוט למוד נסיון ואכזבות.

Beni – It's not that objectively I can exclude your pessimistic remarks, however, please understand, and allow us to stay in our euphoric mood :) .
During the last decade soccer fans did not have many moments like this (:
.

בני,

בעקרון – דבריך נכונים. אבל שלוש הסתייגויות בכל זאת: א. בבקשה אל תשווה בין תמוז לבן שושן. בכלום. אין להם אפילו דבר אחד במשותף. ב. יש הבדל בין להיות סמל בבית"ר לבין להיות סמל בפ"ת, למרות ההיסטוריה (וסליחה איתך, עם תמוז ועם קנדה…). ג. ירושלים זו אוטונומיה נפרדת, מדברים כאן שונה, אוכלים כאן שונה, חושבים כאן שונה. גם כשנמצאים בבוסטון או בסאותהמפטון… פ"ת היא חלק ממדינת תל-אביב. יש קצת הבדלים.

ולסיום – מוכן להעיד בפני גיל שבדרך כלל אתה בסדר (למרות שלפעמים אתה מקלקל לנו את ההנאות הקטנות שנשארו בכדורגל שלנו).

:-)

התערבתי ביני לבין עצמי מי יהיה הציניקן הראשון שיהרוס לנו את החגיגה. אני מודה שהפסדתי, לא ציפיתי שזה יהיה בני.. :)

שבי,

אתה צודק, בירושלים למדתי להגיד "עג'ויים, סילקים ומאאאאתיים", ואצל מנגן המנוח במחנה יהודה למדתי לאכול אורז בפיתה…אגב, לא העזתי לספר את זה בשפלה עד שגידי גוב עשה זאת בפרהסיה. הדבר היחידי שאני לא מסכים לקבל היא השייכות למדינת ת"א. עד כאן. מלאבס זו מלאבס…:-)

לעצם הדיון, לא הישוויתי בין השניים, רק שהזכרון מדבריו של טוטו עדיין טרי ודי כואב. לפני כמה ימים נדרשתי לעניין הרומנטיקה בכדורגל בבלוג של רונן דורפן. אמרתי שם בין השאר, שלא רק הגולים מעניינים אותי, אלא, ולא פחות מכך, מה שסובב את הקבוצה ביום ובלילה, לפני המשחק ואחריו, באימונים, בחברה, בקיצור, מבחינתי אהדה לקבוצת כדורגל היא אהבה. לא פחות. ובאהבה כמו באהבה, יש ציפיות ויש תקוות, וכשילד כמו טוטו מתרפק עליך כאוהד וממלא אותך אהבה, אז הפגיעה קשה וכואבת ואולי אפילו בלתי נסלחת.

איציק,

בניגוד מוחלט לאופיי, מה שקורה בהפועל פ"ת בעשור וחצי האחרונים אכן הכניס בי קורטוב של ציניות, כנראה בשל צורך להתגונן מפני המכות הנוחתות…(רשימה חלקית: רפי כהן, אלון חזן, אדורם קייסי, אופיר קופל, מנור חסן, מיכאל זנדברג, יוסי שבחון, טוטו תמוז ולדעתי ממש בקרוב, ויחשב כנס אם רק בתום העונה, הרב שא"ח).

לא סתם אמרתי שזה אחד ששווה לתת לו את הלב שלך.
לאוהדי בית"ר ירושלים גם כן יש זכרונות משחקנים שהערצנו והיינו בטוחים שהם מיצגים אותנו על הדשא וישארו איתנו לנצח והלכו.
אולי בכדרוגל אשאר נאיבי לתמיד אבל בעמית אני מאמין לחלוטין!

בני,

אתה יודע כמה זמן לא הזכיר לי מישהו את מנגן? שנים! אורז עם שעועית בפיתה אכלנו אצל רחמו בשוק (לפני שהוא הפך למעוז של יאפים תל-אביבים והאוכל שלו קיבל טעם של פלסטיק). אגב, ניסית לאכול אורז עם שעועית בשקית??? השיטה פשוטה: נכנסים לרחמו, מבקשים את היציקה בשקית, יוצאים החוצה, תופסים איזה מדרגה, שולפים את הכפית מהכיס ונהנים מהחיים… אצל מנגן אני זוכר כילד מנה קבועה: מקרוני! כמה פשוט ככה טעים. פעם בשבוע, אמא הייתה עושה ספונג'ה, אבא היה לוקח את הילדים למנגן…דקה מהבית. שלא יפריעו…

ואוסיף מילה לדיון: בחייאת, בני, מילא קייסי, שבחון, זנדברג והאחרים שהזכרת, אבל טוטו? איך אפשר? זה טוטו??? הלו? יש מישהו בבית? ריק…חלול…

איציק בטח הימרת עלי…

זה באמת מרגש לשמוע ואתה יודע מה? אני מאמין לו. זה הקהל של בית"ר שממלא אותי חשש. פציעה, עונה לא טובה, חוסר בטחון – הקהל של בית"ר לא נוטה לשקם לשחקנים את הבטחון העצמי.

אגב, בני לא יצא לי להגיב, אני גרתי שנתיים בריש לקיש 7. Beit Elisheva Rulez!

שבי,

מילה על טוטו. תאמין או לא, אבל בשבילי ובשביל אלפי אוהדים כחולים, טוטו, הוא בדיוק עמית בן שושן בשבילך. לא פחות. נכון שאצלכם הוא שכיר חרב שלא מצדיק את התקוות והמשכורת. אצלנו הוא גדל, עלה מהנוער בסערה ונתן משחקים ושערים גדולים! אף אחד מאיתנו לא באמת חשב שטוטו יבלה את כל הקריירה שלו באורווה, מצד שני, היו לנו את כל הסיבות לחשוב שאנחנו הולכים ליהנות ממנו לפחות שלוש ארבע שנים. מכאן התסכול.

ועכשיו לדברים החשובים באמת: למקרוני של מנגן אין גיל! לא רק ילדים נהנו. בביקורים התכופים שלי שם הייתי נכנס למטבח ובוחר את התפריט ישר מהפתיליות. זוכר גם את חשבון הארוחה שהיה נכתב על השיש של השולחן.

old timer,

בית אלישבע מצד אחד, והגריל הרומני בבריכת המריבה בעמק רפאים מהצד השני. איזה מקום נפלא לגור בו.

סגור לתגובות.