בתוך כל האפרוריות של הפוליטיקה הישראלית הגיע בעת האחרונה בשורה מרנינה מכיוון בלתי צפוי בעליל- הספסלים האחוריים של סיעת ש"ס. ח"כ הרב חיים אמסלם אזר אומץ והסיר את המסכה מעל אחד ממפעלי ההונאה הגדולים של הפוליטיקה והחברה הישראלית בשלושים השנים האחרונות- מיתוס "החזרת העטרה ליושנה" של ש"ס.
תוך שהיא מנצלת בציניות את תמימותה של שכבה גדולה בחברה הישראלית רכבה ש"ס על תחושת הקיפוח ההיסטורית של אותה קבוצה והציגה עצמה כקול שיילחם עבורה לצדק היסטורי. אלא שעניינה של ש"ס מעולם לא היה קידומה של אותה קבוצה או עשיית צדק היסטורי. איפכא מסתברא. עניינה של ש"ס היה הנצחת הנחשלות של אותה קבוצה בכדי לשמר אותה במעמדה הנמוך ובתחושת קיפוח, מה שבתורו כמובן, יישמר אותה גם כמאגר הקולות שלה.
הגיע הרב אמסלם וחשף את המהלך. דבריו דברי נכוחה: ש"ס, בהתנגדותה ללימודי הליבה, לשירות חרדים שירות בצה"ל או שירות לאומי ויציאת אברכים לעבודה דנה את האוכלוסייה אותה היא מתיימרת לייצג לחיי עוני ובערות.
אין שום כפירה בלדעת כמה זה שתיים כפול שתיים או מה זה פרזנט פרוגרסיב, הערך של ערבות הדדית הוא אחד היסודיים והמרכזיים ביהדות וכמו שכתב הרמב"ם- אין תורה בלי עבודה:
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. אמרו חכמים: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". (הלכות תלמוד תורה, ג, י)
מגדיל לעשות הרב אמסלם כשהוא מציע ניתוח חד ומבריק כיצד הפכה למעשה ש"ס לסניף של החרדיות הליטאית, בניגוד גמור לתכליתה להיות מייצגת של החרדיות הספרדית. הקו הנוקשה והבלתי מתפשר שאימצה בנושאי הלכה זר ומנוכר הוא לרוח המסורת הספרדית, שכולה מתינות והכלה, ומאפיין את החרדיות הליטאית שעניינה רציונאליות קרה וקטגוריות נוקשות.
זכות גדולה תעמוד לו לרב אמסלם על פסק ההלכה שפסק ובו קבע להקל בגיורם של עולים חדשים המשרתים בצה"ל, שהרי, כפי שקבע, אין מצווה גדולה יותר מאשר מסירות נפש להגנת עם ישראל.
אם אכן יקים הרב אמסלם מפלגה עצמאית וירוץ בבחירות הבאות אני מודה שאם מסיבה כלשהי לא תעמוד ציפי לבני בראשות קדימה ישנה אפשרות יותר מסבירה שאתן לו את קולי.
חיים בסרט
בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המדהימים על שיעור ההתגייסות הביזיוני של צעירי העיר העברית הראשונה לשירות בצבא הגנה בישראל בכלל, וביחידות קרביות בפרט. עד כדי כך הגדילו צעירי העיר העברית הראשונה שהצליחו לעקוף אפילו את צעירי העיר הבדואית רהט בחוסר האכפתיות שלהם כלפי הכלל.
בתוך כך קראתי השבוע טור מרתק שהתפרסם במקומון תל-אביבי, פרי מקלדתה של צעירה ירושלמית שעזבה לפני מספר שנים את ירושלים ועברה לתל-אביב, ובו היא מפרטת בגאווה בלתי מוסתרת את המניע לצעדה, שהיה כך מסתבר, צפייה בסדרה (המעולה כשלעצמה) פלורנטין.
לא נגעתי:
"היה שם משהו אמיתי. אף אחת מהדמויות לא 'הגשימה את עצמה', כולם הסתובבו במעגלים, מנסים למצוא תכלית ובינתיים חיים כמו שצריך לחיות – צרות, אהבות, שברון לב, בעיות עם ההורים, רומן עם גבר נשוי, היריון לא מתוכנן – בלגן. בתי קפה, מועדונים, לכלוך מתחת לבית. חיים אמיתיים".
אכן אמיתיים. מאוד אמיתיים.