קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

עשרה פרסי נובל, בקושי מונדיאל אחד

איך מדינה שיש לה עשרה חתני נובל לא מצליחה לשלוח נבחרת למונדיאל?

אין לי שום יומרה להבין משהו בתחום הסימטריה הגבישית, אבל הסיפור של חתן פרס נובל הטרי, פרופ' דני שכטמן, מסביר אולי מדוע מספר הישראלים והיהודים שזכו בפרס נובל הוא בלתי פרופורציונאלי ביחס לכמות שלהם באוכלוסייה העולמית.

אני די משוכנע שאין דבר כזה "מח יהודי", אבל בהחלט חושב שיש דבר כזה רוח יהודית. רוח שמתבטאת בסקרנות, יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא. מסורת של שאלת שאלות, הקשיית קושיות ואיפכא מסתברא, שמגיעה עד ימי התנאים והאמוראים, ובעצם עוד הרבה לפני כן.

אני, למשל, לא שותף לדאגה מהדרדרות לכאורה במערכת החינוך הישראלית, משום  שהאינדקציה שלה נמדדת במבחני ידע שתכליתם היא לא יותר מאשר שינון. דברים, כאמור, כמו סקרנות ויצירתיות לא מודדים במבחנים כאלה.

כשהייתי סטודנט לדוקטוראט באנגליה סיפרה לי פעם פוסט-דוקטוראנטית ישראלית אחרת במחלקה שראש החוג אמר לה באחת ההזדמנויות שהוא "צריך כאן יותר ישראלים". מבלי לזלזל בעמיתי האנגלים, שלמדתי מהם רבות בעניינים של מוסר עבודה, סדר, תכנון ואתיקה מקצועית, את הערך המוסף הזה של לשאול 'למה?' גם אם זה נראה מובן מאיליו, לא מצאתי אצלם.

מה שמאפיין מאוד את הסיפור של זוכי הנובל הישראליים, ובייחוד את הסיפור של פרופ' שכטמן, זה שהתגליות שלהם ערערו את הידע הקיים בתחום שלהם, לעתים עד כדי 'כפירה בעיקר'. יש משהו מאוד ישראלי בעקשנות, שבעולם המדע והאקדמיה נתפסת כחוצפה שאין כדוגמתה, של דני שכטמן לעמוד מול האוטוריטות הגדולות של התחום ולהתעקש שמה שהוא ראה במיקרוסקופ האלקטרוני הקטן במעבדה שלו, זה בדיוק מה שהוא ראה.

עכשיו רק נשאלת השאלה איך מדינה עם עשרה חתני פרס נובל, מדינה ששולחת לוויינים לחלל, לא מסוגלת לשלוח נבחרת למונדיאל?

והסיבה פשוטה, כולנו מכירים אותה – הרמה הנמוכה של האנשים שמנהלים את הספורט בארץ בכלל והכדורגל בפרט.

וכשמדובר בחברה שההון האנושי שלה הוא עצום בכל קנה מידה זה מתסכל. מסתכל מאוד.