אחרי שלא ניתן להם לקבוע "מי יהיה שחקנים, מי יהיה מאמנים, מי יהיה תוצאה, ומי יהיה מזג האוויר", אז הם שרפו את המועדון. מילה זו מילה.
מאוד מפתה לבוא ולומר עכשיו שהאנשים האלה, ששורפים את ההיסטוריה של המועדון שלהם, שחוגגים שער שהקבוצה שלהם סופגת, שמוכנים לראות אותה נמחקת בשביל עקרונות שהם המציאו ואין להם קשר אליה, הם לא אוהדים.
אבל הם כן.
הם אוהדים. הם אוהבים את הקבוצה. אבל זאת אהבה חולנית. אהבה מהסוג של גבר שמכה את אשתו. אהבה שמגיעה ממקום אפל, שחור. מחסך עמוק בתשומת לב וחום, שפשו בו גידולי פרא של זעם ותסכול, שצמחו לרגשות עזים ובלתי נשלטים, שמאיימים לכלות את כל מה שסביבם.
זה לא שאני מנסה לגייס סימפתיה לאנשים האלה. ממש לא. האנשים האלה מאיימים לקחת ממני את האהבה הכי גדולה שלי מלבד המשפחה שלי. המלחמה שלי איתם היא מלחמה על הבית. תרתי משמע.
*
קולו השבור של מאיר הרוש, איש המשק המיתולוגי של המועדון, כשהוא מספר ביום שישי ברדיו לאלי אוחנה שגם הנעליים שאלי העניק לו למזכרת אחרי שפרש, נכלו בשריפה, לא יוצא לי מהראש.
יש לי איתם חשבון פתוח על עוגמת הנפש שהם גורמים לי בכל פעם שאני צריך להתבייש בגללם על זה שאני אוהד בית"ר. על זה שיש לי קשר לתנועה המפוארת הזו. שתרמה דבר חשוב מאוד להיסטוריה של עם ישראל בכך שהראתה שערכים לאומיים וערכים אנושיים יכולים לדור בכפיפה אחת.
תנועה ששלחה השבוע את נציגיה לברך את צמד האורחים שהגיע אלינו זה מרחוק ובפיהם אימרת מייסד התנועה זאב ז'בוטינסקי "כל יחיד הוא מלך".
אין לי כוונה גם לתת להם את ההנחה ולהאשים את רשויות הרווחה. דווקא בהן יש אנשים, לרוב נשים, טובות, טובות מאוד, שעושות בתנאים מינימליים עבודת קודש. הן אולי היחידות שבאמת אכפת להן מהם ומנסות לעזור להם.
בסופו של יום, אדם אחראי על עצמו. והאנשים האלה, חובשי הקפוצ'ונים, הם וההורים שלהם שגידלו אותם, אחראים לכך שהם הפכו להיות פראי אדם, אנשים חסרי לב ומשוללי מוסר. שמסוגלים לרדת לחייו של נער בן 18 שנמצא לבדו במדינה זרה, ולא מתוך בחירה, רק בגלל שאמונתו איננה לטעמם.
ואיתם צריך איציק קורנפיין להתמודד לבד.
*
ואולי לא סתם השאירו אותו לבד.
אולי זה היה נוח למרבית הישראלים ליצור את התחושה שכל אוהדי בית"ר כאלה. הרי כל חברה צריכה את "האחר" שלה. ובית"ר תמיד הייתה שם למלא את התפקיד זה נאמנה. לגרום לנו להרגיש כמה נאורים ויפים אנחנו. כמה מוסריים וטובים. בניגוד לאותם בבונים מאצטדיון טדי בירושלים. שהיא בכלל, מיינד יו, עיר מלאה בערסים, חרדים וערבים.
גם באנגליה חשבו כך פעם. שם חשבו שכל אוהדי הכדורגל הם שיכורים פסיכופתיים, תת אדם. ודחפו אותם ליציע אחד קטן, שהיה יותר כלוב מוקף בגדרות, והמשיכו לדחוף גם כשלא היה מקום, כאילו הם פרות, ובסוף 96 מהם נמחצו שם למוות ועד היום מחפשים שם את האשמים.
ובמקום להבין שזה לא רק הקרב של איציק קורנפיין, שזה הקרב של כולנו. על היכולת שלנו להראות שקבוצות קטנות ואלימות לא יכולות להשתלט עלינו. כי קו דק עובר בין הקפוצ'ון על הגדרות ביציע המזרחי בטדי, לילד שמרביץ למורה שלו בכיתה, ולזה שיורה באב שבא להתלונן על כך שהוא והחברים שלו מפריעים לילדה שלו לישון.
במקום זה בחרו להפנות לקורנפיין כתף קרה. להתעסק בשכר שלו, לפקפק באינטרסים שלו, לנסות לדחוק אותו לפינה שאין לו אפשרות לצאת ממנה בנושא השחקנים הערביים.
'לך על זה, מה אכפת לך?'. שיקללו אותך, את אשתך, את הילדים שלך. יבואו אליך הביתה, ישרפו לך את המועדון – אנחנו אחרי זה נעמוד מזועזעים ונצקצק בלשוננו.
הם נתנו במה לאותם פושעים, הפכו אותם לסלבריטאים. לקול לגיטימי בשיח. הם אפשרו להם להצטייר כגיבורים בעיני ילדים אחרים, שהגיעו ממקומות חשוכים כמוהם, ובכך גרמו לכך שהילדים האלה, שעוד ניתן היה אולי איכשהו להציל אותם, יזדהו ויהפכו להיות מזוהים עם הרוע הזה.
השעה הזו היא שעת מבחן לכל אלה שעד עכשיו בעיקר הטיפו בשם עמדה מוסרית, גם לנקוט אחת כזו.
גם, ואולי במיוחד, בגלל שהיא לא מתיישבת עם האינטרסים או הנטייה הרגשית הטבעית שלהם.
ARVE Error: no video ID set