אם יש דבר שאני אוהב אל גיא לוזון זה שאין לו אלוהים (במובן המטפאורי). אפשר לראות בזה שחצנות ובוטות אבל הביטחון העצמי שהוא משדר עובר היטב לשחקנים שלו ואת זה ניתן לראות בכל קבוצה שהוא מאמן. הנבחרת הצעירה נתנה אתמול את אחת ההצגות הגדולות של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות עם יכולת שבאה לידי ביטוי בזכות הביטחון שנטע גיא לוזון בשחקנים.
אני סומך שתי ידי על הדברים שאמר לוזון בסיום המשחק על כך שנוטים לזלזל שלא בצדק בכדורגלן הישראלי, שאין לנו במה להתבייש ושבכל משחק אנחנו צריכים לעלות בשביל לנצח.
עם הסתיים המשחק בראשון-לציון קיבלנו הדגמה מצוינת לכך, למצער דווקא מהכיוון ההפוך, בטיביליסי. נבחרת ישראל נראתה מפוחדת כאילו מדובר במשחק מול ברזיל במרקאנה. בהרבה מובנים היא הזכירה את ליברפול של בניטז- קבוצה שבאה ראשית כל להרוס ובשאיפה לגנוב איזה גול ולברוח הביתה עם 1:0 קטן. בתפקיד סטיבן ג'רארד- האיש שאמור לגנוב את האפיקומן (בערב רה"ש?!)- יוסי בניון. אבל האיש היקר הזה מדימונה הוכיח שוב שמנהיגות זה לא הצד החזק שלו ונעלם, כרגיל, דווקא כשהיינו צריכים אותו הכי הרבה.
אחרי שני משחקים זה לא יהיה רציני לשפוט את לואיס פרננדז. אבל למרות שהאיש חביב עלי מאוד אשקר אם לא אודה שאני מאוכזב מהגישה שלו עד כה בנבחרת. למרבה הצער, לפחות עד כה, פרננדז ממשיך את הקו של שני קודמיו בתפקיד והולך על בטוח במטרה להשיג מבחינת התוצאות את המינימום ההכרחי כדי לשרוד עוד יום. הטקטיקה העצובה בה בחר לשחק אמש בגאורגיה- מערך של 7:3 עם שלושה קשרים הגנתיים (רק אלמוג כהן הנהדר ראוי לשבח, תמיר כהן מביך ואף פעם לא הבנתי מה מוצאים בכיאל- העובדה שדווקא שניהם מצויים בסגל של קבוצות בריטיות מוכיחה שוב עד כמה לא מבינים שם בכדורגל) ומתוך כך- שלושה שחקני התקפה בלבד- הייתה הביטוי המקצועי לכך.
זה לא רק שבכדי לעלות יום אחד אנחנו נהיה חייבים להתחיל להוציא תוצאות בלתי צפויות- הניצחונות בבית נגד הקטנות, התיקואים נגדן בחוץ ובבית נגד הגדולות יספיקו כרגיל רק למקום שלישי-רביעי- זה גם שהשחקן הישראלי שווה יותר מהקרדיט שהוא מקבל מהמאמנים שלו בנבחרת בעשור האחרון ושלנו האוהדים, גם אם אין מגיע בכדורגל, בכל זאת מגיע יותר.
במובן הזה נבחרת ישראל היא בבואה נאמנה של החברה הישראלית- חברה של אנשים שלא מודעים לאיכויות שלהם ולא מאמינים מספיק בעצמם. זה בסדר ואפילו חשוב מאוד להישאר צנועים, אבל אנחנו הישראלים נעדרים ביטחון בריא בישראליות שלנו, נעים בין פרצי ביטחון עצמי מוגזם, יהירות ושחצנות, לבין דיכאון כללי ותחושת אפסיות-עצמית. ביטחון עצמי בריא הוא איזון. שילוב של הערכה ריאלית, עם הטיה קלה כלפי מעלה, של המעלות יחד עם הכרה מציאותית בחסרונות.
הסיבה לתופעת הדחק הלאומית הזו נעוצה לדעתי בתהליך המערביזציה של החברה הישראלית ויבוא מוגזם של ערכי האינדיבידואליזם הצפון-אירופאים-צפון-אמריקאים. ככל שאנחנו מתרחקים יותר מהציונות והיהדות אנחנו מאבדים יותר את האמונה. בעצמנו בראש ובראשונה.
בשבוע שעבר קראתי טור מעניין של ירון לונדון ב"ידיעות-אחרונות" שקובל על כך שהנבחרת אימצה את השיר "מי שמאמין לא מפחד" כהמנונה בקמפיין הנוכחי. מה שמעיד, אליבא דלונדון, על אי רציונאליות המתבטאת בהשמת מבטח בכוחות בלתי נשלטים במקום התרכזות רציונאלית בהכנה מקצועית רלוונטית.
מי שעוקב אחרי לונדון, איש מרתק ועתיר איכויות, יודע שהוא מבקר חריף של הדת בחברה הישראלית ובכלל.
יש הרבה אמת בביקורת של לונדון- הדת הייתה במהלך ההיסטוריה תירוץ נח ללא מעט זוועות. אלא, וכאן אני חולק עליו, שהאשמה היא לא בדת אלא באלה שעשו בה ניצול ציני. בדיוק כמו במקרה של הלאומיות.
בלי אמונה אין ביטחון. בלי ערכים קולקטיביסטיים אין ערכיות. לא לחינם המגזר הערכי ביותר בחברה הישראלית הוא הציונות הדתית- עם כל הביקורת שיש לי עליו בנושאים מסוימים- שצריך להוריד בפניו את הכובע על אחיזה איתנה, באווירה שמאוד לא מקלה על כך, בערכי הציונות והיהדות.
אבל, וכאן אני מסכים עם לונדון, שכדי להאמין לא מספיק לשיר- אם כי גם זה חשוב, כמו שכתב ר' נחמן: "וצריך אדם לשמח עצמו ואפילו במילי דשטותא"- כי האמונה, כמו שר' נחמן יהיה ראשון לומר, היא עבודה יומיומית קשה.
הא לכם משימה ראויה לשנה החדשה.
שנה טובה ומבורכת לכם חברים יקרים, קוראי הבלוג, ולכל בית-ישראל. מי ייתן ותהיה זו שנה שבה, בכל תחום פרטי וכללי, נאמין הרבה יותר ונפחד הרבה פחות.
חג שמח!
איציק – קודם כל ולפני הכל , חג שמח ושנה טובה .
לגבי לוזון – זה לא עבד לו בהפועל ת"א . לא משנה איך נהפוך את זה – המינוי שלו שערורייתי וגם כל התהליך שקדם לו והדחיקה של איוניר ללא ברור לאן .
לגבי הנבחרת הבוגרת – מה שהיה הוא שיהיה רק שעכשיו זה עולה לנו הרבה יותר כסף . אין לי ספק שפרננדז לא יצליח יותר מקודמיו אלא אם כן ישמע להמלצות של לא מעט אנשים ויתבסס על השלד של הפועל ת"א בתוספת החיזוקים הדרושים . לא בגלל שהפועל כל כך טובה אלא בגלל שהקבוצות כיום הרבה יותר מתואמות ומאומנות מנבחרות וזה יתרון עצום .
לא בטוח לגבי מה שכתבת בנושא הביטחון העצמי וההתרחקות מהאמונה . אני דווקא רואה תהליך של חזרה לשורשים , התחזקות אמונה והתחזקות של החלק הימני במפה שבאופן טבעי יותר קרוב לדת ולאמונה .
כל הסיפור של התחזקות המוזיקה הים תיכונית / מזרחית ומחיקת כמעט כל מוסיקת הרוק הישראלית גם מתקשרת לי לנושא של ההליכה ימינה והתחזקות האמונה והדת .
מתי,
שנה טובה גם לך ולמשפחה- המון בריאות והצלחה!
בעניין לוזון- לא התייחסתי לתהליך (שיש לי אליו גם סוג של זיקה אישית כי בן-הדוד שלי היה עוזרו של איווניר ואולץ לעזוב את הנבחרת יחד איתו)- דיברתי על האיכויות שלו כמאמן ולדעתי הוא בהחלט ראוי. על הדרך גם אני מסכים שיש צורה אחרת לעשות דברים ואיוניר היה חייב לסיים את הקמפיין.
הנבחרת של פרננדז- אין חולק (והפועל לצערי דווקא כן טובה). נראה כאילו הוא מתעקש לעשות דברים בדרך שלו שזה סבבה כל עוד זה מצליח. הכותרת בעיתון אתמול הייתה מדויקת- "או צל"ש או טר"ש". בינתיים הוועדה עדיין לא מסרה את החלטתה.
לגבי החברה הישראלית- יש כאן באמת שני תהליכים מקבילים- מצד אחד יש חדירה של אלמנטים מסורתיים/מזרחיים למיינסטרים, מצד שני ככל שהתהליך הזה מתגבר אותה קבוצה שהיוותה מסורתית את המיינסטרים מדירה עצמה/מודרת מהישראליות ומפתחת סוג של אנטגוניזם כלפיה.
שנה טובה איציק.
בתור אוהב גדול של המוזיקה המזרחית, וגם מזרחי בעצמי, אני חייב לציין שהמוסיקה שהיום כבר נקראת מטעמי פוליטיקלי קורקט 'ים תיכונית' (מה זה ים תיכונית? שומעים אותה באיטליה? ספרד? צרפת?) היא ממש דלה ואומללה, הן מבחינת טקסט והן מבחינה מוזיקלית.
עושה רושם שכל שיר שם נכתב בחמש דקות על בסיס איזה לחן טורקי (סליחה, ים תיכוני…).
זה עצוב במיוחד כשאני משווה את זה למוסיקה המזרחית של פעם, כלומר עד שנות התשעים.
איפה הימים שעוזי חיטמן אביהו מדינה ועמשי לוין כתבו מילים בעלות משמעות, איפה הטקסטים המתוחכמים של אז ואיפה היום ('ערב טוב לך, בואי מותק, את מושלמת וכו').
מאכזב מאוד.
המוסיקה הזאת פופולרית היום, ואיך לא תהיה, גם כתגובת נגד למה שהיה כאן פעם.
כשהיו משדרים ברדיו מוסיקה מזרחית שעה בשבוע, בה בשעה שחלקים גדולים מהעם אהבו אותה ושמעו אותה כל היום בקסטות בזמן שברדיו האכילו אותם בגבעטרון, אז ברור שתהיה בסופו של דבר איזשהי התפוצצות, וכיום הגענו לימים האלה.
כמה חבל שבזמן שהמוזיקה הזו הייתה יותר איכותית לא השמיעו אותה בכלל, וכיום כשכל תחנות הרדיו נשלטות בידיה אז היא ממש ממש עלובה.
אני מסכים עם משפט אחד שכתבת – בלי ערכים קולקטיביסטיים אין ערכיות. עם הטענות האחרות לגמרי לא. לא צריך ללכת עד ההוא שרצח ראש ממשלה בשביל להתווכח על "הערכיות של הציונות הדתית", מספיק לחשוב על מקרה הרב מרדכי אלון ופורום "תקנה" – ועל מה אנחנו יודעים ומה אנחנו לא יודעים על המתרחש בחברה הדתית.
לגבי הקשר בין ההתרחקות מהציונות והיהדות לבין ירידת האמונה בעצמנו אני גם בספק, גם לגבי החיבור בין ציונות ויהדות, שלחלוטין אינו מובן מאליו (רבים מהציונים הגדולים היו חילונים גמורים, ולעיתים יותר אתאיסטים מהחילונים של היום); וגם לגבי הקשר בין היהדות לביטחון העצמי. היו תקופות בהיסטוריה הישראלית הקצרה בהן היינו מאוד בטוחים בעצמנו, ולא בזכות האמונה הדתית דווקא.
איכשהו יצא לי לקרוא לאחרונה כמה פוסטים מרתקים על יהדות.
הנה למשל פוסט מעניין מאוד על יהדות של כותב מצוין בשם שלום בוגוסלבסקי (הבלוג מומלץ באופן כללי):
https://www.hahem.co.il/scissors/?p=138
ופוסט מצוין אחר, של תומר פרסיקו (עוד בלוג מומלץ על רוחניות), על "תורת המלך" ועל הכיוון הלא נכון שהיהדות הולכת בה בעקבות רבניה
https://tomerpersico.com/2010/09/05/torat_hamelech_polimic/
כל מה שקורה עם היהדות היום מחזק ומחדד את הדילמה שסיפרתי עליה באחת התגובות הקודמות שלי, דילמה בין היותי יהודי לבין היותי הומניסט. וחבל, כי לא צריכה להיות דילמה כזו.
מאחל לך איציק ולכולנו שנה טובה בה נדע לבנות גשרים על הפערים בחברה שלנו, גשרים יציבים ורחבים שנוכל ללכת בהם בביטחון ובאמונה מלאה בעצמנו וביכולתנו להאמין כל אחד באלוהיו בלי לפגוע אחד בשני.
דויד:
אני חושב שמה שקרה למוזיקה המזרחית במובן הזה היה טבעי לגמרי. למיינסטרים יש השפעה מרדדת. זה לא מקרי שהדברים המעניינים קורים בשוליים. להצלחה המסחרית יש מחיר. אגב, זה נכון לא רק לזמרים המזרחיים. שלמה ארצי של קיסריה גם הוא לא שלמה ארצי של "דרכים" ו"גבר הולך לאיבוד". צריך גם לזכור שלדעתי היחס בין כמות לאיכות נשמר, על כל מספר נתון של זמרי זבל יש איזשהוא עמיר בניון (ששונא אותי בערך כמו שאני אוהב אותו). אחד מן התהליכים המרתקים שעברה המוזיקה המזרחית היא דווקא בסינתזה שלה עם המוזיקה המערבית ליצירה של משהו שהוא גם חדש לגמרי וגם ישן ובלא מעט מובנים הכי ישראלי שיש. מוזיקה ששומעים אצל אהוד בנאי, אתי אנקרי, כנסיית השכל, טיפקס, והדג נחש לדוגמא.
לגבי האמונה והפחד – אני לא ממש מאמין וכן – אני מפחד.
שנה טובה לכל באי הבלוג ולכל מי שבאי הבלוג חפצים ביקרו. מי יתן ותצליחו להגשים בשנה הבאה עלינו לטובה את כל שרציתם להגשים בשנה זו, או לפחות תמצאו תירוץ ממש טוב לדחות את זה לשנה הבאה.
איציק,
ראשית, שנה טובה טובה לך ולכל באי בלוג זה. למה פעמיים טובה? למה לא? אם לא יעזור, בטח לא יזיק.
המוסיקה הפופולארית בישראל של היום היא פופ עם מאוולים. טקסטים עלובים, עיבוד כלי עמוס לעייפה בכל מה שניתן להפיק כיום מאולפן הקלטות ותבנית מוסקאלית המגרה את חוש הכפיים. זה הכל. מוסיקה הממוקדת רייטינג ורווחים קלים. שום דבר שיכול להזכיר אפילו במעט את פס הקול העשיר של ילדותי שהיה מורכב בעיקר ממוסיקה תימנית, לדינו ומוסיקה ישראלית של שני העשורים הראשונים של המדינה.
גם המוסיקה של היום לגיטימית בעיני, אבל מדובר בחיקוי עלוב ולא יותר. המסקנה שהעלה דוד מהדהדת באזני: כשהזמר המזרחי נאלץ להלחם על מקומו בחברה הישראלית, הוא התאמץ יותר. זוהר ארגוב נלחם כגלאדיטור אמיץ בזירת אירוע השיא של המוסיקה הישראלית בזמנו – פסטיבל הזמר הישראלי וניצח בגדול. אבנר גדסי יצא מהמועדונים האפלים של שכונת התקווה והפך להיות אחד מאמני הבלוז הגדולים ששמעתי בימי, אהובה עוזרי ניצבת מבחינתי על אותה מעלה כמו מרסדס סוסה, ג'ואן בעאז וג'וני מיטשל בכל הנוגע לכתיבת טקסטים, הלחנה וביצוע, נינו ביטון ו"אנסמבל אדמת ירושלים" המייצרים ג'אז אתני ישראלי שהיה גורם גם לקולטריין לתחושות קנאה, צמד העמרנים עם הפולק המשובח, "אנדרלמוסיה" הירושלמים ורבים רבים אחרים שבקושי זוכים להתייחסות ברדיו הישראלי. אין לי טענות כלפי קובי פרץ ומושיק עפייה, יש לי טענות כלפי מי שקובע את גבולות הטעם הישראלי ורשימות השידור בתחנות הרדיו השונות ומכאן שגם בחירתם של שחקני הנבחרת מובנת לי.
בנוגע לערכים ואמונה ודבקות בהם ובמיוחד קביעתך כי המגזר הציוני דתי הוא המגזר הערכי ביותר בחברה הישראלית, צר לי, אבל אני חושד בך שהנה אתה הולך ומייצר פעם נוספת את אחת מאותן פרובוקציות ידועות. אין לך בעייה להסכים עם ירון לונדון באשר לחלקה של הדת – כל דת, בזוועות שנעשו בשמה ובהשראתה לאורך ההיסטוריה האנושית, ושילובה של זו יחד עם הציונות, עוד בטרם הוברר לאיזו ציונות אתה מתכוון – לחברת הבנייה שהקימה כאן בית לתפארת, או לתנועה הלאומית שנכשלה כשלון חרוץ והצליחה להביא לאותו בית רק פחות ממחצית העם שלמענו היא פועלת, מהוות עדות ניצחת לקיומה של חברה ערכית. אני מניח שאחרי החג תתפנה להשיב לי ואז מן הסתם יתפתח כאן עוד אחד מאותם דיונים מרתקים ומעשירים שחווינו בעבר.
בינתיים, הנה תרומתי הצנועה לחלקה הראשון של תגובתי – אזהרה חמורה: לבעלי חוש הומור בלבד!
https://www.youtube.com/watch?v=xVsT8fa4SvU&feature=related
חג שמח למאמינים,ללא מאמינים ,למפחדים, ללא מפחדים בקיצור לכולנו
ובמיוחד לאיציק ששב לארצנו המיוחדת,שלא דומה לאף אחת אחרת.
ומשתף אותנו בבלוג המיוחד שלו.
איציק – חג שמח ושנה טובה לך ולכל קוראי הבלוג הנהדר הזה!
"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"
שמעון הצדיק היה אומר "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". בימי שמעון הצדיק פרושה של "עבודה" היה העלאת קורבנות בבית המקדש, כיום מקובל בקרב העולם התורני להתייחס למונח "עבודה" במובנה כ"עבודת השם" (קרי, תפילות). אני תמיד בחרתי להתייחס למונח הזה במימד הרחב יותר – "עבודה" במובן של "אקטיביות". אקטיביות כעשייה, יוזמה ולקיחת אחריות. החיבור בין התורה (יראת שמים), העבודה (היוזמה והאחריות) וגמילות החסדים (תיקון עולם) יוצר עולם (פרטי וכללי) חיובי יותר.
אם הנבחרת שלנו תתמקד בעבודה, דיינו…. שהחברים בניון, בן-חיים ושות' ישארו את הצד האמוני ואת תיקון עולם לאחרים, וכולנו נסתפק בשמחה שהם יביאו לנו אם הם יתרכזו בעבודה…
ההתייחסות שלי ללוזון הצעיר אמביוולנטית – מצד אחד יש בו בהחלט משהו מרענן, אוטנטי, מלא שמחת חיים ואהבת המשחק. מצד שני… הנפוטיזם הבוטא, השחצנות והגישה הכללית הדוחה (למי שהספיק לשכוח "הם רוצים להתאבד האשכנזים האלה"), בהחלט גורמת לי לדחייה ברמה האנושית. ברוח ראש השנה והימים הנוראים אנסה להתמקד בחלק הראשון ולצמצם השני – אבל האונוס על הכתפיים של גיא.
וכשקול השופר עדיין באוזני, אני מעדיף שלא להתייחס לנבחרת הבוגרת, חבל לקלקל את אווירת החג.
שנה טובה ומבורכת !
שנה טובה וחג שמח לכולם..!
חברים,
ברשותכם כמה הערות על הנושאים שעלו כאן בדיון:
מוזיקה מזרחית- כמו שכתב יפה באבא תופעת הפרץים למיניהם היא אופיינית לכל זרם תרבותי שכובש את המיינסטרים. גם לי יש נוסטלגיה לזוהר ארגוב, אבנר גדסי ואהובה עוזרי אבל ברור שמרגע שהמוזיקה המזרחית הפכה למיינסטרים ושומה עליה לקלוע לטעם המשותף היא תאמץ את הסגנון המוזיקלי הפופולארי ביותר שהוא, כשמו, פופ ולכן המוזיקה המזרחית כיום היא בעצם יורו-פופ עם סלסולים. שזה סבבה לאללה מבחינתי כי אני, כידוע, אוהב מאוד יורו-פופ ובהחלט גם סלסולים.
יהדות- ניר, אין סתירה בין היות אדם הומאני לבין היות יהודי. אני לא בא לשכנע עכשיו שהיהדות היא הומאנית (לדעתי היא הדת ההומאנית ביותר, אבל זה לא הנקודה), מספיקים לי הניסיונות לשכנע שהציונות היא הומאנית. הנקודה היא אחרת- היהדות, כגוף עשיר של רעיונות וערכים, מכילה מספיק לכולם. אפשר למצוא הומאניות וערכים אוניברסליים ביהדות בשפע, צריך רק לחפש. נכון שכמו בכל דת ישנם כאלה שלוקחים אותה למקומות חשוכים, אלא שיהדות שלהם אינה היהדות שלי ולא צריכה להיות שלך. אם היהדות קרובה לליבך תלחם על דמותה כמו שעושים הוגים חילוניים רבים שמסרבים לקבל את הבלעדיות שזרמים מסוימים ביהדות החרדית מנסים לנכס לעצמם על היהדות. למשל, אצלנו בשולחן החג הבאתי מס' רעיונות שקראתי בעניין עקדת יצחק בספר נפלא על התנ"ך שהוציא לפני כשנתיים יאיר לפיד: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3509938,00.html
היהדות היא לא ימנית ולא שמאלנית, היא לא, גם אם זה נשמע פרדוקס, דתית ולא חילונית, היא של כל אחד שמוכן לפתוח את ליבו אליה ולבחור מתוך השפע העצום שקיים בה את הרעיונות והערכים שהוא מאמין בהם ואשר מדברים לליבו.
ציונות-דתית- כתבתי גם בפוסט עצמו שיש לי לא מעט ביקורת עליה בדברים מסויימים, פרשת מוטי אילון היא בהחלט אחד מהם. אלא שאין חברה מושלמת וגם אני אינני מחפש אחת שכזו. כשמתסכלים כיום על החברה הישראלית הזרם שבו הערכים הקולקטיביסטיים (שייתכן שאינכם שותפים להם אבל אי אפשר להכחיש שמדובר בכאלה) עומדים בראש סולם הערכים הרבה לפני ערכים אינדיבידואליסטים, שעשייה ואף הקרבה למען הכלל (שוב, ייתכן והייתם מוותרים על סוג זה של עשייה והקרבה אבל אי אפשר להתכחש שמדובר בכאלה) עומדים מעל הגשמה עצמית ושתופעות של התנהגויות סיכון (כגון צריכת אלכוהול מופרזת ועישון סמים) נמצאות בקרב בני-הנוער שלו במינון הנמוך ביותר הוא הציונות-הדתית.
ציונות ויהדות- אמנם מדובר בשתי מסגרות משמעות, או מסגרות זהות, החופפות בלא מעט נקודות ממשק היסטוריות ורעיוניות, אבל אינני בא לטעון שהן זהות. למרות שאינני חלק מהחברה הדתית-הלאומית (ולו מתוקף העובדה שאינני ממש דתי) זהו הזרם שהכי קרוב לתפיסת עולמי משום שהוא מקבל על עצמו שייכות לשתי מסגרות הזהות הראשיות שגם אני מרגיש שייך אליהן- היהדות והציונות. אלא שכאמור, אינני סובר שהציונות, כמסגרת, מכילה בהכרח את היהדות או להיפך. רוצה-לומר- לדידי ניתן להיות יהודי ולא ציוני או ציוני ולא יהודי (אם כי המקרה השני נדיר יותר מסיבות כאלה ואחרות).
איציק, סליחה על התגובה המאוחרת.
אין סתירה בין יהדות להומניות וחבל לי שזה מה שהבנת מהתגובה שלי. להיפך – כתבתי ש"מה שקורה עם היהדות היום" מחזק את הדילמה שלי בין היותי יהודי לבין היותי הומניסט, "וחבל, כי לא צריכה להיות דילמה כזו". כלומר, אני מסכים שאין סתירה בין הומניות לבין היהדות, אבל נציגי היהדות (בעיני עצמם וגם בעיני אחרים) מביאים אותה למקום בו היא כביכול סותרת כמה מערכי ההומניזם (והפוסט אליו קישרתי של פרסיקו הוא דוגמה לכך).
היחס שלי ליהדות אמביוולנטי, בעיקר משום שאין יהדות מלבד זו הקיימת כיום (במובן דומה לזה שאין קומוניזם מלבד זה שיושם בשטח, ולכן הוא נכשל). היהדות "הטהורה" עליה אתה מדבר קיימת כמובן, אבל לערכיה החיוביים אין הרבה משמעות בעיני אם הם נשארים על הנייר. לצורך המחשת דבריי – אני מניח שהרבה מוסלמים יכולים לספר כמה הקוראן הוא בצורתו הטהורה ספר שלום ואהבה – מה לעשות שרבים ממאמיניו בוחרים לפרש את הכתוב בו כלגיטימציה לדיכוי והשתקה? (ואני עוד לא מדבר בכלל על טרור). ברור לי שביהדות יש הרבה טוב ולפעמים אני מאוד מזדהה עם ערכיה (כמו למשל בתקופה בה קראתי הרבה אדם ברוך), אך מה שאני אומר הוא שבתקופה הנוכחית היא מיושמת בצורה שגורמת לי לעתים קרובות להתבייש בעצמי כבן הדת הזו.
לגבי הציונות הדתית נישאר חלוקים. מה שאתה אומר נשמע נכון בפעם הראשונה אך יש כמה דברים שמערערים על הביטחון הזה לגבי ערכיותו של הזרם. למשל, שסטטיסטית יש יותר חילונים מאשר דתיים-לאומיים אז הגיוני שיהיו יותר תופעות של פשע והתנהגויות סיכון אצל החילונים. שנית, פרשות כמו פרשת מוטי אלון ופורום "תקנה" לימדו אותנו שלא כל ההתנהגויות האלו מדווחות בחברה הדתית ובטח לא החוצה ממנה.
ניר,
אני אינני חש שהמצב חמור כמו שמו שאתה חש שהוא, אבל אני חזור ואמר שהמאבק על דמותה של היהדות בידינו הוא וככל שיותר אנשים שמגיעים מרקעים ותפיסות עולם שונות יחזרו ויתעסקו במקורות וברעיונות של היהדות יגדל הסיכוי שנוכל להציג פנים יותר מגוונות ופלורליסטיות שלה.
מסכים.
פינגבאק: פוסט שלא כתוב בו כלום | מצד שני