במורד הגרון מתחלקת מועקה
"לא מספיק טוב", היא צועקת
"אני לא מספיק טובה"
זה עם הרגש
אומר שהוא אוהב אותה
בכל זאת היא צועקת
"אני לא מספיק טובה" במורד הגרון מתחלקת מועקה
היא כואבת , מטופשת
מרגיזה את הסביבהזה עם הרגש
זוכר שפעם היא הייתה יפה
בכל זאת היא צועקת
"אני לא מספיק טובה"וזה כואב, זה מפריע לתנועה…
(מועקה/אבטיפוס, מילים ולחן- אייל שכטר)
הרשימה הזו הייתה מוכנה אצלי בראש כל סוף השבוע. תיכננתי איך אני אכתוב על הניצחון של הרגש והמסורת הליברפוליים על הבורגנות האנגלית החדשה ממנצ'סטר. הרצתי לי בראש דימויים רומנטיים בהם אני אתאר איך ליברפול המסתורית והביישנית זוקפת מחדש את ראשה בגאווה ושבה ותובעת את כס המלכות ממנו נושלה ע"י העיר הבבלית מצפון לתעלת לנקשייר. אלא שאז הגיע איזה קרלוס טבז אחד, מארגנטינה בכלל, העיף כדור טועה לגג השער שלמרגלות הקופ ושלח אותי הבייתה עם הרהורים אחרים לגמרי…
__________________________________________________
אני עוזב את הבית בסאות'המפטון ביום שבת בצהריים. למוד אכזבות ושבע מרורים מתנועת הרכבות בממלכה אני יודע שאם כבר שפר עלי מזלי להשיג כרטיס לאל-קלאסיקו של אנגליה חלילה לי מלשחק עם המזל ולקחת את הסיכון הכרוך בהסתמכות על שירות הרכבות של יום ראשון.
את הכרטיס למשחק השגתי במזל טהור. בליברפול, כמו בליברפול, הקדמה מזדחלת לאט בערך כמו המרסי-רייל וכך יוצא ששיטת הקצאת הכרטיסים למשחקי ה"דרבי" נגד יונייטד ואברטון היא נצר לימים בהם כרטיס למשחק הבית הבא באנפילד היה נרכש על סמך הצגתו בקופה של הכרטיס ממשחק הבית הקודם. מכאן, שכרטיסים למשחקים הללו נמכרים לאלו שנכחו באחד ממשחקי הבית הקודמים העונה. אלא שהפח טמון בכך שעד שבועות אחדים לפני המשחק, אותו משחק נבחר שהצופים בו יהיו ברי המזל שיזכו לרכוש כרטיס למשחק נגד יונייטד הוא הסוד השמור בחיותר בליברפול ובנותיה. וכך יוצא שכשפורסם שמשחק נגד טוטנהאם הוא הוא המשחק הנבחר לא האמנתי למזלי הטוב: באופן פלאי היה זה משחק הבית היחיד העונה בליגה שנכחתי בו!
אלא שכמו כל דבר טוב בחיים מהר מאוד גיליתי שהבשורה הגדולה שהשתחרה לפתחי הביאה עימה גם מטען כבד של כאב ראש. שעת צהריים ביום ראשון זה בערך הזמן הגרוע ביותר האפשרי לערוך בו משחק כדורגל באנגליה. הרכבות תקועות בתחנות, האוטובוסים מנמנמים ואפילו נהגי המוניות הולכים לבקר את הדודה. בפעם הראשונה אני מתחיל להבין מה המשמעות של להיות חילוני בירושלים בשבת..
כל זה מוביל אותי, כאמור, לשנות מהר מאוד את התרגולת הרגילה שלי במעמדים כאלו ולהקדים ביום את הצפנתי אל גדותיו של נהר המרסי, שכמוהו גם העיר וגם הקבוצה ידעו כבר ימים יפים הרבה יותר…
ברם אולם.. סופ"ש של ליברפול-יונייטד באנפילד אינו הזמן המושלם להיות אורח נטה ללון בעיר החיפושיות ובהתאם לכך המיטה הפנוייה היחידה שאני מוצא היא בסאות'פורט- חצי שעה נסיעה צפונית לליברפול העיר.
ע"מ להגיע לסאות'פורט דנן אני נאלץ להחליף רכבת במנצ'סטר. אני כותב "נאלץ" כי למרות שלא ממש גדלתי בין בוטל לסאות'הול מנצ'סטר עבורי היא סוג של שטח עויין, איכשהו אני אף פעם לא מרגיש בנח כשרגלי דורכת במקום הזה. לשמחתי יש לי כאן רק חצי שעה להעביר עד שהמרסי-רייל תבוא ותיקח אותי ובינתיים אני משתעעשע מחבורת בני עשרה מקומיים טיפוסית, עם בירה ביד וטי שירט בקור של מינוס ארבע מעלות, שפוצחים בשירת "סנטה קלאוס" במנגינת "הוא גדול" למראה זקן מקומי שהקדים את בוא החג ועטה עליו את החליפה האדומה המגוחכת הזו..
כשאני מגעי סוף סוף למלון בסואת'פורט מקדם אותי בברכה בעל המלון. אלא שקבלת הפנים החיננית שלו משתנתה לפתע כשהוא פונה אלי "אתה באת למשחק?" "כן" אני עונה. "לפני שאני נותן לך את המפתח לחדר- את מי אתה אוהד"? אני חושב.. בחיי שבאמת קר בחוץ… אפשר חבר טלפוני? אני ממלמל לעצמי.. וחושב שממילא כבר בזבזתי גלגל הצלה אחד מכיוון שזאת שאלה של 50/50.. "ליברפול" אני עונה בקול רפה ולרווחתי פניו של האיש מאירות כמו עץ חג המולד שחיברו אות לחשמל. "טוב מאוד"! הוא משיב, "אין לי שום כוונה לארח כאן שום מאנקס הלילה.. אה"! בשלב הזה הודיתי לאלוהים שעשני אוהד הקבוצה הנכונה, לפחות בהקשר הנוכחי, חוטף מידיו את המפתח ונעלם לחדר..
תשוש ועייף מהדרך הארוכה אני מכוון שעון מעורר לשמונה בבוקר והולך לישון. אלא שלא היה שום צורך בשעון המעורר. קצת אחרי חמש אני מתעורר ולא מצליח לחזור לישון.. ההתרגשות והמתח עושים את שלהם. איזה כיף, אני חושב לעצמי, כבר חשבתי שאף אחת לא יכולה לעשות לי את זה יותר.. אני מכין לעצמי כוס קפה ויוצא החוצה לעשן. קר, קור אימים, הכל שקט וקפוא, אני מסוגל אפילו לשמוע את הנייר שעוטף את טבק הסיגריה נאכל באיטיות ע"י האש.. אין זמן טוב מזה להרהורים נוגים אלא שהשלווה ששורה עליי מעבירה לי בראש רק מחשבה אחת- איזה סיבה אחרת באולם לעזאזל הייתה גורמת לי למצוא את עצמי במינוס ארבע מעלות בחמש בבוקר קופא עם סיגריה וכוס קפה ביד באיזה חור בצפון אנגליה… עם המחשבה הזו אני חוזר לחדר ומצליח בכל זאת להירדם לעוד איזה שעתיים..
השהות הקצרה שלי ב"מלון קרימונד" מסתיימת מאוחר יותר באותו הבוקר עת מגיעה המונית שתאסוף אותי לתחנת הרכבת. כשאני נכנס למונית אני מגלה להפתעתי נהגת אישה. "מה מעשיך בסאות'פורט"? היא פונה אלי- נהג או נהגת, יש מנהגים של נהגי מוניות כמו להתחיל לדבר איתך גם כשממש ברור שאין לך חשק שלא קשורים לדת גזע ומגדר.. "אני נוסע לאנפילד" השבתי. עיניה של הנהגת אורו "אין מקום טוב יותר מזה להיות בו היום". אני מהנהנן בהסכמה, "אני במקור מליברפול" היא מתחילה לספר (עוד מנהג של נהגי מוניות- מספרים לך את כל קורות חייהם) ומכיוון שהיא כבר השנייה שאני פוגש במקום הזה מליברפול אני מניח שהיא מדגם מייצג ושואל אותה אם כולם כאן בסאות'פורט אוהדי ליברפול. "באק אין די אולד דייז"… "זה היה כך" היא מקוננת "אבל היום כל הצעירים האלה אוהדים את הקבוצה ההיא (יורקת פעמיים- בחיי!) שאני לא אזכיר את שמה".. ביתיים אנחנו מגיעים לתחנה, אני נפרד ממנה לשלום ואיחולי הצלחה הדדיים לקבוצה שלנו היום.
החברים הבאים שאני עושה במסע הזה הם זוג אנשי עסקים מסקוטלנד. האחד מהם, שוב, סקאוסר במקור, חי כיום בגלזגו. כשהוא שומע שאני מישראל הוא מספר לי מייד שהיה באנפילד במשחק ההוא נגד אסטון-וילה כשאבי כהן כבש שער עצמי ואז שער לצד הנכון שהעניק לליברפול את האליפות באותה עונה. אני מתיידד עם צמד הסקוטים החביב ובהמלצתם יורד בתחנה בבוטל משם אמור להיות אוטובוס שיקח אותנו ישירות לאנפילד. אלא שכשאנחנו אנחנו יוצאים מהתחנה מקבל אותנו בברכה שיממון מוחלט- לא אוטו ולא בוס… ובהעדר אפשרות אחרת אנחנו פותחים במסע רגלי אל עבר המקדש האבוד. המהליכה הלא מתוכננת הזו מקנה למסע נופך ייחודי- בוטל היא שכונה קשה, ג'יימי קראגר גדל שם ובעודי מתרשם מהבתים בעלי הטיח המתקלף, החלונות הסדוקים והקירות המרופטים אני מסוגל לדמיין איך אם לא היה הופך לשחקן כדורגל היה בוודאי אחד מאותם נערים חסרי מעש שמסתובבים כאן ברחובות ומתחילים עם הנערות המקומיות המאופרות באופן מוגזם ביותר (אך מושך בזילותו אני מודה..).
בכלל, ליברפול היא כמו מסע בזמן, אל אנגליה של פעם עם הפאבים בקרנות הרחובות וחנויות המשקאות הקטנות. העיר דוממת ביום ראשון בבוקר ואני נזכר (שוב…) בשיר ההוא של סוזן ווגה.
ההליכה מכבידה עלי, אנפיל ממוקם על גבעה גבוה והחברים הסקוטיים, עושה רושם, מצויים למרבה הבושה בכושר הרבה יותר טוב משלי. אני מתקשה לעמוד בקצב, שולח אותם לדרכם וממשיך ללכת לי באיטיות. כל האירוע מקבל אווירה של עלייה לרגל למקום קדוש. אלא שהרומנטיות מופרעת ע"י המחשבה שאי מסתובב במקום שזה לא רעיון כ"כ מוצלח להסתובב בו כך סתם לבד. אלא שלבוגר קווים מבצעיים בשכם, עזה וקלקיליה מה היא שכונת פועלים קשה בליברפול…
כשאני מגיע סוף-סוף לאנפילד מקדמת אותי בבכרכה אווירת יום המשחק המיוחדת: הגזלנים שמוכרים צעיפים בחמש פאונד ודוכני הפיש אנד צ'יפס שריחם יצא למרחוק. אני מספיק להגיע בדיוק בזמן בכדי לתפוס את האטובוס של ליברפול- רפא יורד ראשון, מחוייך כולו, ואחריו כל השחקנים בחליפות שחורות. רק סטיבי מגיח בחליפה בהירה מזעזעת באופן מחשיד.. אחריו מגיע האוטובוס של המאנקס- פרגוסון ורוני זוכים למטר הקללות העסיסי ביותר, כריסטיאנו רונאלדו זוכה למבטים מזוגגים מהסקאוסריות…
את מעט הזמן שנשנאר עד למשחק אני מנצל להתידד עם מוכר מגזין האוהדים Red all over the land! הקריאה המפורסמת שלו Red all the over the land- The Liverpool Fanzine!היא אחד מהסמננים המובהקים של הסאונד-טראק האנפילדי. הוא מאפשר לי להגשים חלום ישן וטיפשי ולמכור לדקה או שתיים את המגזין בעודי שואג בקולי הערב Red all over the land- the Liverpool Fanzine!
ואז אני נכנס לקופ! אין מחזה מרגש יותר בעולם הכדורגל מאשר הקופ שר You'll Never Walk Alone! אני אחוז צמרמרות! את הקבוצות עולות למגרש אני לא רואה משום שבדיוק ברגע הזה אני נמצא מתחת לדגל הענק עליו מוטבעים כל התארים והמנג'רים של ליברפול. הנה הנה.. בדיוק מעלי- רפא! אני מוסר לו ד"ש חם מרן סטוצקי, ידיידי הטוב מפורום אוהדי ליברפול בארץ.
המשחק מתחיל ובחצי השעה הראשונה יש בעיקר עצבים ומעט מאוד כדורגל. או אז הזדמנות ראשונה לליברפול: ואן דר-סאר שומט כדור קרן פשוט שעושה דרכו מרגל אדומה לפינה הימנית של השער, אלא שהכדור נהדף ומגיע לטורס שנוגח מול שער ריק.. במאית השנייה הזו אני מחכה רק לראות את יציע אנפילד-רואד ממולי קופץ באוויר אלא שבמקום זה אני קולט את שחקני ליברפול תופסים את הראש ומבין שהכדור הלך החוצה..
יונייטד מתעשתת ומשיגה קרן. יש לי הרגשה רעה לגבי הקרן הזו. בראש עולים לי הסיוטים מהעבר הקרוב של הנגיחות של פרדיננד ווידיץ' לשער שלנו אלא שגיגס מעדיף דווקא כדור אלכסוני לרוני, שנייה לפני שאני נושם לרווה הכדור מתגלגל איכשהו לטבז שמרים את הרשת בשער ממש מתחתיי. דממת מוות באנפילד ואז עולה שאגה דקה ודוקרת מכייון היציע המנצ'סטרי שממול…
במחצית השנייה ליברפול מעבירה הילוך, אלא שנדמה שהיא קצרה ברעיונת. עוד פעם כדור לאגף, עוד פעם הגבהה סתמית… השעון באנפילד אף פעם לא מיהר כ"כ.. הנה נכנס באבל.. מייד הוא מוסיף משב רוח מרענן אלא שאני לא מבין את החילוף התמוה שלו בקיואל. למה לא קויט המזעזע? למה לו להעלות אותו כחלוץ? הלוואי שיכולךתי להיכנס לראש של רפא.. אלא שבאבל מניח לכל זה עכשיו ומתחיל לתעתע באגף.. הנה הוא מפנה לעצמו שטח לבעיטה.. הכדור עושה את דרכו לפינה הימנית של השער מתחתיי… ואן דר-סאר מתמתח אבל ברור שהוא לא יגיע לכדור… במאית השנייה הזו אני רק מתפלל בלב בכל הכח שהכדור יעצר ברשת! אלא שהוא ממשיך ונעצר רק בשלטים…
זמן פציעות: ג'רארד לוקח כדור חופשי עשרים מטר מהשער- איזה מושלם זה יהיה לראות את סטיבי כובש, ממש כאן מולי בדקה ה-90 נגד יונייטד, אני חושב לעצמי! ביני לבין עצמי אני כבר מכין את הכותרת לבלוג של מחר- "עד שבא סטיבי" או שמא "ג'רארד יש רק אחד" בחרוזים? בינתיים סטיבי מסובב את הכדור מעל לחומה… אלא שהאדישות בה מביט ואן דר-סאר על הכדור מבהירה שהוא הולך גבוה מדי מבחינתנו עוד לפני שהוא נוחת על גג השער.
עם שרקית הסיום באנפילד שמים ברקע מוזיקה של הלוויות. פס-קול הולם לתמונה שמסביבי: אוהדים מתיישבים חפויי ראש, מכונסים בינם לבין עצמם. האווירה היא של הפסד בגמר גביע. רפא יכול להגיד עד מחר שהעונה עוד ארוכה וזה בסה"כ עוד משחק על שלוש נקודות אבל: א. משחק נגד יוינייטד הוא אף פעם לא עוד משחק על שלוש נקודות. ב. כולם כאן יודעים שהמשמעות של ההפסד הזה היא שהעונה נגמרה.
אני עוזב את אנפילד ועושה ברגל את הדרך הארוכה לתחנת הרכבת ליים-סטירט. הראש למטה, גם כי קר והרוח הקרה דוקרת בפנים וגם כי.. הראש למטה. בליים סטריט אני מזהה תכונה גדולה של כחוחת כיבוי והצלה. לא לא פיגוע של אל קעידה ב"ה רק האוהדים של מנצ'סטר מובלים לרכבת שתיקח אותם את הדרך הקצרה הבייתה ע"י פלוגת יס"מ שלא הייתה מביישת אבטחת שיירה בלבנון. כולה כדורגל אני חושב לעצמי.. לא כיף ליסוע ככה למשחק באווירת פחד שכזו. אם זה המחיר שצריך לשלם בשביל שיהיה שקט באיצטדיונים אולי עדיף באמת שאנחנו, אוהדי הכדורגל האמיתיים, נשאיר אותם לעשירים ולבורגנים. ממילא עוד מעט לא נוכל להרשות את הכרטיסים למשחקים, אפילו לא במחיר של הקופות..
בדרך חזרה ברכבת, בעודי שקוע בהרהורים נוגים מתי ואם בכלל אזכה לראות אליפות של ליברפול, אני מקבל עדכון מאחותי בטדי שבית"ר ניצחה את פ.צ. יפו ומצליח לחייך בפעם הראשונה באחה"צ העגום הזה…
אין מילים…פשוט סופר מבוזבז!