25.5

היום, ה- 25 במאי, הוא יום חג ומועד לכל הסקאוסרים בליברפול והתפוצות. היה זה בדיוק היום לפני חמש שנים שאירע הנס הגדול בבירת הסולטן בו עוד יסופר לדורות.

כדי לקיים את מצוות החג, כפי שאמרו חז"ל "מצווה לספר בכל שנה ושנה בנפלאות שאירעו באותו הלילה על גדות הבוספורוס", אני חוזר שוב אל אותו לילה במאי שנת אלפיים וחמש למניינם שכמוהו לא היה ואחריו לא יהיה. חג שמח!

_____________________

"שומע אחי? אתה לא תאמין מי יושב שורה לפני במטוס – גדול חלוצי בית"ר ירושלים בכל הזמנים!"
"לא, לא ניר מנחם.. רונן חרזי בכבודו ובעצמו!"

השיחה הזו, שערך בטלפון שכני למושב בטיסה שנייה לפני שנדלק השלט 'להדק חגורות', היתה אות הפתיחה למסע שלא אשכח כל חיי – אותם חמישה ימים שביליתי בעיר ההיסטורית שעל גדות הבוספורוס בחודש מאי של שנת 2005.

גם בחלומותי הוורודים ביותר לא האמנתי באותה עונה שליברפול תגיע למעמד הזה. למעשה, בערב המשחקים האחרון בשלב הבתים, נגד אולימפיאקוס, כבר השלמתי עם עובדת הדחתה של ליברפול מהמפעל. בעדכון האחרון שדליתי מהאינטרנט, פחות מעשר דקות לסיום התוצאה הייתה 1:1 כשרק ניצחון בהפרש של שני שערים יעלה אותנו לשלב הבא. לא היה לי אפילו מצב רוח להישאר לתקצירים של מלר והלכתי לישון.

רק בבוקר התוודע לי דבר הנס הגדול שהתרחש באותו לילה באנפילד, נס שהיה רק הראשון בסדרה של אירועים נגועי השגחה שמיימית שהתרחשו באותה עונה. ואולם גם לאחר שעלינו לשמינית הגמר לא העזתי לפנטז על הגמר באיסטנבול, מקסימום לעבור עוד שלב. סטיבן ג'רארד, בראיון אחרי המשחק, מלמל משהו על זה ש"ליברפול תמיד הולכת על כל התארים" אבל גם הוא לא היה נראה כמישהו שממש מאמין.

ובכל זאת ארבעה ימים לפני משחק גמר ליגת האלופות של עונת 2005 מצאתי את עצמי בבירה הטורקית עם שלושה וחצי ימים להעביר לפני הגמר הגדול.

כבר כשנחתתי בשדה-התעופה ע"ש אתאטורק (הכל בטורקיה זה "אתאטורק", כמו "הרצל" או "בן-גוריון" בארץ) שמעתי להפתעתי קול מוכר:
"אלפסי"!! קרא שם מישהו בקול.
"מי לעזאזל מכיר אותי בטורקיה?" חשבתי לעצמי.
הסתכלתי לאחור ובחלוף כמה שניות של תהיה לשמו של הפרצוף המוכר שעמד לפני זיהיתי אותו… היה זה בטיטו הגדול מפלוגה ב'! תסלחו לי שאני לא זוכר את שמו הפרטי. אתם בוודאי יודעים ששמות פרטיים הם חסרי שימוש בצבא כמו סימון מקום הישיבה על הכרטיס במגרש כדורגל ישראלי, מן אינפורמציה מיותרת ולא הכרחית שקוצרה בנהלי הדיבור בקשר. בטיטו זה, לא אוהד ליברפול גדול על פי מה שזכרתי, הגיע למשחק עם גיסו הטרי בתור מתנת חתונה. הכלה אגב נשארה בבית.

למחרת הבוקר קמתי ליום שטוף שמש כשלפני יומיים וחצי שלמים עד למשחק- מנפלאות ענף התיירות הישראלי היה עבורי זול יותר ליסוע לחופשה של ראשון עד חמישי מאשר ליסוע ולחזור ביום המשחק. ומכיוון שממילא נגזר עלי לבלות מס' ימים בעיר האוריינטלית הזו, שהזכירה לי יותר את שכם מאשר כל בירה אירופאית אחרת שביקרתי בעבר, החלטתי לנצל את הזמן כדי לספוג קצת מהאווירה לקראת המשחק.

את אותו בוקר בילית בחברתו של צעיר ישראלי נוסף שמשכן את חסכונות הלימודים שלו וגרר את רגלי בכל רחבי איסטנבול בחיפוש אחרי מגבר לוויני (מסתבר שטורקיה היא מעצמה עולמית בתחום!) שיאפשר לו לקלוט בארץ את משחקי ליברפול מבלי להזדקק לחסדיהם של ערוצי הספורט הישראלים. היום הזה התיש אותי מאוד שכבר כמעט שכחתי למה נחתי כאן, אם לא מספר אוהדים אדומים קטן שהחל לטפטף לאיטו למרכז העיר, היה אפשרי בקלות לשכנע אותי שאני נמצא בשירות מילואים בשטחים.

בערב כבר שמנו פעמינו לכיכר טקסים, הבן-יהודה של איסטנבול. האווירה הייתה מאכזבת משהו, הסקאוסרים עדיין לא ממש הגיעו ובמקום זה הוצפה הכיכר בישראלים שחיפשו, כמוני, לשרוף את הזמן עד יום רביעי. בעודי משוטט בשיעמום פגשתי לפתע בפרצוף מוכר נוסף, הפעם לא היה זה חבר וותיק לנשק אלא דמות מוכרת מיציעי היכל הכדורסל של מלחה בירושלים. ניגשתי אליו וניסתי להסביר לו שהוא מוכר לי מאיפשהו אך הוא לא ממש שיתף פעולה. לעומתו, שמחו דווקא מאוד על נוכחותי צמד אנשים שהיו עימו והיו ידידותיים להפליא. הם לבשו חולצות של ליברפול ושאלו אותי אם הגעתי למשחק כאוהד ליברפול. משהשבתי בחיוב הם קפצו משמחה.

צמד האוהדים הירושלמים הזה, שלימים נודעו כאריה "ירושלמי אדום" ואחיו עמוס, הכניסו אותי סוף סוף לאווירה והזכירו לי בשביל מה הגעתי לאיסטנבול. מסתבר שלחבר'ה האלה היה פז"ם מכובד למדי בנסיעות אחרי ליברפול ברחבי העולם והם כבר ידעו מאילו מאורות לשלוף את הסקאוסרים… ואכן באחת הסמטאות נגלה לפנינו המחזה- תחת כל עץ רענן (או עמוד חשמל לצורך העניין) קפצו, שרו ופיזזו בקולי קולות אוהדים אדומים עם חביות בירה בידם להשתאותו הרבה של הקהל המקומי המשועשע. המסע לגביע החל!

גם את היום שלמחרת בילנו בפאב האירי עם אוהדי ליברפול ונהרות של אפס פילזן (הבירה, לא קבוצת הכדורסל). אבל הכל היה רק הכנה ליום המחרת. יום המשחק. קבענו להיפגש ליד המזרקה בכיכר טקסים בשעה שתיים. הקדמתי והגעתי כבר בסביבות אחת. אריה ועמוס לא היו בנמצא אך חמור מזה גם לא המזרקה. במקומה נגלו לעיני נהרות, תיקון- אוקיינוסים, של אוהדים דומים שהציפו כל פינה ברדיוס של קילומטרים מהכיכר. טיפסו על מרפסות ועל גגות החנויות, על עמודי החשמל ועל מכוניות. ולכולם שישיית בירה ביד (פק"ל חובה) ושיר ליברפולי בפה. איכשהו כעבור כשעתיים מצאתי בתוך המחזה המרהיב הזה את אריה ועמוס. כולנו היינו אחוזי התרגשות ובאוויר הייתה תחושה של יום חג. עכשיו רק נשאר להבין איך לעזאזל מגיעים מפה למגרש?

השמועות החלו לרוץ שהאוטבוסים לאתאטורק ייצאו החל משעה 16:00 מכיכר טקסים. אבל מאיפה לעזאזל? בערך בעשרה לארבע החלה נהירה בכיוון כללי צפון ואנחנו בעקבותיה. כעבור מספר דקות אכן גילנו את האוטובוסים המיוחלים שהחלו כבר להעמיס בקרבם את עשרות אלפי האוהדים שהתקבצו במרכז העיר. הם יצאו משם כמו בסרט נע והמחזה היה משעשע: המוני ליברפולים נדחקים לתוף אוטובוס שהזכיר את האוטובסים הישנים של אגד שרואים בארכיונים של יומני גבע ביום העצמאות. כשהוא יוצא לדרך ומתרחק מעט אתה כבר לא רואה אוטובוס אלא אנשים נתלים מהגגות ומהחלונות מנופפים בצעיפים ושרים בקולי קולות. נדחקנו גם אנחנו לאחד האוטומובילים האלה ויצאנו למסע.

כמה רחוק יכול להיות איצטדיון שנמצא באיסטנבול ממרכז העיר איסטנבול?! לא מעט מסתבר. להגיד שאיצטדיון אתאטורק נמצא באיסטנבול זה בערך כמו להגיד שאיצטדיון טדי זה בת"א. אבל למי היה איכפת? הקרנבל היה גדול ושיירה אדומה אינסופית עשתה את דרכה כשהאוהדים מכל אוטובוס מחילפים בינם שירים-
זה מהמסלול הימני שואג:
!Oh When the Reds
ומייד נענה מהעוקף בשמאלו:
!Go marching in
וכן על זו הדרך…

הפסטיבל הזה נמשך קרוב לשעה וחצי עד שמרחוק ביצבצה לה אנדרטת הבטון שנבחרה בידי גאוני אופ"א לארח את גמר ליגת האלופות. לפתע האוטובוס עצר וכמו בטיולים השנתייים הבנו שהוא מגיע רק עד פה ומכאן מתחילים ללכת ברגל. חלקו השני של המסע החל ולאחר צעידה נוספת של כרבע שעה הגענו לפאתי האיצטדיון. ואם חשבנו לעצמנו שכיכר טקסים היתה פסטיבל, מסתבר שעדיין לא ראינו כלום…

אני לא יודע מי נשאר בליברפול באותו היום אבל הוא בטח נשאר לבד. הם זרמו וזרמו בטור עצום שלא נגמר כמו נחשול אדום ענק שמציף את הרחבה הענקית שהוכשרה לאיכלוס האוהדים לפני המשחק. אני לא יודע איך נראתה יציאת מצרים, אבל זה בטח היה משהו דומה…

את השעות שלפני המשחק העבירה לנו בנעימים להקה שנגנה להיטי ביטלס קלאסיים ובעיקר את ‘רינג אוף פייר' שיר נשכח משנות ה-50 שהפך פתאום להימנון הרשמי של אוהדי ליברפול באיסטנבול (האמת היא שכשומעים את השיר מבינים שהוא פשוט נולד להיות שיר כדורגל).. כמו ישראלי טוב ניסיתי גם אני להגניב את חמש עשרה דקות התהילה שלי וטיפסתי על הבמה. המחזה שנשקף משם היה מדהים- שטיח אדום מרהיב נפרס לפני, גברים, נשים וטף עטופים בדגלים צעיפים ומה לא שהליברבירד מתנוססת בראשם בגאון.

הזמן הלך והתקדם וכבר הגיעה השעה לנוע לכיוון המגרש, אמרתי שלום לאריה ועמוס שישבו ביציע אחר ונפרדנו בחיבוק אמיץ של גברים היוצאים לקרב ולא ברור אם יפגשו שוב.. זאת הייתה ההרגשה ערב השעה הגורלית. יידענו שכשנצא מהאיצטדיון לא נהיה אותם אנשים, לא ידענו עד כמה…
זהו, עברתי את ביקורת הכרטיסים ופסעתי לאט לאט לתוך האיצטדיון ואז רעד גדול עבר בגופי כשבדיוק ברגע שנכנסתי גל אדיר של שאגה עבר באיצטדיון:
…Oh when the Reds
…Oh when the Reds

התמקמתי לי במקום המסומן בכרטיס ולמרות שהוא היה ביציע המרכזי הוא היה כל כך גבוה שהשחקנים נראו בעיני כחגבים… למעשה המגרש כולו נראה מהעמדה שלי כמו משחקי הכדורגל שולחן האלה שפעם היו בפאבים ובאולמות משחקי הוידאו. היה לי בערך חצי שעה להתרגל לזווית הצפייה הזו. בינתיים החל טקס מוזר שהטורקים הכינו והיה דווקא סימפטי ומרהיב בהתחשב בכך שהצבע השולט בו היה אדום.

ומשנגמרו הטקסים (במגרש) והטקסים (הכיכר) הגיע הדבר עצמו:

נכון, היה קריר מאוד באותו ערב באיסטנבול ולא הגעתי ממש מצויד לערב במזג אוויר שכזה, בטח לא באוויר הדליל של הקומה הגבוה בה הייתי, אבל הצמרמורת שאחזה בי ברגע שהמנון ליגת האלופות התנגן ברקע ושחקני ליברפול ומילאן עלו למגרש בשני טורים, אחד מכל צד של הגביע, לא הייתה מהקור… באותו רגע הרגשתי את גודל המעמד ואת הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שם באותו ערב ללא קשר לתוצאת המשחק.

בדרך כלל כשנכבש שער מוקדם במשחק נוהגים לומר ש ‘ עוד לפני שהצופים התיישבו בכיסאותיהם' וכו' אבל הפעם זה היה בדיוק כך. ירדתי מס' קומות כדי לתפוס מקרוב ככל האפשר זוויות צילום לטקס ולעליית השחקנים והתחלתי לעלות בחזרה למושב שלי תוך הצצה לאחור בדיוק כשהשופט שרק לפתיחה. בעודי עושה את דרכי למעלה נפסקה בעיטה חופשית למילאן מצד ימין של הרחבה שלנו, כמו קרן אבל הרבה יותר טוב כמו שדני דבורין אוהב להגיד כדי לתאר למאזינים ברדיו מצב מסוג זה. נעמדתי במקומי על המדרגות וצפיתי בחרדה והלם איך הכדור מוגבה לתוך הרחבה ופאולו מאלדיני שולח אותו לרשת שלנו. וכך כשהתיישבתי בכיסא שלי הייתה כבר התוצאה אחת אפס למילאן.

יש משהו מוזר בלספוג שער מוקדם במשחק כדורגל, בטח במשחק כזה גורלי. מצד אחד זאת האכזבה הכי גדולה שיש, כמו בלון שנופח ונופח והתפוצץ בשנייה אחת. מצד שני כל המתח העצום שלפני המשחק יורד בבת אחת- הנורא מכל ממנו חששנו קרא וכרגע עניינים רק יכולים להשתפר. וחוץ מזה אם כבר לחטוף גול אז בדקה הראשונה שיש עוד לפחות 89 להשוות.

אז זהו, שלא. הגרוע מכל עוד היה לפנינו ועניינים הידרדרו במהירות מרע לגרוע יותר ולגרוע הרבה יותר… ליברפול נראתה כמו צל חיוור של הקבוצה הלוחמת שעשתה את המסע הבלתי ייאמן לאיסטנבול, התחושה הייתה שעד כאן רוח לחימה מסורת וכו' זה יפה וטוב אבל הקלאסה של מילאן זה פשוט רמה אחת יותר מדי בשבילנו. מילאן חתכה את ההגנה האדומה פעם אחר פעם וזה היה מביך, משפיל. קרספו הכפיל ומייד אח"כ שילש את התוצאה ובמחצית, גבירותיי ורבותיי ,במחצית הראה לוח התוצאות הענק באיצטדיון אתאטורק באיסטנבול מילאן-3 ליברפול-0. אפס עגול, עגום, עצוב ובודד.

נכון שאף אחד לא באמת מפרש כפשוטה את האמרה של ביל שנקלי שכדורגל זה הרבה יותר מחיים ומוות ובכל זאת אם אי פעם הייתי מוכן לקבל בהשלמה פגיעה כלשהי בעצמי זה כנראה היה ב-25 במאי 2005 קצת אחרי השעה עשר וחצי באיצטדיון המגושם והעגום של שם אתאטורק באיסטנבול, שם גבוה גבוה במרומי היציע המרכזי. זה לא שאני יעשה משהו לעצמי בגלל הפסד של הקבוצה שלי במשחק כדורגל אלא שזה היה פשוט כאילו כל הצרות, האכזבות והכישלונות שלי הציפו אותי באותם דקות קשות. אתם בטח מכירים את זה שאומרים שלפני המוות כל החיים חולפים לך מול העיניים. אז זה היה בדיוק כך. רק שמה שחלף היה הצד הרע שבהם, ולא לשנייה אלא לדקות ארוכות. דוקרות. צורבות.

תמיד היה לי את הכדורגל כמנגנון הדחקה, חלקת גן העדן הפרטית שלי שאליה אני יכול לברוח בעת צרה. לא משנה מה עבר עלי במהלך השבוע תמיד יש שבת ולא משנה כמה כמה גרוע היה היום הכל נסבל אם בערב יש משחק. והנה עכשיו הכל קורס לי מול עיני. המעוז האחרון מתמוטט. איך אוכל להתאושש ממכה כזו? מה בדיוק יכול לנחם אותי? זכייה בקארלינג-קאפ?

ומשנפרצו ההגנות זה הציף אותי- כל הנשים שעזבו אותי, כל המקומות שלא התקבלתי אליהם, כל האכזבות, כל החלומות שהתנפצו.. כל הייאוש. ידעתי שמכאן אני חוזר לשוקת שבורה, לחיים דלוחים נטולי ריגוש- הכדורגל כבר לא יוכל להציל אותי. בכיתי על הכסף שהלך ועל הזמן, על המאמץ ועל הציפייה, אבל יותר מכל כאבתי את ההשקעה הרגשית העצומה שסחטה את שארית כוחותיי וירדה לטמיון. הרגשתי כמו גבר שמחזר אחרי אהבת חייו חודשים ארוכים, מפתח צפייה ותקווה ושסוף סוף הוא אוזר אומץ להתוודות על רגשותיו היא מפנה אליו כתף קרה…

בשביל מה אני צריך את זה? חשבתי ביני לבין עצמי. האם החיים שלי כל כך פתאטיים שזה הריגוש היחידי שאני יכול למצוא?! התשובה המצערת הייתה שכנראה וכן וזה העציב וייאש אותי יותר מכל. ראיתי מסביב ילדים קטנים ונשים מבוגרות, אבות ובנים, יושבים המומים וכואבים וליבי נשבר. הורדתי את המשקפיים, ובלי משקפיים אני לא רואה ממש (טוב בטח לו מעמדת התצפית הגבוה בה ישבתי) והמחזה כולו נראה לי הזוי וסוריאלסטי. מרוב ההצפה של הרגשות כבר לא יכולתי להרגיש כלום. הכול היה נראה עמום, אפרורי ודכאוני. האיצטדיון, המגרש, המשחק. החיים.

זו הייתה כנראה הפסקת המשחק הארוכה ביותר בחיי, תמיד אני לא יכול לחכות שהפסקה תיגמר והמשחק יתחיל וכאן התפללתי שההפסקה לא תיגמר כמו מתאגרף מוכה שמתפלל שהזמן לחזור לזירה לא יגיע כדי לא לחזור ולחטוף מכות נוספות.

ואז זה התחיל… בהתחלה חשבתי שאני עדיין הוזה או משהו כזה, אבל זה הלך והדביק אחד את השני:
..Walk on
..Walk on
כשהגיעו אל- !And you'll never walk alone כבר עמד על רגליו כל האצטדיון, חוץ מהחלק של מילאן כמובן, ושר בקולי קולות ובגאווה עצומה את ההמנון העצום שלנו.

כולם חוץ ממני. אני הסתכלתי בהם במבט מלא רחמים.
"הם לא מבינים כאילו?!" חשבתי לעצמי.
"זהו, זה נגמר! חטפנו את האמא של כל ההשפלות!"
לא הבנתי אותם וריחמתי עליהם כמו על חולה סופני שמתכחש למצבו.

בינתיים חזרו השחקנים למגרש וראיתי את סטיבי עולה ראשון מלא כוח ונמרץ כאילו המשחק רק מתחיל עכשיו והתוצאה עדיין 0:0 או אפילו יותר טוב 3:0 לטובתנו…
זה כבר היה נשגב מבינתי וכל הסיטואציה כבר הפכה כמעט למשעשעת מבחינתי.
המחצית נפתחה וסטיבי רץ ומתקל ומדרבן את חברים שלו, רציתי לצעוק לו:
"עזוב אותך, זה נגמר.. בו נקפל את הבאסטה, נלך הביתה וננסה לשכוח שהיינו פה בכלל.."
ואז הוא התרומם לשמיים כאילו היה מייקל ג'ורדן והכניס את הראשון.

מסביבי אנשים קפצו וחגגו את השער כמעט בביישנות לא ממש מוכנים להודות שהם אולי מאמינים. ואני?! אני הייתי אדיש לחלוטין. השער הזה לא עניין אותי בכלל, לחגוג אותו היה נראה פתאטי בעיני. אבל אחד עשר האדומים על המגרש המשיכו בשלהם, כאילו פתאום אחד עשרה שחקנים שונים לחלוטין שיחקו עבור ליברפול. ומעל כולם- סטיבי. מאיפה לעיזאזל יש לו את הכוחות הנפשיים האלה?! ופתאום שמיצר בועט פנימה, משום מקום וזה רק 3:2, רק שער אחד ויש עוד יותר מחצי שעה לשחק! מסביב אנשים כבר התחילו להשתגע.. ואני?! אני רק כעסתי על ליברפול שאפילו למות בשקט הם לא נותנים לי!

כעסתי, מאוד כעסתי!
"איך אתם שוב מעוררים בי תקוות שווא?
לא מספיק שהטרחתם אותי עד לפה??
מספיק! מעכשיו תחפשו לכם פראייר אחר…"
סירבתי להיכנע וגם את השער הזה לא חגגתי. עד שסטיבי נפל.
באותו רגע שהשופט שרק לפנדל זה היכה בי בבת אחת, כמו במתיחה של יהודה ברקן, כמו בחלום רע שהרגע התעוררת ממנו. פתאום אתה מבין שהכול בסדר ואמא כאן לידך.

באותו רגע חזר לי הצבע לפנים, הסומק ללחיים. הבנתי שאני חלק ממשהו גדול ובלתי נתפס. לא הייתי בטוח שהפנדל ייכנס אבל ידעתי שמה שכבר לא יהיה כאן הערב לא נסעתי לחינם ומהנקודה שהייתי בה רק רבע שעה לפני כן זה היה עולם ומלואו. ממרומי מושבי לא יכולתי לזהות מי הולך לבעוט (למעשה עד שראיתי את השידור החוזר בטלוויזיה הייתי בטוח שצ'אבי בסך הכול היה הראשון לעוט על הריבאונד ולא זה שבעט). מי שזה לא יהיה ניגש לכדור בעט ודידה הדף ולפני שהספקתי לעכל מה שקרה הכדור כבר היה בגג השער מהירבאונד.

הייתי מאוד רוצה לתאר כאן איך איבדתי תחושה, השתוללתי, קפצתי ונישקתי אנשים זרים שאיני מדבר בשפתם ולא ראיתי מעולם.

מאוד הייתי רוצה אבל אני לא יכול. יש לי רק זיכרון מעומעם מאותם שניות. אני זוכר רק שהפעם הבאה בה הייתי מודע לעצמי אחרי השער של אלונסו הייתה כשאני נמצא פתאום הרבה יותר קרוב למגרש משהייתי לפני כן ולא ממש יכולתי לזכור איך הגעתי לשם…

את מהלך השעה הבאה אני דווקא זוכר טוב, אפילו מצויין! כל שנייה ושנייה…

אחרי שהבטתי שוב ושוב בלוח התוצאות ועדיין לא האמנתי למראה עיני (זה בסדר עד עצם היום הזה אני לא מאמין) חזרה אלי שוב התחושה שאיבדתי אחרי השער של מאלדיני בדקה הראשונה. שוב היה לנו כל כך הרבה מה להפסיד, שוב מתח וחרדה. ועוד איך היה לנו מה להפסיד, אחרי הקאמבק המדהים הזה לא רק גביע האלופות היה מונח על הכף אלא הניצחון במה שהפך לנגד עינינו לגמר הגדול אי פעם. לא הייתי מסוגל לחשוב על דבר יותר אכזרי מאשר הפסד עכשיו.

את השעה הקרובה העברתי בעודי רועד בכל גופי, בלחץ דם שהיה מפוצץ כל מכשיר מדידה ובדופק בקצב של רץ מאה מטר. האמת שדי חששתי לבריאותי ופשוט לא האמנתי שהגוף שלי יחזיק מעמד ברמת עוררות גבוהה שכזו כל כך הרבה זמן. ואכן אנשים החלו ליפול אחד אחרי השני וצוותי העזרה פירפרו מיציע ליציע והורידו אנשים שלא עמדו בלחץ באלונקות לאמבולנס שהחל לחוג מסביב למגרש. לידי עמד סדרן טורקי חביב שנראה די מזועזע מהמצב שלי וזו ההזדמנות להתנצל בפניו על החרדה שגרמתי לו כשהוא היה משוכנע שהוא הולך לראות אדם חוטף התקף לב מול עיניו. הטורקי החביב ניסה להרגיע אותי בכל הזדמנות והישקה אותי מים כאילו הייתי עדנית גרניום.

תשעים הדקות הסתיימו והמשחק נכנס להארכה ולמחצית השנייה של ההארכה והכול נראה כמו רצף אחד ארוך. איבדתי תחושת זמן ומקום וכל תחושה אחרת, הדבר היחיד שייחלתי לו זה שהמשחק יגיע לפנדלים. שם ידעתי יש לנו סטטיסיטית 50% סיכוי לנצח שזה כ"כ הרבה יותר מחמישים אחוז יותר ממה שהיו לנו בשעה עשר וחצי (אני יודע שאין שבמשפט היקש לוגי אבל תחשבו עליו שוב..).

ואז שלוש דקות לסיום ההארכה כבר חשבתי על פגישה מוקדמת מהצפוי עם ההוא שם למעלה. עד היום אני משוכנע שאת הכדור של שבצ'נקו לקח לו לא דודק אלא כל קהל שישב מאחורי השער שבזעקת שבר אדירה הבהיל את הכדור וגרם לו לעוף מעל המשקוף.

פנדלים. בד"כ החלק הכי מותח במשחק, אולם לאור כל מה שעברנו באותו ערב זה כבר היה מרגיע כמו הפסקת סיגריה. אז כבר הייתה לי הרגשה טובה. בפנדלים מנצח בד"כ מי שמגיע אליהם במצב מנטלי יותר טוב וליברפול הגיע כמובן במצב יותר טוב ממילאן שהגביע כבר היה אצלה.

לא קפצתי בשערים שלנו ולא באף אחת מההצלות של דודק עד האחרונה.
או אז, או אז…
האל יודע למה דווקא מכל הנשים שהכרתי בחיי בחרתי לצעוק דווקא בשמה..
והאל יודע מה חשבו עלי מסביב אבל את זעקות השבר שלי היא יכלה לשמוע עד ביתה שבירושלים.
"אמא אני אוהב אותך!!" זעקתי בקולי קולות.
אמא, דווקא אמא.

בשלב זה היה כבר הטורקי החביב בדרכו להזעיק את צוותי הרפואה וכך נאלצתי דקות ארוכות להרגיע אותו ולשכנע אותו שאני בסדר. נדמה לי שהוא לא ממש השתכנע אבל בכל זאת נפרדנו בחיבוק והצטלמנו למזכרת.

משם רצתי למטה להתקרב לחגיגות על המגרש. כשהגעתי לשורה הראשונה של היציע חשבתי להתקרב יותר וחשבתי ברצינות ולקפוץ ליציע שמתחתי. משהגובה היה נראה נראה לי מוגזם גם במצב האל-חוש בו הייתי רצתי מהר מהר מסביב ואף שומר טורקי לא יכל לעצור אותי.

הרבה קומות יש באיצטדיון הזה, הבנתי פתאום. אבל המשכתי לרדת מקומה לקומה, ממפלס למפלס, אחוז טירוף. עד שהגעתי הכי קרוב שיכולתי למגרש. או אז, אחוז דמעות עמדתי שם וראיתי את סטיבי עולה על הפודיום, נשארה לי עוד דילמה אחת: לצלם את סטיבי ברגע ההנפה או לראות אותה בעיניים בלתי מזוייניות כדי שאף דבר לא יחצוץ ביני ובין סטיבי והגביע.

בחרתי באופציה השנייה עם הצעת פשרה: אני אראה את סטיבי מניף את הגביע ומייד אח"כ אצלם אותו. וכך עשיתי.

לא רציתי לעזוב את המגרש רציתי לשתות לרוויה כל רגע ורגע מהאושר העצום הזה, היה ברור לי שדבר כזה לא היה ולא יהיה, לא חוויתי ולא אחווה ורציתי לינוק כל שנייה ממנו. כשיצאתי לבסוף, מתנדנד כמו שיכור, ראיתי לפתע מרחוק שתי דמויות מוכרות, היו אלה עמוס ואריה- הירושלמי האדום והגאה. הסתכלנו אחד על השני המומים. לא היה צריך לומר כלום, העיניים הרטובות אמרו הכול.

למחרת בטיסה חזרה לארץ ישבתי ליד אריה.
"אתה יודע מה"? הוא פנה אלי מעט אחרי שהמראנו,
"לא אכפת לי שהמטוס ייפול עכשיו לים
כבר ראיתי הכול, יותר מזה לא יהיה".
הנהנתי בהסכמה.