קטגוריות
אנפילד כל הרשימות ממשיך לנסוע עשרים ושניים משוגעים

דיס איז פוטבול!

אני לא מתרגש הערב. משום מה. אולי כבר התרגלנו לערבים הגורליים האלה בליגת האלופות ואולי אני מיישר קו עם סטיבי ג'י שרמז שגם זכייה באלופות לא תפצה על הכישלון המהדהד בליגה. רק כשאני רואה את השקיעה היפהפייה בחוף של ת"א אני מקבל זיק קטן של צמרמורת במורד הגוף והאדרנלין מתחיל לזרום. יש משהו כ"כ סוריאליסטי ויפה בשקט של השמש האדומה הנבלעת לאיטה במרבד הכחול של הים התיכון, 'סוריאליסטי' בגלל שהשקט הזה הוא הדבר האחרון שעולה לך בדמיון כשאתה חושב שם מרחוק על מולדתך מכורתך, 'יפה' כי יש דברים שלא צריך להסביר.

בתוך הפאב אני פוגש את איציק ועידו, פגישה מרגשת של אחים שלא התראו זה מכבר. רק שסימני הזמן והמרחק לא נותנים את אותותיהם ואנחנו מרגשים קרובים מתמיד כתמיד. עידו אומר יפה שגם אם אנחנו לא מדברים או מתראים תקופה הקשר בינינו הוא הרבה מעבר לכך. משפחה. החבר הבא שאני פוגש הוא רן סטוצקי, חבר יקר, מבין כדורגל גדול וכותב בחסד עליון. ויכוחינו העסיסיים על רקע יכולותיו, הישגיו ושיגיונותיו של רפא בניטז סיפקו הרבה צבע ואקשן לעמודים הצמודים באתר הזה… כשהיו"ר דותן מגיע הוא פותח באסטה של צעיפים וחולצות בחוץ. האיכות של החומר מרשימה, כאילו הגיע זה עתה משלוח במעבורת ממרסיייד של החנות הרשמית. מישהו עובר ושואל אם יש קולה ונקניקיה ואני נכנס לאווירה ומרעים "שתיים בחמש"…

בינתיים אנחנו מזמינים משהו לאכול. האוכל בפאב מצוין, כ"כ שונה מהתפל הזה שמוגש בצלחות האנגליות. גם המלצריות חינניות ומקרינות משהו חם ואמיתי במראה האותנטי ובגזרתן המלאה משהו במידה ובמקומות הנכונים. האווירה חיה, חושנית וכ"כ לא אנגלית…

אלא שאם יש בכל הממלכה הזו משהו חי, צבעוני ומלא תשוקה זה אנפילד. הייתה לי הזכות העצומה להיות במקום הקדוש הזה בערב אירופי וכשעוברים למגרש אני מדמיין לרגע שאני שם. שירת "לעולם לא תצעדי לבד" במבטא עברי מכניסה אותי מייד לאווירה המקומית בחזרה. מוזר לי שמהקופ אף פעם לא חזרתי צרוד כמו ממפגש של החוג- כאן אצלנו לא שרים אלא ממש צועקים ממעמקי הנשמה, כאילו שככל שנצעק חזק יותר נכניס יותר אנרגיה בבחורינו המצוינים ונגרום להם לרוץ מהר יותר, לתקל נחוש יותר ולבעוט חזק יותר..

המשחק נפתח בבליץ של התותחנים. אחרי חמש דקות איציק מסתובב אלי ורומז לי במבט שזה לא נראה טוב. השער שלהם נראה ברור ומוחשי, ממש כמו האדום של מסצ'ראנו באותו אחר צהריים ארור במשכנם שחל איחוד בני מנצ'סטר. ואת אשר יגורנו בא לנו עם מהלך כדורגל מבריק, ראשון ובהחלט לא אחרון בערב הזה. יתרון ארסנל. בחצי השעה הבאה אנו עדים לתצוגת כדורגל מרשימה , מהגדולות שראינו בשנים האחרונות. ארסנל, כמו במגילה שקראנו זה לא מכבר "כובשת את המלכה בביתה". הנעת כדור פואטית, שירה של כדורגל, ליברפול- השחקנים, האוהדים, אנחנו- פעורי פה. אם נפסיד, אני חושב לעצמי, לפחות נוכל לומר שהפסדנו לקבוצה באמת גדולה.

בינתיים אני ועידו מסכמים בינינו שמצב הדברים הנוכחי רק איזה גול גנוב יחזיר אותנו למשחק. ואכן, משום מקום, קרן ונגיחה מכל הלב של סמי היפייה (וכשהאיש עם הלב הענק הזה נוגח עם כל הלב זה, עם כל הלב!), אחת-אחת וערב ארוך ארוך מתחיל להסתמן לפנינו…

במחצית- סיגריה, והסכמה כללית שיצאנו בשן ועין מההוריקן הצפון-לונדוני. אם עברנו את זה הכול אפשרי.

המחצית השנייה נפתחת בדקות ארוכות של הנעת כדורי סרק שגורמת לתחושה שהחבר'ה מוקדם, מוקדם מדי, משחקים בכדי להעביר את הזמן עד להארכה ואולי אף לפנדלים, הס מלהזכיר.. למרות שייתכן ולאור האפשרות הסבירה הזו ניידת של שח"ל בחנייה של המייקס תהיה רעיון מוצלח.. עידו מבקש שינוי, באבל הוא מציע. אני חושב לרגע על יוסי בטענה שבאבל הוא לא שמאלי טבעי ואנחנו צריכים מישהו באגף הזה שהיעדר הפעילות המוחלט בו עד כה גרם למגן הימני של ארסנל לסור ללשכת העבודה הסמוכה ולחתום אבטלה (אגב, הוא כנראה התייאש מהתורהארוך וחזר למגרש..), אלא שאז אני נזכר שגם יוסי הוא ימני איש ארץ ישראל השלמה ויורד מהר מהעץ.

"טורס חלש" אני מפטיר לעידו, שמשיב לי: "זה שחקן שבנגיעה אחת יכול לנצח לך את המשחק". בכלל, עידו היה אתמול ב"זון": דיבר על אשתו והיא בדיוק התקשרה, דיבר על חבר והוא פתאום צץ, אמר טורס ואל-ניניו מעיף כדור מדהים בסיבוב לחיבור של אלמונייה ומסביר אחת ולתמיד (למי שעוד היה צריך הסבר) למה חלוץ זה מקצוע.

ארסנל מנסה לחזור אבל דווקא אנחנו נראים מסוכנים יותר במתפרצות. עד שמגיע ת'יאו. וולקוט זה, שגדל בעירי המאמצת בימים אלה, סאות'המפטון, עשה השנה בשקט בשקט קפיצת מדרגה אמיתית מסוג של כוכבן אנגלי שהתקשורת הבריטית מפמפמת בתקווה נואשת לכוכב גדול מקומי לשחקן אנגלי מסוג חדש עם פינס, סטייל ופלייר; טכניקה בתוספת למהירות קטלנית וטאץ' נפלא לכדור. רק ששום דבר מכל זה לא הכין אותי למה שקרה בדקה ה- 82'.

כל מיני סרטים עברו לנו בראש כשת'יאו נתן את הפריצה המדהימה שלו: מראדונה, מסידונה, אואן מול ארגנטינה.. לי זה דווקא הזכיר את גמר גביע המדינה 1989- דקה 90' ועופר מזרחי לוקח את הכדור בחצי המגרש שלו ודוהר לבד כשכל שחקני בית"ר מנסים לרדוף אחריו לשווא ונופלים שדודים לרגליו. השער אמנם של אדבאיור אבל לעולם ייזכר כשער של וולקוט. שער כזה ראוי שינצח משחק גדול, אבל לא אצלנו ת'יאו! וחוצמזה הדבר הכי טוב שקרה לך זה שההפסד אתמול ירגיע את הפסטיבל שהיה מתרחש סביבך אם השער הזה היה מנצח לכם את המפגש- בסוף עוד היית מתפתה להאמין למה שהיו כותבים עליך, מסתחרר והופך לסוג של סטן קולימור…

הפנים נפולות וההלם גדול. אלא שלפני שאני מספיק לעכל האם עוד יש סיכוי לחזור ראיין באבל מתעתע משלו באגף וסוחט פנדל. אל הפנדל ניגש סטיבי ג'י.

באוטוביוגרפיה שלו סטיבי מספר שיום אחד הכדור ששיחקו בו בשכונה עף אל בין השיחים ונתקע שם. סטיבי ניסה לחלץ אותו בידיו ללא הצלחה וניסה במקום לבעוט בחוזקה בכדי לשחרר אותו מהסבך. "נתתי בעיטה עם כל הלב" הוא מתאר "ואז הרגשתי כאב חד שפילח את גופי"- כף רגלו של סטיבי ננעצה בשיני קלשון שהיה זרוק בין השיחים… אני נזכר בזה כי בדיוק באותה עוצמה בלתי מתפשרת סטיבי גם בעט את הפנדל לחיבורים של השער מול הקופ. זה סטיבי, בלי פשרות, בלי התחכמויות, בלי לחכות ולראות לאן השוער יקפוץ. מבחינתו של סטיבי לא הפריד דבר בינו לבין הרשת ואם אלמונייה היה מעיז לגעת בכדור הוא היה ננעץ יחד איתו בשיפולי הרשת.. רק למי שגדל בפרברי מרסיסייד יכולה להיות גישה אמוציונאלית ובלתי מתפשרת שכזו לכדורגל, לחיים.

בתוספת הזמן באבל מסיים את הסיפור עם הרביעי במתפרצת. באבל, גם הוא, אחד הגיבורים הגדולים של הערב. ההולנדי הזה הוא שחקן נפלא, הצרה היחידה שלו היא שאיננו מסוג השחקנים שרפא אוהב: לא מבזבז אנרגיות במשימות הגנתיות, אינדיבידואליסט, יצירתי ולא ממושמע. כמה סמלי שהוא זה שלמעשה ניצח עבור רפא את המשחק אתמול. גם במכונה המבוקרת והמדויקת של בניטז יש מקום לשחקנים כמו באבל. יתרה מזו, דווקא בסוג כזה של מערכת, נון קונפורמיסטים מסוגו של ההולנדי הם הכרח חיוני.

בדרך הביתה עמית עוד שואל איך בכלל אפשר להירדם עכשיו עם כל האדרנלין הזה בגוף? מי רוצה לישון?! חושבים לעצמם החבר'ה ופוצחים בשירת "ווי של נוט בי מובד"! לי יש עדיין נסיעה ארוכה לירושלים אבל גם היא לא מצליחה לצנן את הזרמים בגופי. בערב אחד נענו לאורכה ולרוחבה של קשת הרגשות השלמה שהחיים את כל יכולים להציע- מחשש ואכזבה בקצה ואחד ועד הקלה ואושר בקצה השני. איך אומר אברם? "דיס איז פוטבול"!

הקופ הישראלי אמש בת"א