קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

חלומות של אתמול

בפעם הראשונה בחיי אין לי שום דבר לצפות לו בפתיחת העונה החדשה

את החיים שלי כאוהד ספורט אפשר לחלק לשלוש:

שנות התשעים היו השנים של עדי גורדון ו"יש בנו אהבה והיא תנצח". אלא היו השנים שבהם הזדהיתי באופן טוטאלי עם המאבק של הפועל ירושלים בהגמוניה של מכבי תל-אביב. הפועל ירושלים סימלה עבורי את התמימות ומכבי את הכוחניות.

החלום שלי היה לראות את הפועל ירושלים מנצחת את מכבי תל-אביב במשחק החמישי בסדרת הגמר במלחה וגוזרת את הרשתות. זה היה בשבילי הרגע שיסמל את הניצחון של האהבה על עובדות החיים. של ירושלים על תל-אביב. של החום והמשפחתיות על היעילות והקרירות.

זה לא קרה, ועם השנים הפועל ירושלים הפכה בעצמה להיות גרסה דהויה של מכבי תל-אביב וכך גם הרגש שלי לקבוצה דהה.

ייתכן והפועל ירושלים תזכה יום אחד באליפות. אבל זאת לא תהיה אליפות אמתית, בסדרה. וזה גם לא תהיה הפועל עם עדי גורדון והאהבה והתמימות שחשנו אז. זו תהיה קבוצה של שכירי חרב. אז, גם השחקנים הזרים, כמו בילי תומפסון, היו יותר ירושלמים מרוב הירושלמים שאני מכיר כיום. ובכלל, הפועל ירושלים נהייתה יותר הפועל ופחות ירושלים ולי אישית קשה עם זה.

בשנות האלפיים זו הייתה ליברפול. אחרי הצבא נסעתי בפעם הראשונה לאנפילד וזה חיזק מאוד את הקשר שלי לקבוצה. החוויה הבלתי נשכחת שעברתי באיסטנבול והקמת חוג האוהדים בארץ חיזקו אותו עוד יותר.

כשגרתי באנגליה בין השנים 2006-2010 ליברפול הייתה במקום הראשון עבורי. החלום היה לזכות באליפות. לפרוץ לדשא באנפילד בדקה ה-90' של המשחק האחרון של העונה ולראות את סטיבן ג'רארד מניף את הגביע של הפרמיירליג.

גם זה לא קרה. עונת 2008-2009 הייתה העונה שבה זה היה הכי קרוב והשאלה הייתה האם זהו מאמץ אחרון ונואש שלא צלח או צעד אחד לפני. התשובה שניתנה מאז ברורה – זה היה הניסיון האמתי האחרון שלנו, כמו מטפס שמנסה להאחז בכוחותיו האחרונים בזיז הסלע, נכשל, ומאז הולך ומדרדר.

יכול להיות שליברפול עוד תזכה יום אחד באליפות, אבל בשביל שזה יקרה היא תצטרך להיקנות ע"י אוליגרך או שייח' שישפוך מיליארדים ויהפוך את זה לקרקס. זו לא תהיה אליפות של ליברפול, של סטיבן ג'רארד וג'יימי קראגר, שגדלו בשכונות העניות של העיר ונושאים את המבטא הכבד האופייני לה. זו תהיה חבורה של שכירי חרב שמישהו קיבץ אותם בליברפול ומחר הם במנצ'סטר, מדריד, פאריז או מונאקו.

כשחזרתי מאנגליה האהדה לליברפול דהתה. התקשיתי להתרגל לעובדה שאני לא יכול יותר פשוט לעלות על רכבת ולנסוע משחקים. זה היה כמו חברה שהופכת לידידה, וזה לא זה.

ותמיד הייתה בית"ר.

בשנות השמונים והתשעים ראיתי את בית"ר זוכה באליפויות ובגביעים. אבל שמרתי שבת ולא יכולתי ללכת למשחקים, ולכן לא אני לא מרגיש שחוויתי את זה באמת.

בשנות האלפיים, שהמשחקים עברו לימי חול ומוצ"שים ואני שמרתי פחות, כבר הפכתי למנוי. בשנים האלה, אחרי שבית"ר עברה לידיים פרטיות, החלום היה אחד: שבית"ר תהיה קבוצה נורמלית.

ביום שבו אליעזר טביב קיבל את המפתחות לבית וגן כשהוא נישא על כפי הלה פמיליה, שגירשו משם בדם ואש כל מי שאנושיות וחמלה בליבו ושכל בקודקודו, החלום הזה נגנז. בית"ר כבר לא תהיה קבוצה נורמלית בעתיד הנראה לעין.

וכך אני מוצא את עצמי בפעם הראשונה בחיי ערב פתיחת העונה החדשה בלי קבוצה לאהוד באמת. אני אמשיך לעקוב אחרי ליברפול והפועל ירושלים בכדורסל ואחזיק להם אצבעות, אבל זה לא תהיה באותה תשוקה שהייתה לי במלחה בשנות התשעים או באנפילד בעשור הקודם. ובית"ר כבר לא קיימת.

יכול להיות שאשב כאן בעוד שנה ואכתוב לכם שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. שמצאתי זמן לדברים אחרים. שנגמלתי מהתמכרות שכעת אני יכול לומר שעשתה לי רק רע. ובאמת, כאוהד, לפחות של הקבוצות שאני אהדתי, אתה חווה בעיקר אכזבות.

אבל כעת, האם אני מצטער? ממש לא. למרות שאף אחד מאותם חלומות לא התגשם, המרדף אחריהם היה חוויה מופלאה שהעניקה לי שיאים של רגש, העיפה אותי לתקרה וזרקה אותי לאדמה. היא נתנה לי משמעות ומשהו להרגיש שייך אליו. משהו לקום בשבילו בבוקר בהרבה בקרים אפורים.

הדבר היחיד שחבל לי הוא שזה (לעת עתה?) נגמר.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

יורו תשע"ג (5). הקיץ של אבי

אבי לוזון שיחק אותה!

"אחד הקטעים הכי הזויים היה בנתניה במשחק נגד נורבגיה. הבלם אדי גוטליב טעה ונורבגיה כבשה שער. אחד מהעיתונאים הבכירים שישב צמוד אליי שאל: "הטעות היא של קהבא נכון, לא ראיתי טוב?". השבתי לו כי הטעות הייתה של גוטליב. "לא, מה פתאום", התעקש, "זה קהבא סידר להם את הגול". הפנתי אותו למסך הענק שמאחורי אחד השערים וביקשתי ממנו להסתכל שוב, אבל הכתב הבכיר בשלו. "לא, זה קבהא ההוא ממכבי פתח תקווה". כאשר אמר "ההוא ממכבי פתח תקווה", הבנתי שהוא הגיע מתודלק מהבית על משפחת לוזון. אבל בגלל שבכל זאת לא רצה להטעות את הקוראים שלו, שאל כמה עיתונאים מי עשה את הטעות. אחרי דקה חזר למקומו ואמר לי: "אתה צודק, זה היה גוטליב, לא ההוא ממכבי פתח תקוה". איזה מסכן, אמרתי לעצמי, הלך הטקסט מהבית" (משה בוקר, הארץ, 15.6.13)

בשבוע שעבר חוויתי בטדי, במשחק בין ישראל לאנגליה, את אחת מחוויות הכדורגל הטובות שהיו לי בשנים האחרונות.

מזג אוויר נפלא, עשרים ושניים אלף צופים במתקן נוח ויפהפה. ילדים, נשים, צעירים ומבוגרים שסיפקו אווירה נהדרת של כדורגל, עודדו ודחפו את הקבוצה שלהם, בלי קללות ובלי ואלימות.

משחק כדורגל קצבי ואיכותי, עם בונוס בדמות שער ניצחון מתוק בדקות הסיום של הגיבור המקומי.

בקיצור, חוויה.

לפי מה שאני שומע ומבין גם לאוהדים שהיו במשחקים במגרשים האחרים ברחבי הארץ הייתה חוויה דומה.

וזה לא רק ההתרשמות הסובייקטיבית של אלו שהיו במשחקים, גם הנתונים מראים שהטורניר הוא הצלחה גדולה.

ממוצע הצופים עד כה עומד על 10,800 למשחק, וסביר להניח שאחרי משחק הגמר הוא יחצה את רף ה- 11,000. רק לשם השוואה, בטורניר הקודם שנערך בדנמרק עמד ממוצע הצופים על 6,300.

גם מבחינת הארגון של האירוע ניתן לומר שמדובר בהצלחה גדולה – הלוגיסטיקה פעלה באופן חלק ולא נרשמו תקלות יוצאות דופן – נבחרות שנתקעו בפקק בדרך למשחק, מצאו מגרש אימונים סגור או עיתונאים שהגיעו למגרש הלא נכון. אם כל זה נראה לכם מובן אליו, נסו להיזכר בתיאורי הזוועה מאוקראינה בקיץ שעבר.

נכון, מדובר ביורו הצעירות ולא ביורו הבוגרות, ולטורניר מהסוג הזה כמעט ולא מגיעים אוהדים מחוץ למדינה המארחת. ועדיין, עבור מדינה כמו ישראל, שלא מורגלת בהפקות מסוג זה, העובדה שהוא עבר בצורה כל כך חלקה ויעילה ראויה לציון.

ניתן בהחלט גם לחוש מוחמאים מכך השחקנים ושאר האורחים ששהו כאן במהלך השבועיים האחרונים היו מלאי תשבוחות להכנסת האורחים הלבבית, הארץ היפה והאנשים החמים.

ובעיקר, כמובן, העובדה שבעולם ראו פנים אחרות של ישראל. במקום ילדים שזורקים אבנים על חיילים הם ראו אצטדיונים חדישים, אוהדים צבעוניים, ונבחרת מקומית מגובשת עם ייצוג מכלל גווני האוכלוסייה.

בדרך כלל נהוג לומר שלהצלחה אבות רבים, אבל להצלחה הזו יש אב אחד. אבי אחד ליתר דיוק.

מה שלא יעשו עשר מסעות פרסום עם בר רפאלי עשה אבי לוזון אחד עם שיער מקריח וכרס קטנה.

לגלגו עליו, שאלו מה זה הטורניר הזה בכלל? ייחלו שהוא יכשל.

לעתים זה היה נראה כאילו יש עיתונאים שאפילו מתפללים שתפרוץ כאן איזו מלחמה או משהו, רק בשביל שאופ"א תעביר את הטורניר מישראל למקום אחר ואבי לוזון יאכל אותה.

אז למה, אחרי שההפקה שלו נחלה הצלחה מרשימה, כמעט בשום מקום לא תקראו מישהו שנותן לו קרדיט, שמודה שהזלזול והציניות לא היו במקומם?

כי זה אבי לוזון כמובן.

אומר זאת כך, חייתי ארבע שנים באנגליה, קראתי את הגארדיאן, הטיימס והאינדיפנדנט, שמעתי את הפרשנים בסקיי, ITV, וה- BBC, ודעתי היא שיש לא מעט כותבים ופרשנים ראויים בתקשורת הספורט הישראלית, ושבאופן כללי הדיון הוא מעניין ומקיף, וברמת ידע ומקצועיות גבוה.

אבל רק כשזה מגיע ל- NFL ,NBA, ריאל מדריד או ברצלונה.

כשזה מגיע לכדורגל הישראלי, זה נראה פתאום כמו דיון קולני ביציע (זה כנראה לא לחינם שתוכניות הדגל הספורטיביות בטלוויזיה בישראל נקראות "יציע העיתונות" ובעבר- "בטריבונה").

במקום ניתוח מקצועי אתה תקבל לרוב את אותו מניפסט קבוע של משטמה כלפי ישראל, הישראליות והישראלים ("הגזענים", כן…), במסווה, ולעתים גם בלי, של ביקורת עניינית.

במאמר מוסגר אפשר אולי לתהות האם לא שווה לאמץ את הדרישה הקבועה של אותם עיתונאים לייבא אנשי מקצוע לחו"ל ולייבא גם עיתונאים זרים, כך אולי נזכה לסיקור אובייקטיבי וענייני של הזירה הספורטיבית המקומית.

זה לא שאין סיבות טובות לכך שהתקשורת הישראלית חשה סלידה מהסצנה המקומית, ובהחלט גם יש לה מספיק טובות לחוש תחושת קבס מההתנהלות האישית של אבי לוזון לעתים.

אבל בדיוק כמו שהם דורשים מקצוענות ממושאי הביקורת שלהם, הם צריכים לנהוג במקצוענות בעצמם.

ומקצוענות של עיתונאי זה לדעת להיות אובייקטיבי גם כשמושאי הכתיבה שלו עולים לו על העצבים. לבקר לגופו של עניין ולא לגופו של איש.

כששופטים את הקדנציה של לוזון עד כה מקבלים תמונה מורכבת הרבה יותר מהדמוניזציה שנעשית לו בתקשורת המקומית.

בתחומים מסויימים הצליח יותר ובאחרים כשל. אם כי דבר אחד ייאמר לזכותו – האיש לא בא להעביר את הזמן, הוא כל הזמן עושה, ומנסה לשנות ולשפר. ועוד ייאמר לזכותו שכאשר דבר מה שעשה לא צולח הוא לא מתבייש לשנות.

אם לערוך איזשהו סיכום קצר של פועלו בתחומי המרכזיים שבאחריות ההתאחדות לכדורגל והעומד בראשה, ניתן לומר את הדברים הבאים:

נבחרות צעירות – נתנתק שנייה מהדיון הטעון והמוטה לגבי הנבחרת עדי גיל 21 ונתרכז בנבחרות הנוער והנערים. בתחום הזה ניתן לומר כי לוזון נחל עד כה את הכישלון החרוץ ביותר שלו.

הקונספציה שלו הייתה למנות שחקני עבר כדי שישתלבו במערכת ויתרמו מהידע ומהניסיון שלהם. אולם שחקי העבר המכובדים האלה התבררו כמאמני הווה גרועים, והנבחרות הצעירות, שבתקופתו של זאב זלצר כמאמן העל של הנבחרת הצעירות, אולי לא שלטו ביבשת, אבל בהחלט הצליחו להתמודד שווה בשווה מול כמעט כל נבחרת, רשמו כמה תוצאות מביכות בשנים האחרונות.

לאחרונה מונה מיכאל נס הגרמני לתפקיד מאמן הטכני של הנבחרות הצעירות, ויש לקוות שהדבר יסמן שינוי במגמה.

הנבחרת הבוגרות – בקדנציה הראשונה שלו יירש לוזון את קשטן כמאמן הנבחרת וטוב עשה שלא ביצע מהפכה רועשת על ההתחלה, אלא למד את השטח, נתן לקשטן הזדמנות ללמוד ולהשתפר מהקדנציה הראשונה ולסיים את החוזה, גם אם התוצאה הסופית הייתה קמפיין מאכזב.

אח"כ ניסה מאמן מחו"ל – לואיס פרננדס – וכשהבין שגם מוריניו לא יכול ביומיים בחודש להפוך שחקנים עם לקויות בסיסיות לכאלו שמתמודדים שווה בשווה עם שחקנים מהדרג הראשון באירופה, חזר לאופציה הריאלית והנכונה של המאמן הישראלי הטוב ביותר בנמצא – גוטמן – וכאמור, עבר להשקיע את המשאבים בנבחרות הצעירות.

ליגה – בעיקרון זהו תחום שבו להתאחדות ולעומד בראשה יש יכולת מוגבלת להשפיע. הבעייה העיקרית של ליגת העל זה העובדה שמדובר במוצר עם יחסי ציבור נוראיים. כיו"ר התאחדות ניסה לוזון למתג אותה כמוצר אטרקטיבי יותר ולהכניס בה עניין באמצעים מלאכותיים כמו שיטת הקיזוז. זה לא ממש צלח ולוזון, בצדק, ירד מהשיטה אחרי ניסיון קצר.

בעונה האחרונה נרשמה מגמת שיפור קלה בעניין ובהתייחסות לליגה ויש לקוות שזו תימשך ביתר שאת בעונה הבאה בעקבות החוויה החיובית שעברו במהלך היורו חובבי כדורגל מקומיים רבים שהדירו את רגליהם מהמגרשים בשנים האחרונות.

מתקנים – תחום שבו יכול לוזון לסמן וי גדול. נכון שאת המגרשים בפתח-תקווה, נתניה וחיפה, החלו תכנן גם לפני שלוזון היה יו"ר ההתאחדות, אבל העובדה היא שבמשמרת שלו הפרויקטים האלו, שהיו תקועים במשך שנים, קרמו עור וגידים והפכו למציאות. כשברור, גם, שהאירוח של יורו הצעירות בארץ זירז משמעותית את השלמתם.

עוד ראוי לציין את הקמת בית הנבחרות בשפיים. בשעה טובה לנבחרות ישראל בגילאים השונים יש בית ראוי עם כל התנאים הדרושים והן לא צריכות לנדוד בין מגרשים של קבוצות מליגה ב' כדי להתאמן.

הקשר למכבי פ"ת – ברור שזה לא במקום, אבל צריך לזכור שבעידן שלו כיו"ר ההתאחדות קרה משהו שלא קרה 21 שנים וזה שהקבוצה ירדה לליגה השנייה. ואיך קרה? עם התנהלות הזויה של ביה"ד של ההתאחדות שבחר לשנות את ההחלטה המקורית שלו בגלל אירוע שהתרחש בגלל במשחק אחר.

פוליטיקה – בתקופתו של אבי לוזון שודרג מצבה הפוליטי של ישראל באופ"א. כפי שכתב יואב דובינסקי – בזכות מעמדו של לוזון באופ"א המצב הביטחוני כמעט ואינו משפיע על קיום משחקים בישראל, ואין זה עניין של מה בכך.

בנוסף, כמובן, ישראל אירחה את יורו 2013 לנבחרות עד גיל 21, ובעקבות האירוח המוצלח אפשר לפנטז אפילו על אירוח אחד הבתים של יורו הבוגרות ב- 2020 – רעיון שהיה מקוטלג כהזוי לפני עידן לוזון.

אז יש אולי אנשים שמציק להם לראות את לוזון מתחכך בשועי עולם, אבל כך זה עובד בפוליטיקה. כשאקדמאים ואנשי עסקים עושים את זה נקרא מינגלינג ונטוורקינג, אבל כשאבי (או אברם) מפ"ת עושה את זה, זה נקרא "לערבב".

רוצה לומר – מי הוא בכלל? מה הוא שייך? באיזה שפה הוא מדבר איתם? הוא בכלל יודע אנגלית?!

כשהם מסתלבטים עליו כשהוא נכנס לאותו פריים עם מסי או עם אנגלה מרקל הם אומרים "נדחף". נדחף אומרים על מישהו שנכנס למקום לא שלו, שהוא לא אמור להיות בו.

כעת, זה לא עניין של גזענות של אשכנזים כלפי מזרחיים, כמו שחלק גדול מהמגיבים לפוסט על גיא לוזון התקיפו אותי על טיעון שלא טענתי.

זה בסדר, אני לא מבייש או חושש – אם הייתי חושב שמדובר כאן בגזענות של אשכנזים נגד מזרחיים הייתי כותב את זה, לא מחביא את זה בין השורות.

אבל לא כתבתי את זה מהסיבה שאני פשוט חושב שזה לא נכון.

זאת אומרת, יכול להיות שבשנות החמישים והשישים ככה זה עבד כאן.

אבל ב- 2013, לא מעט מאלה שכותבים את הדברים המכוערים על לוזון הם מזרחיים בעצמם. ועל אותו משקל, אותם דברים שנכתבים על לוזון המזרחי נכתבו גם על ברקוביץ' האשכנזי (וכשהם נכתבו התייחסתי אליהם באותו אופן).

אז העניין הוא לא גזענות.

העניין הוא חוסר היכולת לקבל את המורכבות של הדברים. להבין שאדם יכול להתנהג באופן מסוים בסיטואציה אחת ובאופן אחר לגמרי בסיטואציה שונה.

לקבל את זה שלאדם ישנם פנים רבות וצדדים שונים ושיש כמה דרכים להצליח – לא רק זו האלגנטית והקרירה. ובהתאם לכך לדעת לבקר מתי שצריך ואת מה שצריך לבקר, ולפרגן מתי שצריך ולמה שצריך לפרגן.

לא לקבוע את דעתנו עפ"י קטגוריות תפיסתיות מקובעות של איך אמור להיראות ולהתנהג איש מקצוע רציני ואיך אמורה להיבנות ולהיראות הצלחה.

אני רוצה להביא דוגמא מהטור של אלון עידן על גיא לוזון ב-'הארץ' בסופ"ש האחרון.

עידן תוהה שם, בין השאר, "האם הוא פותח ספר?"

בתפיסה של אלון עידן (שהוא, אגב, ממוצא מזרחי) מישהו שהולך עם חולצה בחוץ לא קורא ספרים.

אינני יודע לגבי גיא, אבל אמא של אבי לוזון – עליזה – סיפרה עליו שכילד, במקום לשחק בחוץ, היה נשאר בבית וקורא ספרים עד רמה כזו שזה היה נראה לה אפילו מוגזם.

לפחות יאמר לזכותו של עידן שהוא לא ניסה להסתיר את העובדה שמדובר בהבעת דעה אישית על האיש ולא בביקורת מקצועית כשכבר בכותרת הודה ש- "לא מדובר בכדורגל" אלא בסלידה מאופיו וסגנונו, כפי שפירט ב"חן" רב בהמשך ("עם החתולה שלי, שאיבדה את הקול בגיל חודש ויש לה חצי זנב, אני מזדהה יותר. היא אף פעם לא צועקת על שופטים, למשל").

אחד הסרטים האהובים עלי הוא סיפורו של וויל האנטינג. נדמה לי שאחת הסיבות שבגללן אני אוהב ומתחבר לדמות של וויל האנטינג (אותה מגלם נפלא מאט דימון) היא שמדובר בדמות שמצליחה לערער את האופן המקובע שבו אנו תופסים את האחר.

למי שלא ראה את הסרט – וויל האנטינג הוא פרחח שכונתי שהולך מכות במגרשי המשחקים, סוג של ערס במושגים אמריקאים, שעובד כשרת ב-MIT ובשלב מסוים מתגלה באקראי כגאון מתמטי.

מה שיפה אצל וויל האנטינג זה שהוא נשאר נאמן לעצמי האותנטי שלו בכל מצב ומסרב בהתרסה להתקבע לקטגוריה חברתית כזו או אחרת, גם במחיר של אי מימוש הפוטנציאל הייחודי שלו.

יש סצנה שאני מאוד אוהב בסרט (אתם יכולים לראות אותה בוידאו למטה) שבה הוא מתעמת בבר עם סטודנט אליטיסטי מהרווארד, לאחר שזה האחרון ניסה להשפיל את חברו של וויל (בן אפלק) שניסה את מזלו עם סטודנטיות מקומיות.

לאחר שוויל מביך את אותו סטודנט בידע שלו, הוא גם מעדכן אותו שבעוד התואר מהרווארד עולה מאה וחמשים אלף דולר, לו עצמו עלה לרכוש את הידע הזה בדיוק דולר וחצי – הקנס על איחורים בספריה הציבורית.

אז יכול להיות שלעיתונאים שלא מצליחים לפרגן לאבי לוזון פשוט קשה עם העובדה, שאת ההכרה והערכה הבינלאומית שהם לעולם לא יזכו לה בתחום שלהם, השיג לוזון בתחום שלו, בעזרת כישורים שרכש, לא בהרווארד (או לפחות בבינתחומי), אלא בשכונה שבה גדל בפתח-תקווה, ובעזרת תובנות שקיבל מהשיחות עם אמא עליזה על כוס תה עם נענע בשבת בבוקר.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

2008/9vs. 2013/14, בניטז .vs רוג'רס

האם ברנדן רוג'רס בדרך להיכנס להיסטוריה של ליברפול?

הפעם האחרונה בה ניצבה ליברפול במקום הראשון בטבלה ערב משחקי חג המולד הייתה לפני חמש שנים, בעונת 2008/9, אותה סיימה לבסוף במקום השני. תירוץ טוב לערוך השוואה מסקרנת בין הקבוצה שהייתה לליברפול אז לבין הקבוצה הנוכחית. ובעיקר, הזדמנות לבחון מפרספקטיבה סבירה את הקדנציה השנויה במחלוקת של רפא בניטז בליברפול.

ושנויה במחלוקת היא הייתה. זכורים לי מעט מאוד נושאים שעוררו כאלו אמוציות כמו סוגיית בניטז. עד כדי כך שהוויכוחים בנושא, הן בגרסה המקורית של הבלוג והן בפורום האוהדים של ליברפול, הידרדרו לא פעם לפסים אישיים.

כיום אני מודה שתקופתו של בניטז בליברפול הייתה הצליחה מקצועית. זה לא רק הזכייה בליגת האלופות ב-2005 – אלא בעיקר היציבות בין ארבע הראשונות בליגה והעובדה שתחת הדרכתו של בניטז הגיעה ליברפול בעונת 2008/09 הכי קרוב לאליפות מאז הפעם האחרונה שזכתה בה, ב-1990.

גם אז, אבל בייחוד במבט לאחור, השאלה איננה התוצאות, אלא הדרך. האם הכדורגל הטקטי והמחושב של רפא בניטז היה הדרך היחידה להתגבר על הנחיתות התקציבית מול היריבות האחרות בצמרת?

בדצמבר 2008, ערב משחקי חג המולד, ניצבה ליברפול בראש הטבלה עם 39 נק' מ-18 משחקים. מצב כמעט זהה למצב הנוכחי, בו ערב משחקי חג המולד ניצבת ליברפול במקום הראשון עם 36 נק' מ-17 משחקים.

מה שמעניין, אבל, הוא להביט על ההבדל ביחס השערים:

בדצמבר 2008 עמד יחס השערים של ליברפול על 27 שערי זכות (ממוצע של 1.5 למשחק) ו-12 שערי חובה (0.6 למשחק). נכון לעכשיו עומד יחס השערים של הקבוצה של ברנדן רוג'רס על 42 שערי זכות (2.5 למשחק) ו-19 שערי חובה (1.1 למשחק).

זאת אומרת, הקבוצה של רוג'רס מבקיעה בממוצע שער אחד יותר למשחק וגם סופגת חצי שער יותר (או שער בשני משחקים) מהקבוצה של בניטז (בהתייחס לפרק הזמן של חצי העונה הראשונה של שתי העונות המדוברות; הממוצע הסופי של עונת 2008/9 עמד על 2 שערי זכות ו-0.7 שערי חובה למשחק).

לא רק נתוני ההבקעות והספיגות, אלא גם השוואה בין הסגלים של הקבוצות מלמדת על ההבדלים בסגנון ושיטת המשחק, שלא לומר תפיסת העולם, בין שני המנג'רים.

החלק החזק ביותר בליברפול של בניטז היה הקישור האחורי. באותה עונה שיחקו בליברפול שניים מהקשרים האחוריים הטובים בעולם, אז בשיאם – חאבייר מאסצ'ראנו וצ'אבי אלונסו. בעונות מוקדמות יותר בקדנציה של הספרדי שיחק יחד איתם גם מומו סיסוקו – עוד אחד מהקשרים ההורסים הבולטים של התקופה.

ליברפול שיחקה אז עפ"י רוב במערך 4:4:2 עם שלושה קשרים אחוריים (כשלוקאס מצטרף לאלונסו ומאסצ'ראנו) ושלושה שחקני התקפה (אחד מהם – סטיבן ג'רארד, כשלעצמו אחד משחקני ההתקפה הכי מחויבים הגנתית שיש). האוריינטציה שלה הייתה מכוונת בראש ובראשונה לשיבוש משחק היריב ואז יציאה מהירה קדימה, לרוב בעזרת כדורים ארוכים של ג'רארד או אלונסו או פריצות מהירות של ג'רארד. לא מעט התקפות שהובילו  לשערים אף התחילו מבעיטות שוער של פפה ריינה.

ליברפול הייתה אז קבוצה שמאוד קשה להבקיע מולה. וגם קבוצה שמייצרת מעט מצבי הבקעה, וכמעט אפס במשחק מסודר.

ברנדן רוג'רס, באמצו את פילוסופיית המשחק הספרדית (אירוני שדווקא מאמן בריטי אימץ אותה לעומת הספרדי שאימץ סגנון בריטי), משחק לרוב במערך של 4:2:3:1 (חוץ מכמה משחקים בהם ניסה שיטה עם שלושה בלמים שדמתה למשהו כמו 3:5:2) עם שני קשרים אחוריים וארבעה שחקני התקפה מובהקים.

בניגוד לבניטז, אצלו הקישור האחורי היה החלק הדומיננטי, אצל רוג'רס זה החלק הפחות המרשים – עם לוקאס וג'ו אלן או ג'רארד בגרסתו המאוחרת. לעומת זאת, הוורלד קלאסים של רוג'רס הם בהתקפה, כשבראשם כמובן לואיס סוארז.

ליברפול של רוג'רס מבססת את המשחק שלה על הנעת כדור בשליש האחרון של המגרש, חלק גדול מהשערים שלה מגיעים ממהלכי כדור יצירתיים – אינדיבידואליים או קבוצתיים – בסמוך או בתוך רחבת השש-עשרה של היריבה. היא גם קבוצה שיותר קל להגיע מולה למצבים, בעיקר במתפרצות – משהו שכמעט והיה בלתי אפשרי מול הקבוצה של בניטז.

חוץ מפרננדו טורס, ליברפול של 2008/9 הסתמכה בהתקפה על שחקנים כמו דירק קויט וג'רארד, שמוגבלים ביכולת הטכנית שלהם ובייחוד ביכולת לשחק על שטח צפוף, וטובים בעיקר בסגנון משחק שמבוסס על מהירות וכוח. למעשה, השחקן היצירתי ביותר באותה קבוצה היה יוסי בניון, אבל גם הוא תופקד לרוב באחד האגפים, מה שהגביל את היכולת שלו לייצר מהלכים התקפיים משמעותיים.

לעומת זאת, לקבוצה של רוג'רס יש יתרון מאוד משמעותי בהתקפה בדמותו של פיליפ קוטיניו. בדיוק סוג השחקן שהיה חסר לליברפול במשך שנים – הקשר היצירתי באמצע שיודע לתת פס בין שניים.

זה לא סתם שישנה הקבלה בין נקודת הזמן בה הגיע לליברפול לבין זו בה התרחשה קפיצת המדרגה בקדנציה של רוג'רס במועדון (אחוזי ההצלחה של הקבוצה תחת רוג'רס עד הופעת הבכורה של קוטיניו בפברואר השנה עומדים על 54%, לעומת 73% במשחקים מאז בהם שותף קוטיניו). התפקיד אותו ממלא קוטיניו הוא החשוב ביותר במערך ה-4:2:3:1 אותו הנחיל רוג'רס בליברפול, והמערך הזה לא יכול היה לפעול באופן מיטבי ללא שחקן בעל שיעור קומה בעמדה זו (בדיוק כמו שברצלונה לא הייתה ברצלונה, אפילו עם מסי, ללא צ'אבי ואינייסטה).

ברנדן רוג'רס עוד צריך לקרוע כמה זוגות נעליים עד שיוכל להתהדר ב-CV כמו זה של רפא בניטז. אבל תזה אחת הוא מצליח להוכיח, לפחות עד כה – והיא שליברפול יכולה להוות כוח משמעותי בצמרת הפרמיירליג גם עם כדורגל יצירתי ודגש התקפי.

אישית אני סבור שהקבוצה של 2008/9 הייתה מנצחת את הקבוצה הנוכחית (כנראה 1:0). אבל חשוב לזכור שהקבוצה ההיא הייתה כבר למעשה התוצר המוגמר של הפרויקט של בניטז בעונתו החמישית במועדון. קבוצה שהגיעה באותה עונה לשיאה ועונה אח"כ התפרקה והתפזרה לכל עבר.

לעומת זאת, רוג'רס נמצא כעת רק בעונתו השנייה במועדון, הוא עדיין בונה את הקבוצה שבמובנים מסוימים מגיעה לשיאה מוקדם (מדי?) מהמצופה. יש לפניו מספר חלונות העברות להתחזק (בייחוד בקישור האחורי) וזמן לשפשף את השיטה.

זה כנראה עדיין לא יקרה העונה, אבל אם יצליח לשמור על סוארז, במהלך השנתיים-שלוש הבאות יש לרוג'רס סיכוי טוב להיות זה שיחזיר את כתר האליפות לאנפילד אחרי יותר משני עשורים. אם יעשה זאת, סביר להניח שלא רק יבטיח לעצמו קדנציה ארוכה ומשמעותית בתפקיד, אלא גם יכנס להיסטוריה של מועדון שבהחלט יודע לתת כבוד למנג'רים שהובילו אותו לרגעים היסטוריים.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

כן המפקד!

וון דה גוינג גטס טאף וכו'

אני רוצה לחזור לרגע אחד מהקמפיין של פורטוגל, דווקא לא מאתמול אלא מהמשחק ברמת-גן, דקה אחרי שישראל עלתה ל- 3:1.

פיגור של שני שערים בשלב מתקדם מול נבחרת נחותה באצטדיון עלוב, עם קהל שמקלל אותך בשפה שאתה לא מבין וחושב שזה שנון לצעוק "מסי, מסי" כדי להרגיז אותך.

ומה עשה רונאלדו? לקחת את הכדור, חתך את ההגנה של ישראל וסידר לפושטיגה שער פשוט.

השער הזה, יותר משער השוויון של קונטראו בדקה התשעים הציל לפורטוגל את המשחק, ואולי את הקמפיין. כי אם ישראל הייתה מצליחה להחזיק מעמד עוד 5-10 דקות פורטוגל כבר כנראה לא הייתה מצליחה לחזור.

ורואים את זה לא פעם אצל רונאלדו, התכונה הזו שיש לגדולים ביותר. לקחת את זה על עצמם דווקא כשקשה. ראו את זה גם נגד צפון-אירלנד בקמפיין הנוכחי, וגם נגד דנמרק ביורו האחרון כשפורטוגל הייתה על סף הדחה. וזה קורה יותר בנבחרת מאשר בריאל, כי פורטוגל נקלעת למצב האלה תכופות יותר מריאל מדריד.

וזה מה שחסר לי למשל אצל מסי. הוא בדרך-כלל טוב כשסביבו טובים. לרונאלדו יש יכולת לעשות את זה לבד.

תשמעו, אפשר לאהוב את רונאלדו ולשנוא. הוא יכול לעצבן בפוזות שלו, ואפשר לראות בזה משהו ילדותי וחביב. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, שעל אף הילדותיות הזו, הוא מאוד בוגר במשחק שלו. הוא לוקח אחריות כשצריך והוא מאוד רציני בגישה שלו למשחק.

זה לא סתם שאלכס פרגוסון אהב אותו. אלכס פרגוסון לא אהב כוכבים דוגמנים, הוא היה מעיף להם נעל לפרצוף. אבל פרגוסון אהב את רונאלדו, כי מתחת לג'ל ומאחורי הפוזות עומד שחקן שעובד קשה מאוד על המשחק על שלו, כולל על הפרטים הכי קטנים. היה יפה לראות באחת ההחמצות שלו אתמול איך הוא כועס על עצמו, לא בגלל ההחטאה, אלא בגלל שניגש לא טוב לנגיחה.

היו בשידור אתמול הילוכים חוזרים יפים של השערים שלו שהתמקדו רק בו, ושמתי לב שיש בתנועה שלו בלי כדור משהו שמאוד מזכיר תנועה של רסיבר בפוטבול – שינויי הכיוון והיכולת להאיץ בדיוק ברגע הנכון ולברוח למגן עוד לפני שהוא מקבל את הכדור.

טוב שרונאלדו יהיה במונדיאל. כי מסי, גדול ככל שיהיה, זה קצת כמו פרסומת למשחת שיניים. אבל רונאלדו זה תמיד פוטנציאל לסיפור טוב.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

גיבור גדול באמת…

שי אהרון מצא את האשמים הלא הנכונים בכישלון המאבק של בית"ר בגזענות

שי אהרון גיבור גדול. מאוד קל, מהמקום הבטוח שלו, לבקר את שי חדד ואופיר קריאף. אני לא מכיר אותו אישית, אבל אני מרשה לעצמי להניח שהוא היה מתנהג בדיוק כמותם, בייחוד אם הדברים היו אמורים כשהיה בגילם.

זה לא שאין צדק בדבריו. זו אכן הייתה הזדמנות לטפל בתופעה והיא הוחמצה. אבל לא שי חדד ואופיר קריאף החמיצו אותה. לא הם היו אמורים לעמוד בחזית של המלחמה הזו. הם בסה"כ בחורים צעירים שאיתרע מזלם להיקלע לסיטואציה מורכבת ומסוכנת בלי שום הכנה ובלי שום יכולת להתגונן.

עם כל הכבוד למאבקים ששי אהרון ניהל בקריירה שלו מול טיפוסים מסוגם של יוסי סאסי וויקטור יונה, כאן אנחנו מדברים על ליגה אחרת לגמרי. עבירות צווארון לבן מול פשיעה חמורה. הטיפוסים האלה מלה-פמיליה מתנהגים ומתנהלים כמו ארגון פשע ושחקני כדורגל לא צריכים לעמוד מולם חשופים.

זה לא שהשחקנים של בית"ר, להוציא כמובן את אריאל הרוש, צריכים לקבל איזה פרס על ההתנהלות שלהם בסיטואציה. לאורך השנים וגם היום, הם שיתפו פעולה עם הלה-פמיליה. מצד שני, לא ברור עד כמה הייתה להם ברירה ודי ברור שהם לא מזדהים עם המסרים שלהם. שי חדד ואופיר קריאף שיחקו בקבוצות אחרות ובנבחרות הצעירות עם שחקנים ערבים והיו חברים טובים שלהם.

מי שכן היה צריך לעמוד בחזית של המאבק הזה היו הגופים שיש להם את הכוח והאמצעים לעשות את זה.

מה לנו כי נלין על חדד וקריאף, אם ראש העיר בכבודו ובעצמו מבקש ממי שכן עמד בחזית המאבק ושילם בשל כך את המחיר האישי הגדול ביותר – איציק קורנפיין – לזוז הצידה על מנת לאפשר לאלי טביב לרכוש את המועדון, במהלך שהמשמעות שלו ברורה כשמש מבחינת הצד שמנצח במאבק.

אם אותו ראש עיר (שבלי קשר, יש לי כלפיו הערכה לא מבוטלת והצבעתי עבורו, כי אני חושב שהוא פטריוט ירושלמי אמיתי שמנסה לעשות טוב לעיר כמיטב הבנתו) יושב במסיבת עיתונאים, אומר שהמועדון צריך להמשיך להילחם בגזענות, אבל מרשה לאיש השיווק החדש של המועדון לתקן אותו ולומר ש"אנחנו לא נלחמים בגזענות, אנחנו לא צריכים לעשות מלחמה בקהל הלקוחות שלנו".

ואותו ראש עיר חוגג בהרמת כוסית לראש השנה לצידם של מנהיגי ארגון הפשע הזה, שאך לפני כמה חודשים באותו מקום, ביקשו בדם ואש, כמעשה אנשי סדום ממש, לגרש מעירו אורחים לא קרואים בעיניהם רק בגלל מוצאם. ושבאותה הזדמנות גם דאגו להסיר מקירות המועדון את תמונותיו של האיש שתרם 18 שנים מחייו למועדון ולהכריז שבכך הם "טיהרו" את בית"ר סופית.

מה לנו כי נלין על חדד וקריאף אם שרת התרבות והספורט של מדינת ישראל מסתחבקת ביציע עם הבעלים של המועדון, שקורא לאותם פרחחים "אנשים טובים" ועומד בעצמו בימים אלה לדין באשמת הכאת אוהד של הקבוצה הקודמת שהיה בעליה, ואומרת לו שהיה "משחק נפלא".

"משחק נפלא" כשמולה נפרש על גבי כל היציע הלוגו של ארגון הפשע הזה, כאות ניצחון במאבק שלו להשליט את טוהר הגזע בנציגה הספורטיבית הבכירה של עיר הבירה של המדינה שהיא שרה בממשלתה.

"משחק נפלא" כשמולה מונף שלט ("אביתר יוסף תומכים ואוהבים LF") שמביע תמיכה במי שהצית את משרדי המועדון משום שצירף לשורותיו שחקנים מוסלמים ובעברו אירועים פליליים על רקע לאומני.

מה אמורים לעשות חדד וקריאף כשהם רואים את המשטרה, שהבטיחה למוטט את הארגון הזה, נותנת לאנשיו להפגין מול הבית ולקלל את הנשים והילדים של אנשים טובים וערכיים ששמו את נפשם בכפם וכן ניסו להילחם בהם? שמאפשרת לו להרים ראש ולהשתלט על מועדון כדורגל פופולרי, ולסחוף אחריו דור חדש של מאות ואלפי ילדים "שיחונכו" על ערכיו?!

הלה פמיליה מסכמים את המצב היטב בדף הפייסבוק שלהם

אבל לא רק הרשויות והגורמים וכו'. מה לגבי כל אחד מאיתנו?

מתי בפעם האחרונה יצאנו כאן למאבק ערכי באמת? הינו מוכנים להקריב ולשלם בעבורו מחיר? וכזה שסביר להניח היה הרבה יותר קטן מזה שאולי ציפינו משי חדד ואופיר קריאף לשלם.

רק השבוע קרה כאן דבר מזעזע, שאני לא יודע כמה אנשים שמו לב אליו: אשת חינוך בישראל, גננת, נאלצה לעזוב את עבודתה בגלל טרור של בריונים! היא נאלצה להיפרד מהילדים אותם חינכה בגלל ששרפו לה את האוטו ואת הגן.

על זה היה צריך להבעיר את הרשתות החברתיות, לארגן הפגנה של אלפים!

כשכתבתי שאחרי שהם יסיימו עם בית"ר הם יגיעו אליכם, לזה התכוונתי. אלו לא חייבים להיות אותם אנשים, זה העיקרון, לפיו מאן דאלים גבר ותוך אלימות ובריונות אפשר לשלוח אנשים טובים שמנסים לשמור על ערכיות בסיסית בחברה שלנו לחפש להם קבוצה חדשה, עבודה חדשה ומקום אחר לגור בו.

במקום זה, על מה המחאות? על המחיר של הערק או של הקפה?!

כל המחאות החברתיות האלה… אלה לא מחאות חברתיות, אלה מחאות צרכניות. טרוניות של אנשים שהפינוקים שלהם יקרים להם מדי.

אז מה אנחנו רוצים מאופיר קריאף ושי חדד? הם בסה"כ רצו לחזור הביתה בשלום, להקפיץ שוט איילים עם החבר'ה, או סתם לצאת לשתות קפה עם האישה בחמישה שקלים.

וזה בדיוק מה שגם אני ואתה היינו עושים, אדון שי אהרון.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url