תפריט ראשי:

רישום לעדכון בדואר אלקטרוני

חיפוש באתר

קטגוריות

ארכיון

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  

קישורים

משתמטים

null

התמונה הכי חזקה מהמשחק המביש אתמול מול היציעים הריקים בטדי הייתה זו של אורי מלמיליאן מסתובב לספסל אחרי השער השני בהבעה של מי שלא מאמין שככה עושים לו. השחקנים האלה הם בושה, לא רק למועדון, לא רק למקצוע, בראש ובראשונה לעצמם. מי שמתנהל בכזו אדישות תוך שהוא יודע שאת המחיר על ההופעה הביזיונית שלו ישלם המאמן הוא שפל. מי שנותן לאורי מלמיליאן, עזבו מה שהוא עשה עבור בית"ר, האיש שהוא, להתבזות בצורה שכזו, הוא נבזה.

יכול להיות שאורי מלמיליאן הוא לא מאמן מספיק טוב, אבל איך אפשר בכלל להעריך בצורה נורמאלית את יכולות האימון שלו כששחקנים בכלל לא באים לשחק? גם אם יבוא מוריניו ויעמיד אותם על המגרש במערך טקטי גאוני זה לא יוביל לכלום אם הם לא יעשו את הפעולה הכי בסיסית ששחקן צריך לעשות על מגרש כדורגל- לרוץ.

אם יש טעות אחת מרכזית שאורי עושה בינתיים בבית"ר זה שהוא מתמהמה עם מה שמזמן היה צריך לעשות- להעיף את כל ההרכב ליציע ולעלות לשחק עם הילדים. על הנחמדות שלו, האמון הבסיסי והכבוד שהוא רוכש לשחקנים שלו- שבתמורה יורקים לו בפרצוף- הוא משלם ביוקר.

הסיטואציה הנוכחית בבית"ר מזכירה לי סיטואציה מעונת 1988/89 אז אימן את בית"ר דרור קשטן. גם אז פתחה בית"ר את העונה בצורה גרועה (אם כי פתיחת העונה הנוכחית שוברת את כל השיאים), גם אז היה לה סגל שאולי לא התאים לאליפות אבל בטח לא היה צריך להתבזות ולבזות את המועדון בצורה בה עשה.

אחרי עוד סדרה של הופעות מבכיות שכללה הפסד להפועל טבריה ותבוסה 4:0 למכבי ת"א לקשטן נמאס ולקראת המשחק הבא נגד בית"ר ת"א (שהייתה אז במקום הראשון ודרסה את הליגה בניצוחו של אלי בן-אמו) הוא העיף ליציע את כל ההרכב ועלה עם חבורה של ילדים שאף אחד לא הכיר בכלל (כן שותפו: אמיר כהן, אילן גור ויעקב פלד, שגם כבש שער בלתי נשכח באותו משחק). זה השתלם, בית"ר ניצחה את המשחק וחשוב מזה- השחקנים הפנימו את המסר, בשבועות הבאים חזרו לעצמם ובסיומה של אותה עונה הובילו את הקבוצה לזכייה בגביע (באותו גמר בלתי נשכח מול עופר מזרחי ומכבי חיפה).

אני מודה שטעיתי. כתבתי כאן רבות בשבח שחקני הבית. טענתי שאלה ילחמו עבור הסמל והמועדון. אבל הייתי נאיבי. הדור הנוכחי הוא מפונק, ערכים לא מספיקים בשביל לגרום לו להזיז ת'תחת. דווקא שחקני רכש שהיו כאן בשנים האחרונות (יואב זיו, גל אלברמן – שאני שומע שאפילו שאינם נמצאים כיום בבית"ר מתקשרים לשאול מה קורה ומגלים אכפתיות ראויה לכל הערכה) נראו הרבה יותר אכפתיים.

אז אני עדיין בעד שחקני בית- אבל רק בגלל הזהות- אין מה לצפות מהם שיגלו יותר אכפתיות משחקני רכש. אז שיישחק מי שיש לו כבוד עצמי וכבוד למקצוע. מי שיש לו טיפת יושר פנימי וכמו שהוא מצפה לקבל את המשכורת שלו בזמן ובמלואה כל חודש, כך יעלה כל שבוע על המגרש וייתן מאה אחוז מהיכולת שלו.

בימים שאורי מלמיליאן שיחק הדברים האלה היו ברורים מאליהם. כמו זה שנותנים כבוד למבוגר ממך ומשפילים את המבט כשאבא מדבר. אבל הדור הולך ופוחת ומה שלא עובר דרך הראש צריך שיעבור דרך הרגליים. או בגרסה הרלוונטית- דרך הכיס.

אם אורי ילך עכשיו זה יהיה פרס לכל אותם משתמטים ומסר מאוד בעייתי מבחינה ערכית לעשרות אלפי אוהדיה הצעירים של בית"ר ברחבי הארץ לגבי מידת האחריות של אדם למעשיו.

תיסלם סלים! (ועמית)

null

התרגשתי הבוקר. התרגשתי לראות את הראיון המשותף הזה של סלים טועמה ועמית בן-שושן. השניים צילמו פרומו משותף לקמפיין נגד גזענות ודיברו על התקרית ההיא בחגיגות זכיית הגביע של בית"ר לפני שנתיים.

ציינתי את זה גם אז אבל זו הזדמנות לומר את זה שוב- ההתנהלות של סלים טועמה בכל הסיפור ראויה להערכה יוצאת דופן. ישנה רק מילה אחת להגדיר אותה- אצילות.

אני מניח שללא מעט מחרחרי מדון משני הצדדים היה מתאים שסלים ייכנס לפוזה של הנפגע ויעורר מהומת אלוהים. אם היה עושה כן אי אפשר היה לבוא אליו בטענות. אבל סלים הוכיח שוב שצודק כל אחד יכול להיות, אבל חכם זה כבר סיפור אחר לגמרי.

מעז יצא מתוק. התמונה של סלים ועמית יושבים ומספרים על החברות בניהם ומריצים דאחקות משותפות בביישנות הכובשת שלהם שווה יותר מאלף מילים של אלו המעוניינים להפוך אותנו ואת אחינו ערביי ישראל לאויבים על מנת לשרת את האידיאולוגיות הקיצוניות שלהם – תהיה זו הצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית וחשוכה או הפיכת היהודים לשונאי ערבים כדי להדגיש את זהותם.

אחת התובנות המרתקות אליהן הגעתי בתקופה בה חייתי בחו"ל הייתה שיש לי הרבה יותר מן המשותף עם ערבי-ישראלי מאשר יש לי עם יהודי שנולד וחי את כל חייו במדינה זרה שאיננה ישראל.

אחת מידידותי הטובות, חברת נפש ממש, היא ערבייה ישראלית מחיפה. שום דבר מהיחסים שהיו לי עם יהודי כזה או אחר בגולה לא גירד את עומק החברות בנינו. לא פעם שמעתי ממנה, מה שהפתיע אותי מאוד בתחילה, שהטענה הכי גדולה שלה כלפי החברה הישראלית היא לא הקיפוח, לכאורה, כי אם העובדה שהיא הייתה רוצה דווקא להרגיש יותר ישראלית.

שאלתי אותה פעם מה היא משיבה כששואלים אותה בחו"ל מהיכן הא מגיעה? "מישראל" השיבה ללא היסוס.

בסופו של יום חשוב שנזכור את זה- המשותף בנינו לבין ערביי ישראל, וודאי כשמדובר על הדור שלנו, רב עשרות מונים על המבדיל. החוויות המשותפות, החיים באותם מרחב והגורל המשותף (הטילים של נסראללה לא הפרידו בין הוואדי להדר) הופכות אותנו לקרובים וגם, כן, אחים, למגינת ליבם של הגדעון לוים והברוך מרזלים למיניהם.

ותודה לסלים ועמית שהזכירו לנו את זה שוב.

האנחנו שבנו

null

לו הייתי בר מזל
לבקש גורל
אז הייתי מבקש
להיות אדם
בלי דוחות ובלי מע"מ
בלי חובות לבני אדם
ובלי עשן והמולה
בלי צווים ומילואים
בלי קנסות ותמרורים
רק עם חווה יפה לנעים

לו הייתי כאדם שם בגן פוסע
ובים פרחי שמיים היה ביתי
לא הייתי מבקש
לא אוצר ולא מוקש
כך אדע שלווה ואהבה
ומפרי הגן אשבע
בעץ הדעת לא אגע
ולעולמים צער לא אדע

באתי לעולם לא שאלו את פי
מה אבקש ומה חפץ לבי
באתי לעולם וכבר הכל קיים
וכמו כולם אני רק בן אדם
עייף ומאוכזב ורק חולם
להיות אדם

("להיות אדם" – זוהר ארגוב, מילים: אביהו מדינה)

חשבתי מה לכתוב לכבוד יום הולדתו החמישים של דייגו ארמנדו מראדונה – מה כבר אפשר לכתוב על האיש שלא נכתב או נאמר? לאחר התלבטות ארוכה החלטתי לנסות לכתוב עליו מהזווית שלנו – מה אומרת עלינו ההערצה למראדונה?

לכאורה התשובה די פשוטה- ההערצה לדמיות כמראדונה ודומיו מעידה על הצורך שלנו, בני-האדם, להעריץ דמויות אותן אנו מאדירים לדרגת אלים, מה שמעיד באופן מסוים על החולשה והתלותיות שלנו. אלא שכאן הייתה תפנית נוספת בעלילה- כי בעצם דמויות כמו מראדונה רחוקות כבר שנים רבות מלהיות איזשהו מודל, וגם חסידיהם השוטים ביותר כבר התפכחו, אז למה אנחנו עדיין כל כך אוהבים אותם?

אני אנסה לענות השאלה דרך התבוננות בדמות אחרת, מהתרבות שלנו, דמות שבעיני היא הדבר הכי קרוב בממדים שלה לתופעה מן הסוג של מראדונה בתרבות הישראלית – זוהר ארגוב.

יש משהו מעניין בשני המקרים, של זוהר ארגוב ושל מראדונה, נדמה שככל שהם נפלו לתהומות עמוקים יותר והידרדרו למחוזות שפלים יותר כך אהבנו אותם יותר. בתרבות האנגלית אוהבים לייצר כוכבים ואחר-כך להתענג בצורה כמעט פרוורטית על הנפילה שלהם. במקרה של זוהר ארגוב ומראדונה אף אחד לא התענג על הנפילה שלהם, להיפך. נדמה כי הדאגה להם הייתה כנה. כנראה שבאמת אנחנו אוהבים אותם.

אז אם לא מושלמות- מה הופך את הדמויות האלה לנערצות? התשובה אולי תפתיע- אבל נדמה לי שדווקא הפגיעות שלהם, הפגיעות הזו שמעידה דווקא על אנושיות ולא על על-אנושיות, היא שזו שטמונה בסוד ההערצה הגדולה להם.
אני אנסה להעביר את זה דרך האנטי-תזות המובהקות של זוהר ארגוב ומראדונה- אייל גולן ופלה.

אייל גולן הוא מבצע בחסד עליון, יהיו כאלה שיאמרו אפילו שקולו יפה יותר משל זוהר, וודאי שהוא נקי ומהוקצע יותר. אבל האם גולן מרגש כמו זוהר? וודאי שלא. כשזוהר שר אתה שומע את הקרביים שלו מבעבעים, אצל גולן נדים רק מיתרי הקול.

הוא הדבר במקרה של פלה ומראדונה- הוויכוח מי היה שחקן כדורגל גדול יותר יכול להימשך עד קץ ההיסטוריה אבל מעט יתווכחו מי היה שחקן מרגש יותר, שחקן שעורר יותר אמוציות. פלה עם חיוך הקולגייט שלא נמחק מפניו לעולם נדמה כי עשה הכול נכון, במובן הזה הוא דמות הרבה יותר מתאימה להפוך לדמות אליל. ועדיין, כך נדמה לי לפחות, עוצמת ההערצה למראדונה ועומק הרגש שהוא מעורר בארגנטינה עולה על זו שמעורר פלה בברזיל.

אם אני צריך לבחור את הרגע הגדול ביותר של מראדונה אני בוחר ביד-האלוהים ורק אחר-כך בשער השני באותו משחק. הסיבה לכך פשוטה- יד-האלוהים, על אף שמה, מבטאת בעיני יותר מכל את האנושיות שבמראדונה- שהרי מי מאיתנו מעולם לא גנב רמזור, העתיק במבחן, קיבל יותר עודף ממה שהגיע לו ולא החזיר למוכר?

על אותו משקל, הביצועים של זוהר שאני הכי אוהב הם אלה מהסוף, כשהוא כבר היה מחוק מהסמים, גמור. כשהקול שלו רעד והוא התאמץ עד כאב ממש להחזיק את הסולם בשירה כמטאפורה מדויקת לניסיונות הנואשים שלו להיאחז במה שנשאר מחייו המתפוררים.

שום דבר בסביבה שבה גדלו לא הכין את דייגו מראדונה וזוהר ארגוב להפוך למה שהם היו – מושא מאוויהם, אהבתם ושנאתם של מיליונים (קצת יותר במקרה של מראדונה)- כל מי שיש לו ילדים יעיד וודאי כמה זה קשה להיות דבר דומה לשניים או שלושה בלבד. ועכשיו, קחו גם בחשבון שהם עשו זאת בעידן שבו עדיין לא היו יחצני"ם ויועצי תקשורת ותדמית (שזו אולי גם באמת הסיבה למה אין לנו יותר זוהר ארגובים ודייגו מראדונות).

זה היה קרב אבוד מראש ולא היה להם סיכוי להישאר שפויים בסערת החיים האדירה אותה חוו, אנשים מאבדים שפיותם על הרבה פחות מזה.

אבל בקרב אחד, אולי זה שהיה חשוב להם יותר מכל, הם בכל זאת ניצחו – הקרב להישאר מי שהם.

אין מי שיתווכח שזוהר, לטוב ולרע, מת כזוהר, ודייגו, ייבדל לחיים ארוכים, יהיה עד סוף ימיו, לטוב ולרע, דייגו.

ובדיוק בגלל זה אנחנו אוהבים אותם- כי לשחק כדורגל כמו פלה או לשיר כמו אייל גולן לעולם לא נוכל, אבל להישאר מי שאנחנו, כמו זוהר ודייגו, כל אחד מאיתנו, בנסיבות ההרבה יותר פשוטות של חיינו, יכול לפחות לנסות.

ואת המסר הזה ביקש גם זוהר ארגוב בעצמו להעביר בראיון שנערך איתו בשנת 1982 מייד לאחר שפרץ לתודעה כשזכה עם "הפרח בגני" בפסטיבל הזמר המזרחי. ראיון שבאופן מדהים היה הראיון העיתונאי הרציני היחיד שנערך אי פעם עם זוהר ופורסם לאחרונה שוב במוסף חג שמחת-תורה האחרון של מעריב:

"העורך (ברדיו, א.א.) הולך יותר על חיקוי של אמריקה, אשכרה חיקוי. הוא הולך על הפאנק, החיפושיות, טינה צ'ארלס, ג'יי ג'יי קיי, אבל קודם כל אנחנו! אנחנו גרים במזרח-התיכון, אנחנו שרים מוזיקה ים-תיכונית! על מה אתה חושב אני גדלתי? על עליזה עזיקרי, אריס סאן, ג'ו עמר, יהורם גאון עם 'רוזה רוזה'. אבל היום קם דור צעיר, אין אריס סאן ודברים כאלה, אז מה עושים? עושים להקה 'קליק' 'בליק'… אבל כל המוזיקה שלהם לא שייכת לפה. הכול חיקוי. למה לא לשיר את האנחנו? מה עם האנחנו שבנו?"

הצהוב האפור הזה

null

שוטר ושוטרת מנומנמים נשענים על ניידת קיבלו את פני בצומת היורדת מכביש בגין לכיוון אצטדיון טדי- שום דבר שמזכיר את הדיבורים על "מבצע צבאי" בשבוע שלפני המשחק. למרות הניסיונות בתקשורת לחמם את האווירה סביב המשחק ולפמפם אותו כ"דרבי של ישראל בין היהודי הגזען והאלים לבין הערבי המדוכא ", לא הורגש מתח יוצא דופן בכניסה (המהירה ונוחה אגב) לאצטדיון. אורח מחו"ל שאולי קרא את הדברים ובא לחפש קצת אקשן וודאי היה מתאכזב. וטוב שכך.

גם באצטדיון עצמו עבר המשחק ללא כל אירועים מיוחדים, גם, ואולי בזכות, העדר נוכחות במדים ביציעים. עקבתי אחרי הפולמוס שהתקיים בשבוע האחרון סביב נושא הוצאת השוטרים מהמגרשים ודעתי היא שחייבים להשאיר אותם בחוץ. למרות האירועים בשבוע שעבר באשדוד ובבלומפילד, שאגב, לפחות השני מבניהם לובה יתר הצורך על-ידי המשטרה עצמה, התחושה, שלי לפחות, היא שמאז הוצאו השוטרים מהיציעים האווירה נעשתה נעימה יותר וטעונה פחות. מרגע שמתייחסים אל האוהדים פחות כחיות בכלוב שצריך אנשים במדים בכדי לשמור עליהם, וכיותר כבני אדם שבאו לשעה וחצי של כיף, גם ההתנהגות שלהם תהיה בהתאם ואם צריך סבלנות בכדי לתת לשינוי התודעתי הזה לחלחל אז מן הראוי שיהיה אותה.

כל זה לא בא להוציא את הגועל מהקריאות ששוב הגיעו מכיוון חלק מיושבי הגוש העליון ביציע המזרחי. הסתכלתי על האנשים האלה, מרביתם ילדים ונערים שעבורם הקריאות הגזעניות הם סוג של פורקן נעורים. אלא שאיננו יכולים לפטור זאת בבחינת "משובת נעורים" כמו שעושים אחינו מהשפלה בתגובותיהם לקריאות השטנה העולות משער 5, ושומה עלינו כחברה לעסוק ביתר שאת בחינוך הילדים האלה שזו הדרך היחידה להתמודד עם התופעות מסוג זה. התנערות מאחריות כלפיהם על ידי הפיכת בית"ר ירושלים למייצג כל מה ששלילי בחברה הישראלית והדרה ממנה אינה אלא, כאמור, התנערות מאחריות.

ובהקשר הזה יש לחזק שוב את ידיהם של אותם אלו שעושים לא מעט על-מנת להתמודד על התופעות האלה. אם זה הנהלת בית"ר בראשות איציק קורנפיין ששמה את הנושא בראש סדר העדיפויות שלה ובתוך כך גם חילקה אתמול לפני המשחק מנשרים בהם היא מפצירה באוהדים להימנע מקריאות גזעניות וגילויי אלימות (וגם אם ההשפעה של זה היא לעתים מוגבלת זה חשוב ו-וודאי עדיף מלשבת ולקונן שהכול שחור כמו שעושים רבים אחרים), ואם זה האוהדים ההולכים ומתרבים באופן שמחמם את הלב היוצאים בריש גלי כנגד התופעות האלה כמו שאפשר היה לראות אתמול בשלטים נגד הגזענות שהונפו ביציע המערבי.

על מה שהתרחש על כר הדשא אין מה להכביר מילים (אם כי יובל עדיין הצליח למצוא כמה ועל כך מגיע לו שאפו לא קטן), אני רק אתייחס למצבה של בית"ר כך: מבחינתי גם יאמרו לי עכשיו שנרד ליגה בסוף העונה אשכב על הגדר עבור המאמן הנוכחי שלנו. בשלב ההתפתחותי הנוכחי של אישיות אוהד הכדורגל שבי הזהות של המועדון חשובה לי יותר מהתוצאות על המגרש. כשאני מגיע לטדי ורואה את הנער מ-ממילא על הקווים אני יודע שהגעתי הביתה.

אני אמנם עדיין לא בא בימים אבל עברתי דבר או שניים בחיים ומהם למדתי שבסופו של יום זה הדבר החשוב ביותר. כל השאר? מספרים.

15 שנה לרצח רוה"מ. אשמה ובושה

אשמה ובושה. אלו הן התחושות איתן התעוררתי בבוקר החמישי בנובמבר 1995. אשמה על זה שלא השכלתי לראות ולהבין שתהליך ההסתה השטני שמתחולל סביבי יכול להוביל לרגע מר ונמהר שכזה, ובושה על זה שדמו של ראש ממשלה בישראל נשפך על ידי יהודי והיינו ככל העמים.

הייתי אז נער בן 16, בעל מודעות פוליטית, אם כי לא עמוקה כהיום, ימני, ותלמיד במערכת החינוך של הציונות הדתית. לא השתתפתי בהפגנות אבל הייתי שותף לתחושה הזעם הגדולה שחלק נרחב בציבור חש באותם ימים מכך שהממשלה ממשיכה בתהליך השלום למרות שנהרות דם שוטפים את ערינו.

התחושה הייתה שהממשלה שבויה בקונספציה של תהליך אוסלו- שבתחילה, אגב, למרות דעותיי הפוליטיות אז תמכתי בו והוא נטע בי תקווה גדולה- ואע"פ שכוונותיהם האמיתיות של ערפאת והפלסטינים כבר היו ברורות לכל היא המשיכה בו כאילו סומו עיניה.

על הרקע הזה מסע השטנה שהתחולל אז ברחובות היה נראה לי אז כמחאה לגיטימית של אנשים שבאמת ובתמים חשים שממשלתם מובילה אותם בדרך אסון ומבקשים להקים על כך קול זעקה לפני שיהיה מאוחר מדי.

אלא ששום דבר לא היה לגיטימי במסע השטנה הזה. לא הקריאות "רבין רוצח" ו-"רבין בוגד", לא טקסי הפולסא דנורא ולא הפצה תמונתו של ראש-ממשלה בישראל, שאת מרבית שנותיו שירת כחייל בצבא ההגנה לישראל ופיקד עליו, במדים של קצין נאצי.

ואני לא ראיתי ולא הבנתי את זה. כמו ילד ששיחק באש והצית את הבית ואז שואל "אני עשיתי את זה?!" התעוררתי בבוקר החמישי לנובמבר עם המבוכה והאשמה שמלוות אותי עד היום, וילוו אותי לאורך כל חיי.

לא קל לי לכתוב את הדברים האלה. אני יכול לעשות לעצמי הרבה הנחות ולציין שבכלל לא הייתי בהפגנות, לא קראתי את הקריאות הנוראיות ולא ראיתי מישהו מניף לידי את אותה תמונה- ואם הייתי רואה הייתי דואג שיוריד אותה או לפחות מסתלק מהמקום.

קל לי גם לעשות לעצמי את ההנחות האלה. מהר מאוד הפך הרצח והדיון סביבו לעניין פוליטי. יכולתי להיכנס כמו רבים מחברי לעמדה מתגוננת ולומר, בצדק גמור, שהרוצח, למרות שצמח מהמחנה אליו השתייכתי, לא מייצג אותי ואת הערכים עליהם חונכתי ופעל אך ורק על דעת עצמו.

אבל מאמין אני שישראל ערבים זה לזה בטוב וגם ברע. אי אפשר לנתק את הרצח מההקשר הלאומי שלו, אבל חשוב תמיד לזכור שיצחק רבין ז"ל היה לא רק ראש ממשלה, הוא היה אב וסב ובעל, הוא היה איש חם ופשוט, הוא אהב כדורגל בדיוק כמוני ואפילו יש לנו את אותו שם (אני נוהג לכתוב את שמי באנגלית כפי שהיה נוהג – Yitshak).

ואת חייו של האיש הזה לקח מישהו בשלוש יריות כשהכתובת לכך הייתה מרוחה על הקיר באותיות קידוש לבנה ואני לא ראיתי.

ועל כן- שום הנחות. רק חשבון נפש אמיתי נוקב.

יהי זכרו של יצחק ברוך.

null