תפריט ראשי:

רישום לעדכון בדואר אלקטרוני

חיפוש באתר

קטגוריות

ארכיון

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

קישורים

חזק ואמץ הרב אמסלם! (וגם: "חיים אמיתיים" נוסח תל-אביב)

בתוך כל האפרוריות של הפוליטיקה הישראלית הגיע בעת האחרונה בשורה מרנינה מכיוון בלתי צפוי בעליל- הספסלים האחוריים של סיעת ש"ס. ח"כ הרב חיים אמסלם אזר אומץ והסיר את המסכה מעל אחד ממפעלי ההונאה הגדולים של הפוליטיקה והחברה הישראלית בשלושים השנים האחרונות- מיתוס "החזרת העטרה ליושנה" של ש"ס.

תוך שהיא מנצלת בציניות את תמימותה של שכבה גדולה בחברה הישראלית רכבה ש"ס על תחושת הקיפוח ההיסטורית של אותה קבוצה והציגה עצמה כקול שיילחם עבורה לצדק היסטורי. אלא שעניינה של ש"ס מעולם לא היה קידומה של אותה קבוצה או עשיית צדק היסטורי. איפכא מסתברא. עניינה של ש"ס היה הנצחת הנחשלות של אותה קבוצה בכדי לשמר אותה במעמדה הנמוך ובתחושת קיפוח, מה שבתורו כמובן, יישמר אותה גם כמאגר הקולות שלה.

הגיע הרב אמסלם וחשף את המהלך. דבריו דברי נכוחה: ש"ס, בהתנגדותה ללימודי הליבה, לשירות חרדים שירות בצה"ל או שירות לאומי ויציאת אברכים לעבודה דנה את האוכלוסייה אותה היא מתיימרת לייצג לחיי עוני ובערות.

אין שום כפירה בלדעת כמה זה שתיים כפול שתיים או מה זה פרזנט פרוגרסיב, הערך של ערבות הדדית הוא אחד היסודיים והמרכזיים ביהדות וכמו שכתב הרמב"ם- אין תורה בלי עבודה:

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. אמרו חכמים: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". (הלכות תלמוד תורה, ג, י)

מגדיל לעשות הרב אמסלם כשהוא מציע ניתוח חד ומבריק כיצד הפכה למעשה ש"ס לסניף של החרדיות הליטאית, בניגוד גמור לתכליתה להיות מייצגת של החרדיות הספרדית. הקו הנוקשה והבלתי מתפשר שאימצה בנושאי הלכה זר ומנוכר הוא לרוח המסורת הספרדית, שכולה מתינות והכלה, ומאפיין את החרדיות הליטאית שעניינה רציונאליות קרה וקטגוריות נוקשות.

זכות גדולה תעמוד לו לרב אמסלם על פסק ההלכה שפסק ובו קבע להקל בגיורם של עולים חדשים המשרתים בצה"ל, שהרי, כפי שקבע, אין מצווה גדולה יותר מאשר מסירות נפש להגנת עם ישראל.

אם אכן יקים הרב אמסלם מפלגה עצמאית וירוץ בבחירות הבאות אני מודה שאם מסיבה כלשהי לא תעמוד ציפי לבני בראשות קדימה ישנה אפשרות יותר מסבירה שאתן לו את קולי.

חיים בסרט

בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המדהימים על שיעור ההתגייסות הביזיוני של צעירי העיר העברית הראשונה לשירות בצבא הגנה בישראל בכלל, וביחידות קרביות בפרט. עד כדי כך הגדילו צעירי העיר העברית הראשונה שהצליחו לעקוף אפילו את צעירי העיר הבדואית רהט בחוסר האכפתיות שלהם כלפי הכלל.

בתוך כך קראתי השבוע טור מרתק שהתפרסם במקומון תל-אביבי, פרי מקלדתה של צעירה ירושלמית שעזבה לפני מספר שנים את ירושלים ועברה לתל-אביב, ובו היא מפרטת בגאווה בלתי מוסתרת את המניע לצעדה, שהיה כך מסתבר, צפייה בסדרה (המעולה כשלעצמה) פלורנטין.

לא נגעתי:

"היה שם משהו אמיתי. אף אחת מהדמויות לא 'הגשימה את עצמה', כולם הסתובבו במעגלים, מנסים למצוא תכלית ובינתיים חיים כמו שצריך לחיות – צרות, אהבות, שברון לב, בעיות עם ההורים, רומן עם גבר נשוי, היריון לא מתוכנן – בלגן. בתי קפה, מועדונים, לכלוך מתחת לבית. חיים אמיתיים".

אכן אמיתיים. מאוד אמיתיים.

גשם באלפסי 2.0

חברים,

כמו שבטח כבר יצא לכם לשים לב (ואם לא אז הנה) עלה ברשת בלוג חדש שלי באתר דה-באזר. מה שאומר שהחל מעתה "גשם באלפסי" משנה מתכונת- את הפוסטים בנושאי ספורט אפרסם שם, בעוד הבלוג הזה יעסוק כעת בנושאים אקטואליים אחרים- פוליטיקה, תרבות, פסיכולוגיה ועוד. יהיה לי העונג והכבוד להמשיך לארח אתכם גם כאן וגם במשכני החדש בדה-באזר.

תבלו!

סינדרום ירושלים

null

כן, נו? אז מה עכשיו?!

לשמוח על התיקו במשחק שלפני התחיל התערבנו בנינו לבין עצמנו כמה נקבל, או להתבאס שלא ניצחנו את פ.צ. יפו אם כבר יצא שעלינו להם בדרגה אחת לפחות ועוד בבלומפילד- משהו שלא קורה גם בעונות שאנחנו רצים לאליפות?

להתלהב מהיכולת, או לשאול איפה היא הייתה עד היום?

להבין שאורי ידע על מה הוא מדבר שבוע שעבר כשהוא אמר ששחקנים עשו שביתה אם כשהם רוצים מסתבר שדווקא הם כן יכולים לשחק, או לומר שהוא הגזים?

להוריד את הכובע בפני קורנפיין שלא נתן לאורי ללכת, או לכעוס שלא הוריד את זה מסדר היום עוד לפני שזה עלה בכלל?

לכעוס על אורי והביקורת העצמית המוגזמת שלו שגרמה לו להציע את ראשו באצילות ראויה להערכה אך מיותרת, או להוריד בפניו את הכובע על בית-ספר טקטי שעשה לגוטמן?

לחזור להלל שוב את אנייסטה הישראלי (ברוכיאן), או להתחיל לספור מחדש את השבועות או החודשים עד שנראה ממנו שוב משחק זה?

לשאול למה אלי דסה לא פותח כל משחק, או להבין שלהעמיס על כתפיו הצנומות של הילד המוכשר הזה יותר מדי בשלב כל-כך מוקדם בקריירה יכול להיות מוגזם מדי?

לשאול איך לעזאזל השתרבב שמו של סטיבן כהן יקיר הבלוג לתוך דיבורי השביתה האיטלקית, או שאולי היה משהו שאנחנו לא יודעים?

להכריז על אריאל הרוש כ-"קסיאס הישראלי" (כל הזכויות שמורות למ"ם אחרת), או לקונן על כך ששוער ישראלי, מוכשר ככל שיהיה, לעולם יגרום לך להחסיר פעימה כל פעם שהוא יוצא לכדור גובה?

עזבו, אל תשברו את הראש. ככה זה אצלנו בירושלים, אין הגיון בשיגעון.

רגל פה רגל שם (וגם: מופע האימים נמשך)

מלנכולי על הגג
רוקד מול חצי ירח מוטרף
עץ או פלי מהמר
לקפוץ או להשאר

מונוטוני על הגג
אנטנות מול ירח מוטרף
לקפוץ זה פלי
עץ לא בא
לא בא לי להשאר בסתיו

('מלנכולי', מילים: מיכה שטרית)

לא אהבתי את ההתנהלות של בית"ר השבוע. לא נעים לי לבקר אנשים שאני מאוד אוהב ומעריך כמו אורי מלמיליאן ואיציק קורנפיין, אבל איציק בעצמו אמר השבוע שלפעמים "חוסך שבטו שונא בנו" ובניגוד למבקרים אחרים נדמה לי שאף אחד לא יחשוד בי, שבמקרה הזה לפחות, הביקורת שלי באמת מגיעה ממקום של אהבה ודאגה.

כל השבוע מתחו את עצבינו בציפייה לאיזושהי החלטה דרמטית ובסוף בעצם החליטו שלא להחליט. השורה התחתונה של השבוע הזה היא שהמצב הקשה של הקבוצה רק החמיר כשבמקום להתעסק בכדורגל, וברוך השם יש הרבה מה להתעסק בנושא הזה, התעסקו בכל דבר אחר. לבית"ר יש משחק ביום ראשון, ולא סתם משחק כידוע, והיא תגיע אליו בלי שום הכנה ראויה.

עם כל הכבוד וההערכה העצומה שאני רוכש לאורי, אי אפשר היה להחזיק כך את הקבוצה שבוע שלם באוויר כשברקע העובדה, שקצת נשכחה, שמעבר לכל הספקולציות ישנה המציאות הלא ממש נעימה שבה בית"ר מצויה כעת מתחת לקו האדום בטבלה.

אם אורי החליט ללכת, זה עצוב מאוד, אבל איציק קורנפיין היה צריך לדאוג שזה ייסגר לכל המאוחר ביום ראשון כדי לאפשר לקבוצה להתאמן במהלך השבוע כראוי ולמערכת להתחיל לאתר את המחליף הטוב ביותר בנמצא. אם הוא החליט להישאר, בתנאים אלו או אחרים, היה צריך לשים את כל הספקולציות בצד ולגשת לעבודה הרבה שישנה לעשות.

נכון לעכשיו, בנוסף למצב המקצועי הקשה, הקבוצה גם נמצאת באי וודאות עצומה- לא ברור לכמה זמן המאמן הנוכחי עוד יישאר בתפקיד, והשחקנים, עם כל הביקורת המוצדקת עליהם, גם הם במצב לא הוגן שבו הם לא יודעים מה יעלה בגורל עתידם במועדון.

במצב שכזה קשה לראות איך הם עולים ביום ראשון וטורפים את הדשא בבלומפילד, כמו שהם חייבים לעשות כדי שאיכשהו נצא משם בשם ועין ולא באיזו תבוסה שתיזכר לדורות. פ.צ.יפו, גם בתקופות בהן מאזן הכוחות נטה לטובתנו, תמיד ידעה להתעלות כשהיא ראתה מולה את הצהוב שחור, קל וחומר במצב הנוכחי. הם לא הולכים שם לחוש שום סימפטיה למצב שלנו אם מישהו במקרה תהה.

מה שלא יהיה, אני מקווה שאורי נשאר בלב שלם ולא עם רגל אחת בחוץ ורגל אחת בפנים. אי אפשר להמשיך עם המצב שבו אחרי כל הפסד (ולצערי כנראה שיהיו עוד לא מעט כאלה העונה) אנחנו צריכים להתעסק בשאלה אם הוא נשאר או הולך ולהעביר שבוע שלם בצימאון לכל פיסת מידע ממקורבים ומקורבים של מקורבים.
_____________

הבלוג ממשיך לעקוב בהשתאות אחרי מופע האימים של רון קופמן ב'יציע העיתונות'. אמש בתפריט: "שש מיליארד לא טועים, יהודים זה טינופת".

עכשיו אני באמת לא מבין, הרי אם רון קופמן היה אומר "מוסלמים זה טינופת" כל הארץ הייתה סוערת. יתרה מזאת, אם איזה פוליטקאי או אושיית ספורט היה אומר משהו כזה קופמן בעצמו היה פושט את עורו ושותה את דמו של אותו אחד על אותה במה ממש, אבל כשזה נאמר על יהודים זה בסדר?

רגע, ואם נגיד רון קופמן היה ערבי ופולט את דברי הבלע הללו מישהו כן היה מקים קול צעקה? אם נגיד היה אומר את זה זוהיר בהלול?

איך בדיוק עובד העניין הזה של גזענות? רק נגד ערבים אסור להיות גזענים אבל נגד יהודים זה מותר ואפילו רוכש לך הערכה בברנז'ה יעני אתה "מגניב" כזה ו"אנטי-ממסדי"? איך יכול להיות שעל כל נפיחה של ארחי פרחי זה או אחר ביציע המזרחי מקימים כל כותבי הטורים למינם זעקות שבר וכשדמות פופולארית כמו קופמן מקים לתחייה את הפרוטוקולים של זקני ציון הם בולעים את מקלדתם?

ואיזה מסר בדיוק אמורים באמת להבין מזה כל אותם ילדים שרואים במהלך השבוע את התוכנית ומגיעים בשבת למגרשים?

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר (בלוגר של ניצחונות)

null

עכשיו תגידו, במידה רבה של צדק, שאני בלוגר של ניצחונות. אבל האמת שלא כתבתי על ליברפול מאז תחילת העונה כי פשוט לא היה לי מה. שום תובנה חד משמעית לא הצלחתי לגבש מפתיחת העונה האיומה שלנו.

זו חוכמה קטנה להגיד את זה עכשיו, אבל גם במשחקים הראשונים דווקא ראיתי ניצוצות של כדורגל, הייתי מסוגל להבין מה הודג'סון מנסה לעשות. אבל כשלא הגיעו תוצאות זה נעלם, ליברפול לא דמתה לשום דבר ונוצר מומנטום שלילי. ומומנטום זה הרבה בחיים (ובכדורגל).

באיחור אופייני משהו נדמה שתרבות המותגים הגיעה גם לעיר הפועלים שהיא ליברפול. לא הצלחתי להבין את הטענה ש"הודג'סון זה לא שם גדול בשביל ליברפול", כאילו בשביל מותג כמו ליברפול צריך גם מאמן שהוא מותג.

אז הודג'סון איננו מותג אבל בהחלט הגיעה לו הזדמנות הוגנת.

ושום דבר מזה הוא לא קיבל בחודשים הראשונים שלו באנפילד. האוהדים כאבו עדיין את הפרידה מאהוב נפשם המאמן הקודם ולאף אחד שהיה מגיע במקומו לא היה סיכוי אצלם (אולי חוץ מאגדה מקומית בסדר גודל של קני דלגליש), מאבק הבעלות על המועדון נע כמטוטלת בין מחוזות הגועל והביזאר ונוסף על כל הצרות גם השחקנים נראו כאילו הראש שלהם במקום אחר לגמרי- ג'רארד הסתובב עדיין עם פרצוף ט' באב וטורס חזר מהמונדיאל בכושר של י"ז בתמוז.

אבל עכשיו זה מתחיל לקבל צורה, ולמרות פתיחת העונה המזעזעת ביום בהיר אפשר לראות מהמזח את הגדה השנייה של המרסי.

עדיין רחוק מלהיות ברור לאיזה כיוון הולכת העונה הנוכחית של ליברפול, אבל עם הבעלים החדש (שכמו שאפשר לראות בתמונה למעלה, טביעת עיין בהחלט יש לו), התחייה של סטיבי ג'י ואל-ניניו והמחויבות המחודשת שהשחקנים גילו אתמול לאורך תשעים דקות ייתכן ומה שחווינו בחודשים האחרונים היה בבחינת "הכי חשוך לפני עלות השחר".
_________________

פיל ג'קסון במלחה

שמח וטוב לב יצאתי אחרי המשחק באנפילד לביקור הראשון שלי במלחה העונה. את החיוך שהיה לי כשראיתי את עודד קטש בגודל טבעי על הקווים שלנו שום תוצאה לא הייתה יכולה למחוק.

פחות עקבתי אחרי המשחק כי בעיקר התמקדתי בעודד. וזו הייתה חוויה.

נכון שאני משוחד לגבי הבחור אבל באמת שאי אפשר שלא להתפעל מההתנהלות המרשימה שלו. הדרך בה הוא מתקשר עם השחקנים במבט, חצי מילה וחיבוק בדיוק מתי שצריך. אומן של אנשים.

בלי צעקות בלי התלהמויות. בהתנהלות שקטה ובטוחה שיכולה אולי להטעות ולהתפרש כאדישה אצל מי שלא מבין, כמו שקורה לי לפעמים כשאני צופה בהתנהלות של פיל ג'קסון על ספסל הלייקרס ורק כשאני רואה איך בהתקפה הראשונה אחרי פסק הזמן הכול דופק כמו כמו שעון שוויצרי אני מבין שלא צריך להגיד הרבה בשביל לומר המון.

כדי ליובל נעימי ללכת עם הראש של עודד. עודד אלוף בללטש כישרון מהסוג שיש לנעימי, שיכול לקחת דוגמא מצויינת מהמקרה של גל מקל. בפעם האחרונה שראיתי את מקל זה היה במדי מכבי תל-אביב בגמר גביע ווינר של העונה שעברה. הוא היה נראה כמו פצצת כישרון אבל אחת לא מלוטשת שעושה לעתים יותר בלגאן מתועלת. לפיני גרשון באותו ערב לא הייתה הסבלנות אליו והוא העיף אותו בשלב מסוים לספסל תוף שטיפה משפילה.

אתמול, בייחוד במחצית השנייה, גל מקל היה נראה כמו שחקן שהתבגר בכמה שנים טובות במשחק ובהתנהלות שלו ופשוט היה תענוג לראות הן את קבלת ההחלטות והן את לקיחת האחריות שלו.

וכל זה אחרי פחות משנה עם עודד.

מצד שני, למה אני הולך רחוק? גם יובל נעימי כבר היה נראה אתמול כמו שחקן הרבה יותר שלם ומבוגר.

וכל זה אחרי פחות מחודשיים עם עודד.

null