קטגוריות
בבל יהדות השרירים ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

בפקק עם הערסים

כשאתה תקוע בפקק ישנן שתי אסטרטגיות בהן אתה יכול לנקוט- האחת, לזגזג בין הנתיבים, לחתוך את הנהג שמאחוריך כל אימת שהרכב בטור שמצדך מתקדם ולעצבן את כל הנהגים האחרים שתקועים איתך באותו פקק. השנייה, להישאר בנתיב שלך ולהמתין בסבלנות עד שיגיע תורך לחצות את הרמזור. לא ברור מי מהאסטרטגיות עדיפה, אבל התוצאה בשני המקרים תהיה כמעט תמיד דומה- את הרמזור תחצה לאחר אותו משך זמן.

נבחרת ישראל תקועה בפקק כבר למעלה מעשור. אחרי ההלם הראשוני של המעבר לאירופה שהתבטא בקמפיין הגרוע ביותר של הנבחרת באירופה- הקמפיין הראשון- מוקדמות מונדיאל 1994, אותו סיימה הנבחרת במקום האחרון בבית, הנבחרת התייצבה בעמדה קבועה- במקום שמתחת לנבחרות שדורגו מעליה בקבוצות האיכות בשיבוץ הבית ומעל הנבחרת שדורגו תחתיה (למעט חריגות בודדות כמו קמפיין מוק' יורו 2000 אותו סיימה הנבחרת במקום השני בבית, מעל אוסטריה, וקמפיין מוק' המונדיאל האחרון אותו סיימה הנבחרת במקום הרביעי מתחת ללטביה). בהתאם לכך גם התוצאות של הנבחרת צפויות כמעט באופן מתמטי- היא תסיים בתיקו או תפסיד באופן מינימאלי לנבחרות המדורגות מעליה במשחקי הבית ותפסיד נגדן בחוץ. היא תנצח את הנבחרות המדורגות מתחתיה במשחקי הבית ותסיים נגדן בתיקו במשחקי החוץ.

כדי לשבור את הדפוס הזה, לצאת מהפקק בו תקועה הנבחרת, ניסו בעשור האחרון בהתאחדות לכדורגל (וזה יאמר לזכותם) כמעט הכול- מאמן אירופאי קלאסי (נילסן), מאמנים ישראלים (גרנט וקשטן) וכעת שילוב של השניים- מאמן אירופאי עם מנטליות ישראלית. גם המאמנים עצמם ניסו את כל סוגי השיטות- התקפי, הגנתי, משחק המבוסס על שליטה במגרש או המבוסס על הסתגרות ויציאה למתפרצות. התוצאות לא השתנו. הנבחרת עדיין תקועה בפקק.

מה שכן קורה זה שבינתיים נבחרת ישראל מעצבנת את כל העולם. לעצבים של התקשורת אני אתייחס בחלק השני של הפוסט. מה שיותר חורה לי זה העובדה שהיא מעצבנת אותנו, האוהדים. לנו כבר אין בעיה עם התוצאות, אם תרצו התרגלנו, אם תרצו התפקחנו. אנחנו מבינים ששחקנים שרגילים לשחק על בסיס קבוע נגד אשקלון ואשדוד לא יגיעו פתאום למשחק נגד שחקנים שמשחקים באופן קבוע נגד ברצלונה וצ'לסי וישתוו לרמתם. אבל מה שמעצבן הוא שגם מה שאנחנו כן רואים מהם נגד אשקלון ואשדוד אנחנו לא רואים מהם בנבחרת בגלל הטקטיקות ההגנתיות והשינויים התכופים בשיטות המשחק שממילא מראש לא מתאימות להם.

האיכות של השחקן הישראלי טמונה בכישוריו היצירתיים, בתחום הזה הוא יכול לתת פייט לא רע למקבילו האירופי (ע"ע איתי שכטר). אבל בכל שקשור לעמידה טקטית, כדורגל ממושמע ומסודר שמבוסס על הרבה תנועה בלי כדור וסגירות אלכסוניות, הוא נופל ממנו משמעותית.

לכן הטקטיקה של לואיס פרננדז היא אולי לא בהכרח פסולה מיסודה (גם ברזיל, להבדיל, שיחקה במערך של 5:2:3 במונדיאל 2002 בו זכתה) אבל בהחלט לא מתאימה לאיכויות של הכדורגלן הישראלי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנסות לנצח את האירופאים בנשק שלהם. קרואטיה לא הייתה צריכה לעשות אתמול הרבה, פשוט להמתין לשטות שבא תבוא (והגוע הגיעה) בהגנה הישראלית, ולכבוש. לעומת זאת דווקא בנשק שלנו, הדריבלים של שכטר (וקצת של רפאלוב שכנכנס) התחלנו להביך אותה. רק שבמערך שהנבחרת שיחקה היה על המגרש רב הזמן רק שכטר אחד, ובמשחק הנסוג שהנבחרת שיחקה הוא ראה את הכדור מעט מדי ומאוחר מדי.

כך יוצא שכל עוד התנהל במגרש משחק מסודר על-פי התכנון הטקטי המוגדר מראש של המאמנים התוצאה הייתה זו הצפויה- 2:0 לקרואטיה. ואילו כאשר, במחצית השנייה, פרננדז נטש את התכנון הטקטי המוקדם והשחקנים קיבלו חופש, התפתח משחק שכונתי שבו היה לישראל מה למכור והיא גם כבשה שער אחד יותר מהקרואטים (אם כי לומר שניצחנו את המחצית השנייה זו גניבת דעת כי ברור שאם הקרואטים היו זקוקים לשער או שניים נוספים בכדי לנצח הם היו יכולים להבקיע אותם בכל רגע נתון).

אז מה המסקנה? שמהפקק אנחנו לא נצא בזמן הקרוב אבל אם לפחות נישאר בנתיב שלנו, היינו נשחק כדורגל בעל אוריינטציה התקפית שמבוסס על החזקת כדור משמעותית כמו שהשחקנים שלנו רגילים ואוהבים, לפחות לא נעצבן את כל מי שלידינו ואפילו אולי נעביר את הבאעסה בסבבה.
________________

הקמפיין המנוהל בתקשורת נגד לואיס פרננדז ונגד הנבחרת בכלל הוא נבזי ודוחה. יש מקום לביקורת על פרננדז, גם לי יש כזאת כמו שיכולתם לראות בשורות שמעל, אלא שברגע שהיא נעשית אישית ונמוכה היא מאבדת את הלגיטימיות שלה.

המהפך בהתייחסות ללואיס פרננדז, שכשהגיע לכאן הפליגו בשבח הליכותיו המקצועניות- שעות העבודה הארוכות, היסודיות בהכנה למשחקים וחרישת הארץ לאורכה ולרוחבה בכדי לאתר מועמדים פוטנציאליים לסגל הנבחרת- וכעת הפך לדמות נלעגת, מזכיר את השינוי ביחס להפועל תל-אביב עליו עמדנו כאן לא מזמן.

מרגע שהתברר שפרננדז, למרות שמוצאו ביבשת הנכספת, הוא בסך הכול די כמונו, בעל מנטלות ים תיכונית חמה, הפכה התקווה ממנו לאכזבה רבתי. איך כתב מישהו (תוך שימוש בדימוי יפה כשלעצמו) באחד הטורים ב- Ynet: "זה כמו להגיע לברלין ולשתות קפה בסניף של ארומה"

עת התחוור שפרננדז הוא אחד משלנו הוא החל לקבל מהתקשורת את היחס שכולנו מקבלים ממנה- התנשאות, לעג וזלזול, במסווה של ביקורת עניינית.

במהלך סופ"ש יצא לי לקרוא פוסט מבחיל בבלוג המופיע באתר שמפאת הכבוד שאני רוכש לשאר הכותבים בו לא אפנה אליו קישור. מי שקרא יודע על מה אני מדבר ומי שלא הנה טעימה ממצה:

" …כבר התייחס היטב לשיר החדש של הנבחרת. כל מה שיש לי להוסיף שמדובר בשיר של ערסים, במדינה של ערסים, שהתמכרה לשירים מהסוג הזה. אייל גולן, מגה סטאר ככל שיהיה, משמח חתן וכלה ככל שיהיה, הוא אייקון של ערסים.

דידי הררי מסתובב בין הרגליים של כולם על הדשא במשחקי הבית, תוכניתו, הדמויות מתוכניתו, הם המופת הרדיופוני של הערסיאדה. פעם הגורמט היה סממן ערסוואתי חיצוני, היום, משום מה, כובע הבייסבול הוא סימן ההיכר של אל תתעסקו איתי. אז לא נתעסק.

אם מישהו חושב שדרך השיר הזה הקהל השפוי שהפסיק לבוא למגרשים יחזור אליהם, לא היה מעולם ביציע המזרחי של איצטדיון רמת גן ולא נעקף ונדחף על ידי הערסים בתור, גם כן תור, במשפך הכניסה לאיצטדיון. לא מאמין, לא מפחד וכבר עדיף אל אל ישראל. מתסכל, כוס אמו – ערס."

אין לי בעיה עם תוכן הדברים האלה. זכותו של הכותב לחשוב שהתרבות בישראל נחותה, שהאנשים נחותים, והנבחרת שמייצגת אותם נחותה. האמת שאני אפילו די מרחם עליו על זה שהוא נאלץ לחיות במקום שהוא כל כך סובל בו לצד אנשים שהוא כל כך סולד מהם.

ובכלל, מי שמעדיף שאת ההמנון של הנבחרת יכתוב אביב גפן וישיר אריק ברמן, תבוא עליו הברכה. על טעם וריח וכו'.

אני אישית מעדיף את המילים בשיר של איל גולן וגם נהנה כמו תמיד לשמוע את הביצוע הנפלא שלו.

גם אין לי בעיה להודות שאני ערס. אני עומד בתור ליציע המזרחי, שומע איל גולן ואת התוכנית של דידי הררי.

אני מעדיף להידחף קצת בכניסה ליציע (אם כי מזמן זה כבר לא קורה ואם הכותב היה טורח להגיע למגרשים בארץ, כמו שהוא מעיד בעצמו שהוא לא נוהג לעשות כבר שנים, הוא היה מגלה את זה בעצמו) עם ערסים כמוני שמבקשים ממני "אחי, תן לילד לעבור" ו- "נשמה, אל תדחוף", מאשר להיכנס בתור סטרילי למגרש באנגליה ששם מי שבטעות ישפשף לי את הציפורן יתנצל אלף פעמים אבל ישאיר אותי להירטב בגשם עד לשד עצמותי בקור של אפס מעלות ברחוב חשוך בסוף המשחק ולא יחשוב גם בחלום לעצור ולשאול "גבר, לאן ת'צריך?"

אבל יש לי בעיה עם כל אותם אלה שבמקום לשים את הקלפים על השולחן ולומר בפה מלא שהם נגעלים ממני וחושבים שהם הרבה יותר טובים, מנסים לספר לי סיפורים על זה שהם נאורים והומאניים ואני שונא אדם חשוך.

אותו כותב מדובר כינה לא מזמן את הקבוצה שאני אוהד ומייצגת את בירת ישראל בשם "בית"ר מערב ירושלים", ותרץ זאת בכך ש"ברגע שיהיה שם שחקן ערבי נקרא לה בשמה".

וואלה? באמת?! איזו נאורות! הרי מהיכן הגיעה בדיוק תרבות הערסים שאותו כותב כל כך נגעל ממנה? משוויץ?! ואם יהיה שחקן ערבי בבית"ר אז אותם מתעבי ערסים פתאום יתייחסו אלינו בכבוד? הרי בסך הכול זה יאמר שבבית"ר יהיה עוד ערס (שזה כידוע תמיד מבורך מבחינתי)- ההיגיון אומר שזה רק יגרום להם להבאיש את שמנו יותר (וזה יגרום, הם רק יתרצו את זה בטעמים אחרים).

אז שלא יתפלספו עלינו, הם שונאים את מי ששונה מהם בדיוק כמונו. ואגב, אובייקטיבית, השנאה שלהם הרבה פחות מובנת, שהרי אף ערס מעולם לא התפוצץ בלב אוטובוס מלא נשים וילדים בצפון תל-אביב.