תפריט ראשי:

רישום לעדכון בדואר אלקטרוני

חיפוש באתר

קטגוריות

ארכיון

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

קישורים

סוף עידן האשליות

יש הרבה דמיון בין שני האירועים שהתרחשו אתמול בוושינגטון ורמת-גן- שניהם מתרחשים במרווחי זמן קבועים (האחד כל שלוש-ארבע שנים, לשני שי לו"ז קבוע יותר של כל שנתיים), נפתחים עם הרבה מילים יפות על "אמונה", "חלומות" ו"עתיד טוב יותר" ומסתיימים עם שער חובה מבעיטה חופשית שתי דקות למחצית.

אי לכך אין פלא ששני האירועים לוו בפרופיל תקשורתי וציבורי נמוך למדי יחסית לעבר ובתחושה צינית כללית של "נערים היינו וגם זקנו" והפעם לא ניפול למלכודת האשליות.

אלא שאולי דווקא מתוך הפיקחון הזו, הירידה מענני החלומות והאחיזה בקרקע המציאות תוכל לצמוח איזושהי הפתעה מ- מי משני הכיוונים. לפעמים דווקא כשמתעייפים מהחלומות פתאום, כבר כמעט בלי להתכוון, מגשימים אותם.

ברשימת הפרידה שלי מאנגליה המלצתי כאן לכל מי שיכול לנסוע לחיות תקופה מסוימת בחו"ל. אחרי הביקור שלי אמש באצטדיון ר"ג (ייחרב במהרה בימינו, אמן!) אני שונה המלצה זו וביתר שאת!

נהניתי אמש באיצטד' הלאומי. זו הייתה עבורי חוויה ממקום אחר: שלם יותר, שלו, מפוקח. המעבר מהבוקס באמירויות למונומנט הארכאי הזה נשמע לכאורה אכזרי. אבל בסופו של יום לקפה של הבוקר אחרי שהיית ביציע העיתונאים בוומבלי ואחרי שהיית ביציע המזרחי בטדי יש את אותו טעם. וזה משהו שאפשר להאמין לו, מה לעשות, רק אחרי שטועמים את שניהם.

אבל את התחושה הזו- עם ההמנון, הדגל, הסגירה העלובה בכדורים הנייחים והעקבים (בחצי שעה ראיתי אתמול בר"ג יותר עקבים מאשר ראיתי בארבע שנים באנגליה)- אף מקום אחר לא סיפק לי מעולם.

התחושה שזה שלי. שזה אני.

חשוף בחולשותיי כמו הבטון האפור אפור הזה שמקיף את אצטדיון ר"ג ואמיתי כמו כל אחד מהאנשים שהיו שם איתי בתוכו.

יהודה פוליקר ביטא את התחושה הזו, כמו שרק הוא יודע לבטא תחושות, בשורות האלה מתוך מה שהוא שיר השנה תש"ע שלי:

עכשיו כשאין לי חשבונות לסגור
או אשליות לפתוח
אין לי חלומות לפתור
או תירוצים למרוח
יש עוד נפילות ביניים
כמו חתול אני נופל על הרגליים
משהו חזק בפנים לוחש לי די
לא עוד אהבה על תנאי

שתף רשימה זו באמצעות:
  • Print
  • Facebook
  • Twitter
  • Add to favorites
  • email

תגובות

תגובה מאת הופ
3 בספטמבר 2010, 22:00

יפה. ועם כל החלומות שלי על חו"ל כנראה שגם אני, בסופו של דבר, בטון אפור.

תגובה מאת איציק אלפסי
4 בספטמבר 2010, 10:41

ניר, כולנו :)

תגובה מאת דוד מירושלים
6 בספטמבר 2010, 5:05

חזק וברוך איציק, יפה מאוד.
בסופו של דבר – זה שלנו, והיופי בחו"ל לא.

תגובה מאת אריגיא
6 בספטמבר 2010, 9:06

בתור הומניסט שמאמין שאדם קובע את ייעודו בחיים, אני רוצה להאמין שאם מישהו רוצה מאוד להיות חלק ממשהו שהוא לא, עם קצת מאמץ הוא יוכל. מנגד כמובן, מי שלא רוצה אבל מרגיש "צורך" ללכת עם הזרם, אז באמת עדיף שיהיה מי שהוא באמת.
העניין החשוב הוא שאסור לתת לדברים שוליים (כמו איפה נולדנו) להכריע עבורנו את העתיד בלי יכולת התערבות.

תגובה מאת איציק אלפסי
6 בספטמבר 2010, 10:42

אריגיא,
אני מסכים עם הרישא, אם כי לגבי הסיפא אומר שכמו שכתבתי ברשימה האחרונה שלי מאנגליה המקום בו נולדנו (ויותר נכון- בו גדלנו ובו חווינו את החוויות שעיצבו אותנו) איננו דבר שולי והוא חלק אינהרנטי מהאישיות שלנו בין אם נתכחש לכך או נקבל זה, בין אם נאהב את זה או לא. ולדעתי, דווקא לקבל את זה הופך את האדם לאחראי יותר על גורלו ושלם יותר עם ייעודו.

תגובה מאת אריגיא
6 בספטמבר 2010, 12:36

זהו, שאוטומטית אתה מנסה לטעון שאדם שמעוניין "לשנות כיוון" בעצם מתכחש או לא מקבל. מה שאני מציע זה להשאיר אופציה אפשרית בין "מקבל" ל"מתכחש" לכך שיש אנשים שהם אכן בעלי המטען המדובר (אנחנו מסכימים שזה משמעותי) אבל הוא לא חלק מקבלת ההחלטות שלהם לגבי חייהם. כלומר, לא שחור או לבן אלא עוד כמה צבעים בדרך. זה הכל.

תגובה מאת matipool
6 בספטמבר 2010, 15:42

סליחה שאני קצת מוריד אתכם לקרקע וחוזר למהות האירוע שאיציק היה בו ( ויחסית – ממש לא רבים אחרים שכנראה הנבחרת הזו וכל מה שמסביב לה – לוזון , פרננדז וכו' , לא ממש עושים חשק גדול לראות אותם ) ואפילו שכנראה נהנה בו .
לפני מס' ימים אלי סהר פרסם בטור שלו ב"ישראל היום" על 2 בעלי משפחות שמתפללים איתו ועל כך שהם והילדים שלהם מתים על כדורגל ואיך הם נהנו מהמונדיאל .
מכיוון שבשבתות הם לא יכולים לראות כדורגל , הם החליטו ללכת על משחקי הנבחרת אבל לפני שירכשו מנוי , החליטו לקנות כרטיסים רק למשחק הראשון ואח"כ להחליט .
מסכת הייסורים , הסבל והניצול שהם עברו גרמה להם להרים ידיים ואלי סהר מפנה את הלוזוניה ללמוד ממנהלי הכדורסל שהרימו אירוע נהדר בשבועות האחרונים במסגרת מוקדמות היורובאסקט .
לא בעיה למצוא את הכתבה ברשת .
אני פשוט לא יכול להנות מהכדורגל וממה שמסביב לו בישראל ( למעט קצת מהפועל ת"א במשחקים במסגרות האירופאיות ) .
זה ישר מתחבר לי עם המינויים השערוריתיים של מאמני הנבחרות , לצהוב , לרדוד , לאופירה אסייג , ללוזוניה וכו' .
איציק – המבחן הוא לא נגד מלטה בבית . נראה מה יקרה נגד הנבחרות היותר חזקות במיוחד אם פרננדז ימשיך עם בחירת השחקנים ההזויה שלו .
נראה לי שאתה קצת תחת השפעה של אדם שהיה במבחר איצטדיונים נהדרים בשנים האחרונות וחזר למקורות שלו ( כמו שאני לפעמים מתגעגע לאורווה הישנה של הפועל כפ"ס ) .
אז בפעם הראשונה זה כיף ונוסטלגי . אולי גם בפעם השנייה והשלישית . מעניין יהיה לשמוע את חוות דעתך לקראת סוף הקמפיין הנוכחי של הנבחרת .

תגובה מאת איציק אלפסי
7 בספטמבר 2010, 8:50

אריגיא,
מקבל, אני הראשון שימליץ על דרך האמצע בכל דבר.

מתי,
מקבל גם את דבריך ומבטיח כמובן התייחסות לנבחרת גם בהמשך הקמפיין. לי אישית לא היתה בעייה לרכוש כרטיס ולקבל אותו במגרש וגם התנאים באצטדיון היו ברמה סבירה לחלוטין במגבלות של המתקן המדובר. צריך לזכור שאלי סהר, שאני מאוד מעריך באופן כללי, מנצל כל הזדמנות להציג את הכדורסל שלו באור חיובי יותר מהכדורגל.
מה שכן, נקודה אחת- כשהייתי בחו"ל אמרו שאני מתגעגע ומשם הכל נראה וורוד, כשאני כאן אומרים שאני נוסטלגי… בקיצור, נראה לי שאיכשהו אף פעם אני אצליח לשכנע שאני באמת אוהב את מה שיש כאן על יתרונותיו וחסרונותיו, שאני מודע להם היטב.
כל הדברים שהזכרת קיימים, למשל, גם באנגליה- הצהוב (ווין), הרדוד (רוני), האופירות אסייג (ג'ורג'י תומפסון- תעשה גוגל) ואפילו הלוזונייה (יו"ר ההתאחדות התפטר שעתיים לפני המונדיאל בעיצומו של הקמפיין לאירוח מונדיאל 2018 אחרי שעורר שערורייה בינלאומית)- זה שזה קורה בחליפה ועניבה וריח של אפטר-שייב יוקרתי לא הופך את זה באמת ליותר יוקרתי. אנחנו נוטים להאשים עצמנו בפרובינציונאליות בגלל שאנחנו חושבים שבמדינה הקטנה שלנו הכל נפלא אבל פרובינציונאליות היא גם ההיפך- לחשוב שהחולאים הקיימים במדינתנו הקטנה הם באמת המצאה שלנו ולא קיימים במקומות אחרים.

תגובה מאת matipool
8 בספטמבר 2010, 8:19

איציק – ועדיין , שם זה נראה כל כך הרבה יותר טוב ..
מפנה אותך לפוסט הלפני אחרון של דורפן בעניין הצהוב באנגליה ( פרשת רוני ונערות הליווי לעומת האתר של אופירע ( לא טעות כתיב ) ).
בברכת שנה טובה ומאושרת לך ולמגיבים האחרים בבלוג .
נ.ב. – איך היה המשחק אתמול ? העיקר שפרננדז נותן כבוד ללוזון ומודיע לו על ההרכב מראש . 3 קשרים הגנתיים בהרכב ואביחי ידין לא אחד מהם .
הזוי לאללה הפרננדז הזה .
זה לא הכי ברור בעולם שכרגע צריך להתבסס על השלד של הפועל ת"א בתוספת בניון / בן חיים / קינן / קשר נוסף ?

פינג מאת בני יהודה – אנחנו | מצד שני
25 בספטמבר 2010, 17:03

[…] אביב. אלפסי חזר לארץ וגילה שדווקא האפרוריות הישראלית אמיתית יותר מכל זוהר אנגלי. ולבסוף דה-באזר, שמעלים המון פוסטים מעולים ולכן מגיעה […]