תפריט ראשי:

רישום לעדכון בדואר אלקטרוני

חיפוש באתר

קטגוריות

ארכיון

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

קישורים

In Liverpool (אחרון)

In Liverpool
On Sunday
No traffic
On the avenue
The light is pale and thin
Like you
No sound, down
In this part of town

Homesick for a clock
That told the same time
Sometimes you made no sense to me
If you lie on the ground
In somebody's arms
You'll probably swallow some of their history

I'll be the girl who sings for my supper
You'll be the monk whose forehead is high
He'll be the man who's already working
Spreading a memory all through the sky

In Liverpool
On Sunday
No reason to even remember you now

Except for the boy in the belfry
He's crazy, he's throwing himself
Down from the top of the tower
Like a hunchback in heaven
He's ringing the bells in the church
For the last half an hour
He sounds like he's missing something
Or someone that he knows he can't
Have now and if he isn't
I certainly am

את השיר הזה, כך שמעתי מפיה שלה בהופעה בלונדון לפני כשנתיים, כתבה סוזן ווגה כשהיתה נערה והכירה במחנה קיץ בארה"ב בחור מליברפול שהתאהבה בו. היא מעולם לא ביקרה לפני כן בעיר אבל רק עפ"י תיאוריו של אותו בחור ודמיונה הצליחה לצייר בשיר המקסים בצורה מדוייקת את התחושה הייחודית שהעיר הזו, בירת הרומנטיקה של העולם יש המכנים אותה, נוטעת בך. אין זה פלא אם כך שהפרידה שלי מליברפול, הבית האמיתי של באנגליה, או 'ירושלים דמרסיסייד' כפי שאני מכנה אותה, מרגשת אותי עד מאוד.

יום ראשון הוא יום נורא לנסיעות, "אין תנועה בשדרה" כתבה סוזן ווגה, וגם תנועת הרכבות לא משהו. כך יוצא שאני מפספס את הרכבת איתה אמור הייתי להגיע לליברפול בשעת צהריים מקודמת כדי לעשות סיבוב פרידה אחרון מממרכז העיר ונאלץ לשנות את תוכניותיי- הרכבת החלופית תגיע לליברפול רק סמוך לשעת המשחק.

קצת אחרי רנקורן- הלא היא 'מבשרת ליברפול'- אני חוצה בפעם האחרונה את הגשר שמקשר בין שני גדות המרסי- הנהר הכי מפורסם בעולם הכדורגל, שבעצם אינו אלא מפרץ רחב ידיים שיוצא מהים האירי. המרסי לא סתם הינו אחד מסמליה המפורסמים של העיר. למראה ראשון מדובר בבריכת מים עכורים בצבע חום-צהבהב שמזכיר צבע של כבד (ומכאן שמה של העיר- LIVER-POOL, 'בריכת כבד')- בהחלט לא מרשים. אבל כל מי שבילה כמה דקות (רצוי יותר) בהישענות על המעקה שמשקיף על גדותיו ברציף הסמוך למרכז העיר יכול להישבע ברוח הטובה שנשבה אליו מגליו הנעים בקצבם המיוחד, בשלווה ובמוזה שנשרה עליו. קסמו, אם כן, חמקמק בדיוק כמו קסמה של העיר, האפורה למראה ראשון, אך השוקקת ומבעבעת חיים מתחת לאותו מעטה העגמומיות מטעה שנועד כנראה להרחיק ממנה כאלה שפיהם וליבם אינם שווים.

בשעה טובה סיימו את שיפוץ התחנה המרכזית המפורסמת של העיר- "ליים-סטריט", ממנה יצאה ואליה חזרה ליברפול ממסעות כיבוש הממלכה והייבשת שלה בימים המפוארים ההולכים ומתרחקים בדיוק כמו, באמת, הימים בהם גם קבוצות, לא רק האוהדים, נסעו למשחקי חוץ ברכבות. כמיטב המסורת הליברפולית, הליים-סטריט המחודשת נראת כעת מבחוץ כמבנה מונומנטלי רב רושם, שריד לתקופה ויקטוריאנית רבת חשיבות עצמית המשרה עליך מורא של כבוד.

אני שם פעמי לאנפילד ומשתלב מייד באווירה המיוחדת של יום משחק. אווירה שרק שילוב של אחד האצטדיונים המפורסמים בעולם בלב שכונת מגורים מתפוררת, עם ריח פיש-אנד-צ'יפס זול, קריאות מוכרי הצעיפים ושירי הגבורה האיריים הבוקעים מרמקולים מיושנים שהם מציבים בסמוך לדוכניהם בכדי למשוך לקוחות, יכולה לייצר. אנפילד הוא עדות לעולם הולך ונעלם. עולם שבו הכדורגל- המועדון, המגרש- היו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה אותה ייצגו. איזה הבדל מהמגרשים המודרניים הממוקמים בפרבי הערים כמו אותם קניונים רחבי-ידיים מנוכרים שסימנו את דעיכת רחוב החנויות במרכז העיר.

אני מתמקם לי במרכז ה'קופ' ומצלם בעיניים כל דבר מסביבי, מטמיע בזיכרון, שואף לריאות כמו בחור שנושם בפעם האחרונה את ניחוח צווארה של אהובתו לפני פרידה ארוכה.

זהו, כמובן, You'll Never Walk Alone מיוחד בשבילי. כל YNWA מספר את הסיפור שלו עבורי: אני עדיין זוכר היטב את ה- YNWA הראשון שלי בו לא ידעתי עדיין לגמרי היכן אני נמצא ומה אני אמור להרגיש, וניסתי לחוות כמה שיותר, מהר לפני שייגמר. ה- YNWA במשחק הראשון אחרי שהגעתי לכאן בסיבוב הנוכחי, לפני ארבע שנים נגד ניוקאסל (עם השער המפורסם של אלונסו מחצי-מגרש) אותו שרתי, כמעט ואני כותב- צעקתי, בגרון ניחר כדי להזכיר לעצמי שכאן במקום הזה, למרות הבדידות הנוראית שאני חש עכשיו במה שאמור להיות ביתי החדש, אני אף פעם לא לבד. וכמובן ה- YNWA במשחק נגד מנצ'סטר יונייטד בעונה שעברה, שאמור היה להיות רגע השיא בטיול עם אבא שנקטע עם פטירתו של דוד שמעון, YNWA במהלכו הסתכלתי לשמיים בעיניים דומעות והקדשתי לדודי האהוב. וה- YNWA הזה שבו אני חש שגם במרחק אלפי מילין מכאן, בו אהיה בקרוב, אני עדיין אהיה חלק מהקהילה הזו בה אף אחד, לא משנה היכן, לעולם לא צועד לבד.

כדורגל.

ליברפול נראית במחצית הראשונה כמו שנראו הקבוצות ששיחקו נגד ספרד במונדיאל- מבוהלת ורודפת אחרי צללים. זה לא בא לאמר שארסנל נראתה כמו ספרד. אבל גם לא מאוד רחוק מזה.

לארסנל יש מקבץ נדיר במונחים של פרמייר-ליג של שחקנים שיודעים ולא מפחדים להתנהל עם הכדור- לעצור, לחשוב, להסתכל, למסור. לא עניין של מה בכך בשדרת הקצבים של הליגה האנגלית כפי שילמד בהמשך, מכיוון בלתי צפוי בעליל, לורן קוסיילני הצרפתי בהופעת הבכורה שלו בבימה זו. מרוואן שמאק משתלב היטב בנוסח, הוא מכיר את הלחנים מהבית, וגם ג'ק ווילשייר, שהדבר הכי טוב שקרה לו בקריירה זה שהוא נפל בידיים של ארסן וונגר, אחרת הוא היה גומר בהשאלה באיזה סווינדון ונעלם אל תהומות הנשייה, לו כבר צפיתי כאן לפני למעלה משנה עתיד בגוון הבהיר של האדום.

ואם ארסנל היא שירה בתנועה, ליברפול לעומתה, היא פקק תנועה. מרכז המגרש שלנו נראה כמו תור אנגלי- מנומס ומסודר להפליא, מאסצ'רנו ומלפניו ג'רארד ומקדימה ג'ו קול, כשכולם בעיקר נזהרים אחד בכבודו של השני, לא להפריע ולא להידחף. התוצאה של זה היא אימפוטנציה כללית בשורותינו ומחצית שמסתיימת עם בעיטה אחת לשער. וכרטיס אדום. כאמור, בערך מהאחרון שהיית מצפה ממנו, או מבקש ממנו, לעשות תיקול שכזה, במקום שכזה- ג'ו קול, שמראה שמשהו מהרוח החריפה של מזרח-לונדון עדיין נשאר בו גם אחרי כל השנים במערב העיר, העשיר והמפונק, או שאולי התעורר עם הגעתו לעיר שמזכירה בעצם מאוד את נוף ילדותו.

כמובן שבמחצית אני מעדכן את התקווה שלי למסיבת סיום מפוארת, שתשאיר טעם מתוק לחודשים הבאים, לתקווה קלה לתיקו מאופס שיחולץ בשן ועין.

אלא שהחיים, מסתבר בפעם המי יודע כמה, מלאי הפתעות וכך יוצא שדווקא ליברפול פותחת את המחצית השנייה מלאת מרץ וחיונייות. דווקא היציאה המאולצת של קול שינתה את כל המערך של ליברפול לחיוב- ג'רארד, שהשילוב שלו עם הלונדוני במחצית הראונה היה נראה כמו השילוב שלו עם לונדוני אחר- למפארד, חזר להיות המפעיל בהתקפה, חילק כדורים במהירות וביעילות שמאלה וימינה, מה שעורר לחיים באגפים את מילאן יובנוביץ' (בהופעה בכורה מעודדת) ודירק קאוט הבלתי נלאה, והכניס אנרגיות חדשות לגמרי למשחק שלנו.

מייד כשהפצצה של נ'גוג קרעה את הרשת בגג השער של אלמוניה צווחתי לעברו קללות שלא המקלדת ולא אמא שלי שקוראת כאן סובלים. לא יודע למה. אולי קצת כמו חבר שלא ראה אותך הרבה זמן ומוריד עליך צ'אפחה עסיסית: יא-מנ**ק!! איפה היית?!". רוצה לומר- אם אתה יכול לעשות את זה כל כך יפה ויעיל אז למה כל השטויות האחרות?

אבל כמובן ששמחתי לראות אותו וסלחתי לו מייד על הכל.

כשליברפול ממשיכה לשטוף את המגרש אני אומר לעצמי שאם כך הם פני הדברים חבל שלא הרחיקו לנו שחקן כבר בדקה העשירית. בדקה ה- 65' שאגה אדירה מרעידה את אנפילד בשנית. לא 2:0, אל-ניניו טורס, האיש וחרדות הנטישה שלנו, נכנס למגרש. הספרדי מציע לנו שני ספרינטים כתף אל כתף עם מגן תותחן שמסתיימים כשכתפו של התותחן על העליונה. האינסטינקט הראשוני הוא כמובן לומר שטורס של לפני הפציעה היה עושה מהם שערים, בדומה למה שעשה במצב דומה נגד ריו פרדיננד עונה שעברה. החששות שלי שטורס איבד משהו בחדות שלו, בכח הפריצה, מקבלות משנה תוקף.

מסצ'ראנו יוצא וכל הקהל נעמד על רגליו. מי שחשש שהארגטינאי יעשה פרצופים על המגרש קיבל תשובה בדמות משחק מחוייב במאה ועשר אחוז של האיש הקטן והאמיץ הזה, פלוס בישול נהדר (אחרי חילוץ כדור כמובן, אלא מה), פלוס אני בוחר אותו למצטיין במשחק- מה שבטח מפיל עכשיו מהכסא את כל מי שמכיר אותי ואת בורותי במלאכתם של הקשרים האחוריים.

בעוד כל זה מתרחש, מממשיכה ארסנל להניע את הכדור במעגלים סביב הרחבה של ריינה, ה'תותחנים', כמה אירוני, נעדרים אבק שריפה. אם יש משהו שחסר לארסנל זה חלוץ מרכזי טוב שיעשה קצת שערים מכל המצבים שהיא מסוגלת לייצר. רק רוזיצקי הנפלא, שכניסתו מעבירה בצדק רחש של דאגה בקופ, מפגין מעט ישירות והחלטיות ואחרי שמתמרן בתוך ההגנה שלנו בצורה שוות עין סוחט מריינה, אותו אחד שתיכף יהפוך לגיבור הטרגי של הערב, הצלה מרהיבה.

אחד יחשוב שזו היתה הצ'אנסה הגדולה והאחרונה של ארסנל, אלא שאז מגיעה הדאחל'ה של ריינה שממנה אני מסובב את הראש לשעון מצד ימין של קופ שם השניות מתחלפות באיטיות: 89:58, 89:59, 90:00…

סוף דבר השיוויון עשה צדק כי לא הגיע לנו לנצח ולארסנל להפסיד. ולמרות שבמחצית, כאמור, הייתי קונה את התוצאה בשתי ידיים, תחושה חמוצה מלווה את שריקת הסיום. אם זה היה הפוך ואנחנו היינו משווים בדקה התשעים זה היה מרגיש עבורי כמו ניצחון, כעת זה מרגיש עבורי כמו הפסד.

אבל זה לא הזמן לרחמים עצמיים, למרות האכזבה הייתה לי הזכות להיות פעם נוספת באחה"צ נהדר של כדורגל במגרש עם האווירה הכי מיוחדת בעולם.

אני יורד למטה, נעמד מול הדשא, מעיף מבט אחרון מסביב באיצטדיון ההולך ומתרוקן, ומנופף לשלום.

אבל עוד נתראה. וודאי שעוד נתראה.

שתף רשימה זו באמצעות:
  • Print
  • Facebook
  • Twitter
  • Add to favorites
  • email

תגובות

תגובה מאת matipool
17 באוגוסט 2010, 8:05

פוסט פרידה נהדר .
שיר נפלא .

תגובה מאת יובל
17 באוגוסט 2010, 9:03

פוסט מרגש איציק.
רק תיקון קטן (שאתה יכול אחרי זה למחוק בעריכה מהתגובה שלי): כתבת לקראת הסוף על השניות שעברןו בשעון ליד הקופ, וכתבת: "89:88, 89:89, 90:00…". אני מניח שהתכוונת "89:58, 89:59, 90:00…"

תגובה מאת איציק אלפסי
17 באוגוסט 2010, 9:20

תודה, יובל. פאדיחה עצבנית…
האמת שכתבתי את הפוסט הזה די בלחץ מכל מיני סיבות כך שכבר ראיתי שנפלו בו לא מעט טעויות הגהה כאלה ואחרות- מקווה שזה לא פגע בחוויית הקריאה, עמכם הסליחה.

תגובה מאת יובל
17 באוגוסט 2010, 10:38

ממש לא, אל תדאג. הפוסט באמת נהדר.
טעויות הגהה יכולות להתרחש תמיד. אני פעם גיליתי ששכחתי להוריד בהגהה חצי פיסקה של טיוטה שכתבתי בה כמה שטויות שלא ממש רציתי שיתפרסמו, וגיליתי את זה רק אחרי תגובה..

תגובה מאת שחר
17 באוגוסט 2010, 11:36

פוסט יפה,מעביר את התחושות שלך במגרש,הטעויות מוסיפות לטקסט חן מסוים,כי הן נכתבו תוך כדי המשחק.
בהצלחה בהמשך הדרך בישראל.

תגובה מאת דוד מירושלים
17 באוגוסט 2010, 15:56

מקסים.
תמיד כיף לקרוא את סיפורי המסע שאתה כותב.

תגובה מאת איציק אלפסי
18 באוגוסט 2010, 8:40

חבר'ה תודה. מקווה שתאהבו גם את סיפורי המסע שלי מטדי ובלומפילד :)

תגובה מאת הופ
22 באוגוסט 2010, 0:05

מעולה! מחכה כבר לסיפורי המסע מקריית אליעזר :) והשיר הוא אחד האהובים עליי, ובמיוחד השורות הנפלאות על אותו משוגע במגדל הפעמונים, נשמע שהוא מתגעגע למשהו או למישהו שהוא יודע שלא יוכל להשיג עכשיו (ואם הוא לא, אז זה בטח אני).

תגובה מאת איציק אלפסי
22 באוגוסט 2010, 22:24

ניר,
תרגמת נהדר את השורה מהשיר המקסים הזה של סוזן ווגה המופלאה. נדמה לי שהשורה הזו הולכת להיות המנטרה שלי העונה… ברכות על הניצחון הערב שהמתיק לי במעט סופ"ש מריר במיוחד. ובאותו עניין- החלמה מהירה לברק יצחקי.