תפריט ראשי:

רישום לעדכון בדואר אלקטרוני

חיפוש באתר

קטגוריות

ארכיון

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

קישורים

אני רק (מ)שאלה (2). פרוייקט פתיחת העונה 2010/11

פרוייקט פתיחת העונה 2009/10 >>

גשם באלפסי גאה להציג זו השנה השנייה ברציפות את הפרוייקט היוקרתי 'אני רק (מ)שאלה' ובו קוראי הבלוג מביעים את המשאלות הפרטיות שלהם לעונה החדשה:

אבישי סלע:

המשחק הביתי מול מכבי הרצליה בעונת 07/08, במחזור ה-28, לא ייזכר לטובה בתולדות בית"ר ירושלים. רבים יזכרו אותו רק בגלל סיומו. בגלל הפארסה המביכה של פריצת האוהדים למגרש, שלוש דקות לפני סיומו החוקי. בגלל ששוב תדמיתה של בית"ר הוכתמה בגלל מעשה טיפשי, חסר אחריות ומקומם. בגלל שריקות הבוז העמומות, והעזיבה השקטה של הקהל לאחר שהמשחק פוצץ.

אבל אני זוכר מהמשחק הזה רגע אחר. לא את הביזיון שאחרי, אלא רגע אחד מאושר לפני. רגע אחד שגרם לי, לראשונה בחיי, לבכות באצטדיון טדי מהסיבות הנכונות. זה קרה לפני שהמשחק התחיל. קבוצת הנוער של בית"ר עשתה את הקפת האליפות סביב האצטדיון עם הדגל. הקהל ביציעים שר שירי בית"ר, והם הקיפו לאט לאט את המגרש. אריאל הרוש שכבר אז היה שוער אימתני, עידן ורד הקטן והמוכשר ("כן", אני אומר לנכד שלי יום אחד, "פעם גם הוא היה אצלנו"), דן איינבינדר שכולם מנבאים לו עתיד מזהיר. הם רצו לאט לאט ואת עיניי הציפו דמעות.

אני זוכר שבאותו רגע לא הבנתי למה. היום אני מבין. היום, כשבית"ר חוזרת לעצמה, חוזרת למה שהיא הייתה אמורה להיות – בעזרת רבים מהשחקנים שהסתובבו אז על הדשא, אני מבין שאולי זה באמת מה שחיפשתי. לא אהיה צבוע, ההישגים בתקופת גאידמק שימחו אותי. לקחת דאבל זה אף פעם לא רע, וגם הדיבורים על "אליפות חמוצה" ועל "דאבל מאכזב" לא באמת השפיעו עליי. גביע או אליפות מבחינתי זה אושר גדול, והלוואי עליי כל שנה.

אבל שום משחק מאותה עונת דאבל, למעט הגמר, לא ריגש אותי כמו חבורת ילדים שרצה על הדשא, עם אצטדיון שלם ששר. כי הם היו בית"ר. הם כנראה אהבו את הקבוצה, הם באו ממנה, הם ינקו מתוכה את כל הכדורגל שהם יודעים. הם באמת – וזו לא קלישאה – משחקים בשביל הסמל. אפשר לסמוך עליהם שהם אומרים אמת כשהם מדברים על בית"ר כעל בית. בניגוד לכוכבנים התל-אביבים שבאו לשחק אצלנו, הם אף פעם לא היו צריכים לנשק את הסמל. כי זה ברור שהם שלנו. הם לא צריכים להוכיח.

אז מה המשאלה שלי?

המשאלה שלי היא לחוות עוד פעם אחת רגע מאושר כזה. רגע שבו, סוף כל סוף, הכל יתחבר בבית"ר: קהל אוהד וחיובי ביציע, קבוצה מוכשרת על הדשא, רוח התקפית ויוצרת, מאמן והנהלה שמחוברים בכל ליבם לבית"ר (טוב, את זה כבר יש לנו). ובעיקר בסיס. משהו שיישאר גם לשנים הבאות. משהו שלא יברח עם האוליגרך הבא. לא סיפוק מהיר שנגמר אחרי שנה. משהו קצת יותר מתמשך.

עושה הרושם שיש התחלה של משהו כזה בבית"ר. התהליך לא היה קל, ואפילו כואב, אבל השילוב בין המינוי של מלמיליאן כמאמן, תהליך ההבראה של הקבוצה ויוזמת האוהדים המבורכת מעידים על שינוי מגמה. לא עוד רצון להיות תלויים באחרים, אלא רק על עצמנו. לא עוד הסתמכות על כסף גדול ורכש מפוצץ, אלא על סגל מקומי, צעיר ורעב. לא עוד סגידה להון זר שיביא אליפות, אלא ניהול צנוע יותר ומחושב. לא עוד אווירה שלילית, פאסיביות וקללות – אלא אהבה טהורה שמתגלגלת מקומת ההנהלה, דרך היציע, ועד לדשא עצמו.

המשאלה שלי היא שעוד פעם אחת אני אוכל, באמת, לאהוב אותה, להתגאות בה, להתרגש ממנה.

ואם ייצא מזה תואר, אז בכיף.

בני תבורי:

אני שמח שלא נתבקשתי לסכם את העונה שחלפה, זה היה נראה בערך כמו לסכם חיים של נרקומן- אינטליגנטי מספיק כדי להבין שמה שהוא אוהב עושה לו רק רע אבל מצד שני הוא לא יכול להפסיק…

זה לא פשוט להיות אוהד של הפועל פ"ת, ליברפול, יובנטוס, סלטיק ועוד כמה כאלה שסיימו את העונה רחוק מהציפיות שלי ושלהן מן הסתם. ציפיות זה דבר כואב במיוחד שהן לא מתגשמות. המונדיאל שבא די מהר בעקבות העונה האיומה שחוויתי, דווקא הפך עם הזמן לחוויה מתקנת. ללא ציפיות מיוחדות – אני מודה שבתחילת הדרך הייתי די סקפטי באשר להצלחה, יצא לנו פתאום מונדיאל מצוין, מרתק ועם אלופה ראויה מאוד לטעמי.

באופן מוזר למדי, דווקא אחרי חגיגת הכדורגל הצבעונית שחווינו, כשכל אוהד ושחקן רוצה קצת שקט ומנוחה, מצאתי את עצמי פתאום מתגעגע. אולי זה המונדיאל שהשאיר לי טעם של עוד, אולי העונה האיומה שנדרשת אחרת בכדי למחות את עקבותיה, כך או כך, מצאתי עצמי מתעניין באופן די רציף בנעשה בשוק הקונים מוכרים, עוזבים חוזרים, באים הולכים ומה שאני רואה די מוצא חן בעיני.

מוצא חן בעיני שאלי מחפוד קיבל את המנדט להמשיך ולאמן את הפועל פ"ת. מעבר לעובדה שאני מכיר אותו עוד כנער צעיר מהשכונה וכשחקן מצוין, מדובר באיש מקצוע חרוץ ומוכשר שמועדון הפועל פ"ת הוא חלק מרכזי בתעודת הזהות שלו. נדמה לי שקוראים לזה סמל. אין לי מושג לאן פניה של הקבוצה השנה, אבל מסע הרכש הצנוע, השחקנים הצעירים בסגל, המעורבות השקטה והיעילה של הבעלים (להבדיל מיושב הראש…), האצטדיון החדש והמדהים שהולך ונבנה במהירות, הבאז המוכר בקרב האוהדים איתם אני בקשר קבוע, גורמים להתרגשות ו… כמעט אמרתי ציפיות.

מוצא חן בעיני שהפועל ת"א הצליחה לשמור על הסגל הישראלי שלה. זה לא עניין של מה בכך. אני יודע מה משחר לפתחו של נער צעיר שזהר עם כמה שערים במהלך עונה. יותר מידי כאלה התפתו ללשון החלקלקה של סוכנים, האמינו להבטחות ובסופו של דבר מצאו עצמם מבזבזים את זמנם על ספסל קבוצה אירופית כלשהי במקום להמשיך ולזהור כאן בבית. אני ממש לא נגד מעבר לחו"ל אם מדובר בשלב התפתחות, אבל המציאות מספרת לנו סיפור אחר.

מוצא חן בעיני מה שקורה בבית"ר ירושלים. זה לא עניין טרוויאלי ליפול ממעמד של קבוצה מחוזרת על ידי שועים ורוזנים, שמסוגלים להביא לשורותיה כל שחקן מקומי שיחפצו בו, שיכולה להעמיד סגל נוצץ וזוכה בתארים, למעמד של קבוצה ישראלית המתחבטת בבעיות קיומיות של תקציב ושל נטישת שחקני מפתח ישראלים מבטיחים. ובתוך המציאות הקשה והלא מוכרת הזאת, עוסק איציק קורנפיין, כמעשה קוסם, בבניית הקבוצה בשקט ובחריצות. עם מה שיש, לא עם מה שיכול הצ'ק של הברון להביא. המציאות בה הוא פועל רק מעצימה את ההישג. וגם אורי מלמיליאן, וכל מילה מיותרת.

מוצא חן בעיני מה שקורה במכבי חיפה, עם ההתנהלות מעוררת ההערכה של יעקב שחר ובמיוחד עם הבעת האמון באלישע לוי. מוצאת חן בעיני מאוד חזרתה של הפועל קריית שמונה לליגת העל שנה אחרי שנשרה ממנה.

גם מה שקורה אצל אהובותיי מעבר לים מוצא חן בעיני. אין לי מושג באשר לאיך תסתיים העונה, אבל מינויו של הודג'סון משרה עלי אופטימיות זהירה, כנ"ל עם דל נרי ביובה.

אפילו המשחק המוזר ההוא, זה שהקלישאה שהכדור הוא עגול אינה תופסת בו, מעורר בי געגועים. העונה האחרונה שהייתה הטובה בעשור האחרון, עוד עליית מדרגה בהנהגתו של סינגלטרי, תורמת להתרגשות גדולה. וגם מונטריאול קנידיינ'ס שצריכים לעלות רק עוד שלב אחד…

שתהיה לנו עונה טובה.

ניר הופמן ('הופ'):

המשאלה שלי לעונת הכדורגל הקרובה היא שסוף סוף יממשו את החזון של "להיות ג'ון מלקוביץ'" וימציאו כבר את המכשיר שמאפשר לך להיכנס לתודעה של אדם אחר. שנוכל להיות לרגע ממש האדם שמולנו, להרגיש את כל מה שהוא מרגיש ולדעת בדיוק מה הוא חושב. ולמכשיר הזה, במשאלה שלי, יש תנאי שימוש, יש "קאטץ'": המכשיר יופעל אוטומטית רק ברגע מאוד מסוים – בעל המכשיר ייכנס לתודעה של האדם השני בדיוק ברגע שהוא ירגיש שהוא הכי שונא אותו.

ככה למשל, אוהד שמקלל את המאמן כשהקבוצה בפיגור ייכנס לתודעה שלו בדיוק ברגע שיגיד "יא בנזזז", ככה שישמע את ה-"…ונה!" כבר כשיהיה בתוך ראשו של המאמן, ויחוש בבת אחת את הפגיעה כשהקללה נקלטת. ודרך עיני המאמן, שיושאלו לו לרגע, הוא יעיף מבט ליציע ויראה שם את הבן שלו, הילד ששומע את הקריאות לאבא, וסותם את האוזניים חזק חזק.

ככה נוכל להיכנס כולנו לתודעתו של אבי לוזון, בזמן שהוא מחייך למצלמות ומסביר למה זה הכי הגיוני בעולם שהאחיין שלו מתמנה למאמן הנבחרת הצעירה. אולי כשנרגיש לשניה את תחושת הקיפוח ורגשי הנחיתות והאני-אראה-להם והעל-אפם-ועל-חמתם, נוכל לרגע להבין אותו טוב יותר, ואולי זה יעזור להסביר לו טוב יותר למה הוא טועה, ולמה כשהוא עושה את זה הוא תורם עוד קצת לאותו מעגל של איבה וחוסר אמון ורגשי נחיתות.

ככה נוכל סוף סוף להיכנס לתודעה של דני נוימן ולנסות להבין מה לעזאזל הולך שם.

ככה ייכנס אוהד שצועק "מוות לערבים!", בדיוק כשהוא מסיים את ה-'בים', לתודעתו של השחקן הערבי על הדשא, ויחווה את הפחד, את תחושת המצור, את התחושה שדמך מותר. שיש מי שקורא להרוג אותך, להרוג ממש, בלי להרגיש שיש איזו בעיה עם זה, ולאף אחד מסביב לא אכפת.

ככה נוכל להיכנס לרגע לתודעתו של שחקן אחר, שמרגיש את העיניים ננעצות בו, והצעקה החותכת, "יא הומו", ולשמוע את המחשבות שלו, הם לא באמת יודעים, זו סתם קללה שהם מקללים את כולם, אבל אולי הם כן יודעים? ומה אם מישהו יחשוב שאולי באמת, וינסה לבדוק את זה, רק שאצליח להמשיך להסתיר, רק עוד כמה שנים לסחוב את הסוד…

ככה נוכל להרגיש לכמה שניות את הבושה על מה שאתה, על מי שאתה, על מה שלא תוכל לשנות אף פעם, גם אם היית רוצה, ותוכל רק לנסות להמשיך ולהסתיר. ככה נוכל להבין לרגע כמה הבושה הזאת קשה, וכמה היא לא צריכה להיות קיימת, וכמה אנחנו מקיימים אותה כל הזמן.

וככה נוכל להיכנס לתודעה של האוהד שעומד עכשיו מולך עם אגרוף ומבט של רצח בעיניים, ולחוש בכל האיברים את הרעד של הגאווה הפגועה, את הכעס הבוער על ההפסד, שמת להתפרץ החוצה. וככה נוכל לראות דרך עיניו גם את האוהד שעומד כרגע מולו, עם יד מאוגרפת, ומבט של רצח בעיניים, ולהבין פתאום כמה אנחנו נראים דומים, וכמה בעצם אנחנו אותו אוהד, רק בצבעים שונים, וכמה זה היה משנה דברים אם רק היינו יכולים לדעת את זה. אם רק היה לנו את המכשיר הזה.

יש לנו כבר את המכשיר הזה. הוא כבר הומצא, והושתל לנו במוח. ואנחנו מפעילים אותו המון. כלפי אנשים שאנחנו אוהבים, כלפי הילדים שלנו, כלפי בני הזוג שלנו. כל הזמן אנחנו נכנסים ויוצאים אל ומתוך תודעתם של אנשים אחרים, אנשים שאנחנו אוהבים, שאנחנו מרגישים דומים להם. אנחנו מפעילים אותו ומזדהים איתם, מבינים את המניעים שלהם ולכן את המעשים שלהם, ומצליחים להרגיש חמלה כלפיהם, ולסלוח.

אז מה שחסר הוא רק הקאטץ'. היכולת להפעיל את המכשיר הזה לא רק כשאנחנו רגועים ואוהבים וליבנו טוב עלינו, אלא דווקא באותו רגע שאנחנו הכי כועסים ורותחים ושונאים, ודווקא מול האנשים הכי רחוקים מאיתנו. שנדע להפעיל את המכשיר המשוכלל הזה, הכי משוכלל שיש לנו, מתת האל המדהימה הזו, ברגעים בהם הוא הכי חשוב: זו המשאלה שלי לעונת הכדורגל הקרובה ובכלל לעולם, והיא משאלה לכולם אבל בעיקר לעצמי.

לבלוג של ניר >>

באבא בימים (old timer):

כדורגל כידוע, זה לא הכל בחיים. זה הרבה יותר מזה. פתיחת עונת הכדורגל היא ראש השנה של המאמינים, הנביאים, משיחי האמת ומשיחי השקר. היא זמן לחשוב ולקוות, לכלות את קללות השנה הקודמת ולהתחיל את ברכות השנה החדשה.

בעוד היהודים עסוקים בלהתפלל, לייחל ולקוות, האמריקאים, פרקטיים וחדורי מטרה כדרכם, אינם עוסקים בברכות או בתקוות. הם מקבלים החלטות ומגדירים מטרות, הכל במסגרת המוסד האמריקאי עתיק היומין שנקרא 'New-year's resolutions'. אינני מוצא בזה כל פגם ואנסה לגעת הן בתקוות והן בהחלטות.

מכיוון שלמעט כדורגל ישנו איזשהו עניין טריוויאלי שנקרא החיים, היקום וכל השאר, אנסה ולו רק למראית פני הצדק לא להזניח גם עניין זה. סדר הדברים, בדומה לאימון המועבר ע"י אלי אוחנה, יהיה אקראי ובלתי מחייב, אלא אם כן נאמר אחרת.

אז מה הייתי רוצה לשנה החדשה:

שנעוף קיבינימט מן השטחים.

שנריב פחות ונדבר יותר. מומלץ גם להקשיב**.

שנשפוט אנשים לפי מה שהם עושים ולא לפי מה שהם אומרים, המקום בו גדלו או החבילה שהביאו מן הבית.

שנציגינו בכנסת יהיו אנשים שלא נתבייש בהם.

שנוריד את הרגל מהגז, היד מהצפצפה והאצבע מההדק**.

שכל אופרות הסבון הבאות עלינו לטובה יהיו על ארבעה ערסים ירושלמים (או כל מספר אחר שאיננו אחד עשר) ויכללו מינון גבוה עד גבוה מאוד של סקס, סמים ורוקנרול (גם מזרחית הולך).

שיהיה בבית"ר שחקן ערבי בקליבר של זאהי ארמלי או לפחות מוסלמי בקליבר של זינאדין זידאן (גם בגילו הנוכחי).

שדני סנדרסון יוציא דיסק שכל כולו קטעי גיטרה אינסטרומנטליים, מעין גרסה ישראלית ל –'Shut up and play your guitar'.

שישראל תחזור לשחק באסיה. המקום אליו היא שייכת.

שהאיגלס יעיפו את מייקל ויק.

ועכשיו לדברים החשובים באמת: השנה האחרונה הביאה לשיא תהליך בו בשתי דרכים הפוכות לחלוטין, הפכו שתי הקבוצות שלי לקרקס של ריקבון. באחת, הריקבון הגיע מלמעלה. בעל הבית ראה הזדמנות לאקזיט, ומכר את הקבוצה שלי לצמד נוכלים, שהבטיחו הרבה וקיימו מעט. משכנו את עתידה של הקבוצה שלי של מנת לממן את ההשתלטות, שיקרו בלי להסמיק ואף הגדילו עשות ובדומה למראדונה והעיתונאים שלחו את האוהדים למצוץ להם. על הדרך הם הפכו את הקבוצה שלי לגוף גוסס בו הסיבה היחידה בעטיה מישהו ירים אבן, היא כדי להפיל אותה על הרגל של שכנו. בתגובה אחרת כאן בבלוג כתבתי פעם טור מבודח על הקטסטרופה של ליברפול תחת הנהלת האמריקאים אבל המציאות עלתה על כל דמיון ואין בה שום דבר מבדח (אלא אם אתה אוהד יונייטד).

באחרת, הריקבון הגיע מלמטה. בעבע כמו ביוב העולה על גדותיו ומציף את הכל. הקבוצה שלי תמיד הייתה רגשנית, קולנית, קצת ערסית ואפילו אלימה (במיוחד אם צ'רנוחה בשום אופן לא היה באופסייד). אבל האנרגיות תועלו בראש וראשונה עבור הקבוצה, כי גם אם גמרנו את הבלוקים שבוע שעבר נגד פתח-תקוה, עדיין היינו מפריחים שנים-עשר יונים על-שם על שם שנים עשר עשרת השבטים. הקבוצה היום היא אחרת. היא הפכה להיות גן עדן אפל לשונאים. היכולת של אוהדי בית"ר לבטא את השנאה עלתה מדרגה לרמות הפועל תל אביביות. לא נשארו יונים. רק בלוקים, סכינים, אבנים ושירי שטנה. כאילו אין זה מביש מספיק שהפכנו להפועל תל אביב בכל הנוגע לשנאה, תחושת נרדפות ו"סתם" רוע טהור, הצלחנו לעלות עליהם בשל המימד הנוסף ששום מועדון מגעיל אינו שלם בלעדיו – הגזענות. גם בהפועל תל אביב יש גזענות, אבל בואו נודה על האמת – בתחום הזה אנחנו משאירים אבק. חארות יש בכל מקום אבל בית"ר הפכה להיות נערת הפוסטר של הגזענים. קליפה ריקה של הקבוצה שפעם אהדתי.

יש סימנים לשינוי בשתי הקבוצות שלי, והתקוה שלי לשנה החדשה שהשינויים הללו ישאו פרי. כי מה שאני רוצה לשנה החדשה הוא פשוט – אני רוצה את הקבוצות שלי בחזרה.

אם להיות אמריקאי לרגע – החלטת השנה החדשה שלי היא לתמוך בעמותת האוהדים, בין אם ע"י הצטרפות או סתם העברת כסף.

Walk on, walk on
with hope in your heart
and you'll never walk alone

האם יש מישהו שראוי לשורות האלה יותר מאיציק קורנפיין?

אני מצרף רקוויאם לשנה שעברה. הקטע שינגנו בהלוויה שלי (אלא אם אשנה את דעתי)

ועכשיו לאותיות הקטנות –

** האמור לעיל לא חל על נאצים ו/או ניאו נאצים ועוזריהם, איסלאמו – פשיסטים, יודו – פשיסטים או כאלה שהם פשיסטים סתם כי הם אוהבים איך שהמדים נראים (כולל, אם יתברר שכך הם פני הדברים, אלברטו אקווילאני), מכחישי שואה (גם אם הם לא פשיסטים) והמוציאים לאור, העורכים וצוות העובדים של עיתון הסאן.

שתף רשימה זו באמצעות:
  • Print
  • Facebook
  • Twitter
  • Add to favorites
  • email

תגובות

תגובה מאת יובל
11 באוגוסט 2010, 15:46

רגע!
באבא – אתה אוהד בית"ר?? איך אף פעם לא הזכרת את זה? או שהכזרת בדיוק כשלא עקבתי אחרי כל הדיון…

(אחלה פרוייקט, אהבתי את הכל. פשוט החלק של באבא על בית"ר באמת הדהים אותי. וכמובן שאני מסכים עם כל מילה על בית"ר)

תגובה מאת באבא ימים
11 באוגוסט 2010, 17:31

היה כיף לכתוב, ותודה על פרוייקטים כאלה שמכריחים אותה לחשוב על דברים אחרים.

יובל – אני לא חושב שהאהדה שלי לבית"ר היא סוד. גם לא כאן. אני חושב שבתקופה האחרונה הייתי אוהד בית"ר רדום במובן הזה שבאמת לא היה אכפת לי אם אם ירדו ליגה לאור מה שבית"ר הפכה להיות.

איציק, הערה קטנה, ראיתי ששינית קצת את הטקסט שלי. בטקסט המקורי ששלחתי היה כתוב "על שם שנים עשר עשרת השבטים" ואתה תקנת ל"על-שם עשרת השבטים". אני מניח שחשבת שזו טעות הגהה מצידי, כי זה באמת מוזר, אבל זה לא המצב. ככה זה מופיע במערכון "אופסייד סטורי" של הגששים:

"כל שבת, כל שבת אפילו אם יוצא יום שלישי, אני מפריח שתים עשרה יונים בשביל ההצלחה של בית"ר"

"למה שתים עשרה?"

"על שם שנים עשר עשרת השבטים".

אותי אתה יכול לתקן חופשי, אבל ידוע למאמינים ובני מאמינים כי מצווה היא להזהר בכבודם של הגששים:-)

תגובה מאת איציק אלפסי
11 באוגוסט 2010, 17:48

באבא,
תוקן. אכן חשבתי שזו טעות הגהה ואני מתנצל הן בפניך והן בפני הגששים :)

תגובה מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה)
12 באוגוסט 2010, 19:33

הפרוייקטים האלה מזכירים לי את הקיבוץ של פעם. כולם מתגייסים למען מטרה נעלה…
תענוג לקרוא, נחמד גם לדעת שאני לא לבד בתחושה ש "יאללה, תתחילו לשחק כבר ותפסיקו לקשקש, משעמם לי וכבר נמאס ממלפפונים". הזווית הייחודית של כל כותב מרתקת גם אם בסופו של דבר כולם מתנקזים לבית"ר.
העובדה שכל הכותבים (מה עם יאיר, דוד מירושלים, גיל מבוסטון, יובל ושאר התותחים?) מוצאים לנכון להביע תקווה למשחק נטול סממנים של גזענות ושנאת חינם, מבהירים לי שאני במקום הנכון להזדהות עימו.

באבא, סחטיין על הלינק.

תגובה מאת באבא ימים
12 באוגוסט 2010, 23:04

אלמונימי (אני במצב רוח גששי במיוחד) – בכיף.

זו הגאוניות של זאפה במיטבה. קטע בחמישה רבעים שמצליח להשאר הכי בלוזי בעולם.

תגובה מאת איציק אלפסי
12 באוגוסט 2010, 23:54

באבא,
מצטרף למחמאות של אלמונימי (בני?) על הבחירה המוזיקלית. אמנם הטעם שלי שונה אבל אני מודה שהקטע מאוד ריגש אותי והצלחתי להתרשם מהגאוניות שבו גם עם ההבנה המאוד מוגבלת של במוזיקה.

אלמונימי (בני?),
אהבתי את ההשוואה לקיבוץ :) לאן באמת נעלמה הרוח הזו? (נדמה לי שאני פותח פה תיבת פנדורה אבל אם בא לך בכמה מילים…).

בעיני הרוח הביתרי"ת שמיוצגת כאן (וגם אצל יובל ב'אופסייד סטורי') היא הרוח הביתרי"ת האותנטית ורק בשביל לתת לה במה היה שווה לפתוח את הבלוג הזה.

תגובה מאת בני תבורי
13 באוגוסט 2010, 1:40

איציק – באבא,

אכן, אלמונימי זה אני. לא ברור לי למה נעלמו הפרטים, אבל עדכנתי שוב.

ההשוואה לקיבוץ לא נופלת בחלל ריק למרות שהכוונה היתה רק להתבדח קלות. שער הקיבוץ והשומר המוצב בו דרך קבע, אינם יכולים להתמודד עם התהליכים שעוברים על כל האנושות, התכנסות לדלת אמות, חיפוש אחר חיים נוחים יותר, אדישות במינון כזה או אחר והעיקר, כסף. זו ביקורת כמובן, אבל זו תהיה טעות לחשוב שהייתי מחליף את צורת החיים הזאת באחרת. עדיין, קהילה החיה ומקדשת ערכים של עזרה הדדית ושיתוף על בסיס חיי כפר צנועים ושלווים ומעורבות חברתית ופוליטית, היא זו המתאימה לי ולמשפחתי. יחד עם זאת, הביחד הקיבוצי, מאלף ואחת סיבות, כבר אינו כשהיה.
מצד שני, הנה לכם סיפור: בשבוע שעבר קיבלתי טלפון ממזכיר הקיבוץ שביקש אותי להגיע לדשא ליד חדר האוכל. עמדה שם קבוצה של שמונה ילדים מלוכסני עיניים קטנים ומתוקים, בסביבות הגילאים 6 – 9, עם שתי מטפלות שלא נראו מבוגרות מהן בהרבה. הם לא ידעו אנגלית ולקח זמן מה עד שהבנו את הפרטים הבאים: הם מדרום קוריאה, נוצרים דתיים שהגיעו מירדן דרך מעבר אלנבי ונמצאים בביקור צלייני בארץ הקודש. אוטובוס הוריד אותם בקיבוץ ונסע. הם לא יודעים מי הנהג ולאיזו חברה שייך. הם רק מבקשים רשות לנטות אוהל לשינה על הדשא ומחר בבוקר הם נוסעים לאשקלון. יש להם שני אוהלים קטנטנים, לכל ילד תרמיל קטן על הגב ויש להם קצת כסף. זהו.

בעוד מזכיר הקיבוץ מנסה לאתר מישהו בשגרירות דרום קוריאה ולברר מה קורה, אשתי ואני וכמה חברים נוספים התארגנו ופנינו להם את אחד מבתי הילדים, הבאנו אוכל, ארגנו מגבות ובגדים להחלפה. בינתיים הסתבר שקבוצה כזאת הורדה, כנראה מאותו אוטובוס, בקיבוץ ברקאי השכן.
השיחות עם השגרירות לא קידמו אותנו לשום מקום. מבחינתם אם יש להם דרכונים וכסף, אז אין בעייה, ואם יש, היא בוודאי לא שלהם. גם משרד החוץ נכנס בינתיים לתמונה. הילדים והמטפלות היו מאושרים. לקחנו אותם לבריכה להשתולל קצת, מקלחת חמה וארוחת ערב טובה. אחר כך הם התכנסו לפעילות עם המטפלות שלהם שכללה מה שנראה לי שיעור עם ספרים ומחברות אבל בקוריאנית…
הבאתי לפטופ עם תכנת TRADUKKA המתרגמת טקסטים כמעט מכל שפה לכל שפה, אבל מעשה שטן, התכנה לא עלתה. על המחשב בבית היא דווקא פעלה והצעתי לאחת המטפלות לבוא איתי הביתה לנסות לדלות פרטים דרך התכנה. (אגב, זה עובד בצורה מדהימה). היא סירבה ולא לחצתי.
בבוקר התארגנו על ארוחת בוקר בשבילם וכריכים לדרך, ורכב מהקיבוץ הסיע אותם לתחנת הרכבת בפרדס חנה ומשם נסעו לאשקלון.
זהו, ככה באו וככה נסעו. נשארנו עם הרגשה טובה והרבה סקרנות.

לקיבוץ יש כוח קהילתי. יש יכולת לחברים בקיבוץ להתארגן תוך דקות ולהרים פרוייקט שכזה, זה אחד היתרונות בצורת החיים שלנו. זו עוד סיבה למה אני חי כאן. אנחנו עדיין מתגייסים מהר והרבה לפרוייקטים מסוג זה ואחרים, אבל בתחומים אחרים, קיים שוני לעומת שנים עברו. אני מסמן את תום עידן הלינה המשותפת כקו פרשת המים. המשפחתיות התחזקה על חשבון הקהילתיות, הבתים הורחבו כדי להתאימם ללינה משפחתית, מטבחים שעד אז שימשו רק להכנת קפה ועוגות הותאמו להכנת ארוחות, חדר האוכל איבד את מעמדו כמרכז קהילתי וכך הלאה.
משכנע?

תגובה מאת איציק אלפסי
13 באוגוסט 2010, 13:23

בני,
דבר ראשון, סיפור מקסים ויישר כח גדול!
גם אני מאוד אוהב את ערכי הקהילתיות והסולדיריות ההדדית שהקיבוץ מייצג, בהרבה מובנים אני רואה עצמי כסוציאליסט ביתר"י, אם דבר כזה אפשרי :)
אני מסכים עם הניתוח שלך לגבי העובדה שהקיבוץ נפל גם הוא קורבן לתהליכים הגלובליים שיוצרים חברה יותר אינדיבידואליסטית שמקדשת את ההגשמה העצמית על חשבון ערכים יותר קולקטיביסטיים. סיימתי לא מזמן לקרוא ספר נהדר שעורר בי המון מחשבה ועסק גם בנושא הזה. הספר נקרא "מכתבים לטליה" ומתפרסמת בו התכתבות מרתקת בין חייל בישיבת הסדר בשם דב הינדיק לבין קיבוצניקית חילונית מהצפון שנקראת בספר טליה (אם כי זהו אינו שמה האמיתי). ההתכתבות הזו התרחשה בשנתיים שקדמו למלחמת יום הכיפורים שבה למרבה הצער נפל דב הינדיק שלימים הפך לגיבור ספרו המפורסם (והסרט שנעשה בעקבותיו) של חיים סבתו – תיאום כוונות.
במסגרת ההתכתבות מנהלים השניים דיון מרתק שבו מנסה דב להביר לטליה למה רק במסגרת דתית ניתן לקיים חיים ערכיים ואילו טליה מנסה להראות לו שזה אפשרי גם במסגרת חילונית כמו הקיבוץ.
האמת שדב עושה עבודה די טובה ובסוף מתחיל לשכנע אותה (וגם אותי) במיוחד בגלל שהוא טוען, בנבואה שהתגשמה די במדוייק, שלאורך זמן במסגרת שאינה דתית הערכים האינדיבידואלים שמתבססים על הנטייה הטבעית של האדם לספק את תאוותיו החומריות יגברו על הערכים הרוחניים (ובמובן הזה ערכי הקיבוץ הם לדעתו, וגם לדעתי, ערכים רוחניים פר אקסלנס) ורק מסגרת דתית שמגבילה את הביטוי שאדם יכול לתת ליצריו יכולה לשמר את הערכים האלה. במבט לאחור מדהים לראות איך, כמו שאתה מעיד בצדק, זה בדיוק מה שקרה לקיבוץ.
מכיוון שגם אני כיום אינני דתי (אם כי יש לי זיקה חמה למסורת) ואינני רואה עצמי חוזר לנהל אורח חיים דתי מוקפד בעתיד, אם כי אני עדיין מאמין גדול בערכים שאתה מדבר עליהם, השאלה שלי היא איך אפשר במסגרת שאינה דתית אלא מודרנית ליברלית להישאר נאמן לערכים האלה מבלי ליפול קורבן לייצר הטבעי של האדם?
ונגיד שאני אהיה חזק מספיק ואצליח, איך אוכל לשכנע את ילדי, אם וכאשר בעז"ה, לעשות כמוני ולא ליפול במלכודת הדבש של הפיתויים החומריים שהחיים המודרניים מציעים?

תגובה מאת בני תבורי
13 באוגוסט 2010, 17:41

איציק,
השאלה שהעלית בסוף התגובה שלך, היא פחות או יותר השאלה בה אני מתחבט כל חיי הבוגרים. איך מתמודדים עם הדיסונאנס המטורף בין הצרכים האמיתיים לפתויי יצר החמדנות ובמיוחד איך להנחיל לדור ההמשך את האג'נדה שלך. אין פתרונות בית ספר לעניין זה ואני גם מניח שכל אדם מוצא בסופו של דבר את המתאים לו. אני לא רואה סתירה בין חיים נוחים לסוציאליזם. אדם חברתי לא חייב לחיות באוהל ולרכב על חמור ועגלה. אפשר להיות אדם חברתי טוב ומיטיב גם בבית נאה, ואצלנו בקיבוץ התברכנו בכאלה – תוך שאתה מתנייד במאזדה 3 יד שנייה מליסינג. בסופו של דבר, את סדרי העדיפויות עושה כל אחד לעצמו. יש מי שיעדיף ריהוט חדש ומגוון מכשירי חשמל מודרנים ויש מי שיעדיף טיול לניו זילנד.
עניין הדור השני מורכב הרבה יותר משני טעמים. ראשית כי האחריות עליך ואי אפשר להתעלם, ושנית, כי בגיל מסויים יתחיל העולל לפתח השקפת עולם משלו ולא תמיד תהא זו מתאימה לשלך…
מה שבעיקר בא לעזרי היא העובדה שתמיד הייתי מוקף באנשים רציונאליים. הסבא הקומוניסט האהוב שלי תמיד סיכם כל דיון בשאלה "כמה חמאה כבר אפשר למרוח על פרוסת לחם?" וההורים שלי דגלו תמיד בחיי נוחות על בסיס "זה מה יש ועם זה נסתדר". הילדים שלי 26, 21 ו – 17 היום הזה ממש, הסתדרו תמיד מצויין עם ג'ינסים נטולי לוגו וסניקרס חפים מתואר והדר, אך לעומת זאת הם מכירים כל מזללת בשרים בארץ וכל פאב אופנתי חדש. רוצה לומר, גם הם מצאו את הכיוון הנכון לדעתי ולא עסוקים במירוץ הצטיידות במותגים שלקנייתם נדרש תקציב של מדינה באפריקה.
חינוך בכלל ושל ילדיך בפרט, הוא העיסוק התובעני, המסובך והקשה מכל. משהו כמו עבודת פרך ללא אפשרות חנינה. אתה צריך להיות רהוט, עקבי, אסרטיבי, מבין, חומל, מתפשר, עיקש, קשוב, מתעניין, מעודכן, רגשן, הגיוני והכי חשוב, אוהב. קלי קלות…

תגובה מאת איציק אלפסי
13 באוגוסט 2010, 22:32

בני,
דבר ראשון מזל טוב לילד!
אני בהחלט מזדהה עם מה שאתה כותב ש"אפשר להיות אדם חברתי טוב ומיטיב גם בבית נאה" וכו', ועדיין המציאות היא שתהליכי האינדיבדואליזם צוברים תאוצה מדור לדור ובלי מסגרת מגוננת (כמו דת, כמו קיבוץ) סופם לנצח גם אם לא בדור שלך או שלך ילדיך בדור הבא או זה שאחריו. הבעייה של החברה המדורנית היא שאין לה ערכים חברתיים אמיתיים של ערבות הדדית (והפי.סי הוא חיקוי זול לכך) שיכולים להחזיק מעמד רק כשישנה תחושה של גורל משותף בין הפרטים בחברה. הדרך היחידה שאני מכיר לכך היא ליצור קהילות עם מסגרת נוקשה וכללים ברורים כמו קיבוץ, קהילה דתית או (אני מקווה שלא תכעס על ההשוואה) התנחלות. רק אז הפרט מרגיש שווה לו לוותר על סיפוקים חומריים בשביל משהו נעלה יותר שהוא תחושת השייכות לאותה קהילה. סולדיריות כלל אנושית היא חזון אוטופי מדי ולא ישים, לפחות בזמן הזה, לכן צריך מסגרות מצומצמות יותר כמו אותם אלו שהזכרתי או לכל הפחות, המדינה-הלאום. לכן לדעתי לאומיות היא רעיון סוציאליסטי (ע"ע סקנדינביה?) ואם כך בעצם יש דבר כזה ביתר"י סוציאליסט!

תגובה מאת בני תבורי
14 באוגוסט 2010, 0:32

איציק,
אני חייב להודות שחיי הנוחות שלנו לא שואבים את תמציתם רק מערכים או מסגרת עם כללים ברורים, ואני בהחלט מקבל את ההקבלה שלך בין קיבוץ להתנחלות. יש מימד נוסף של נוחות גרידא שניתנת לאבחנה במונחים של "רווח והפסד". אין בקיבוץ בתים גדולים ומפוארים כמו בשכונות דומות בעיר, אך לעומת זאת מהבית יוצאים ישר לדשא רחב ידים שאינו תחום בגדרות, מעקות וכבישים. אין אצלנו מכוניות פאר אבל יש טוסטוס כמעט ליד כל בית. אין לנו קניון, אבל יש את המרכולית שיש בה הכל אבל בקטן ואפשר תמיד למצוא בה פרטנר לשיחת חולין. רוצה לומר, לעיתים ההוויה קובעת את ההכרה, ותודה למרכס.
ועוד איך יש דבר כזה שנקרא ביתר"י סוציאליסט ושוב אני חוזר לסבא שלי. יוסק'ה עלה לארץ ב 1929, אופה שהפך ברבות הימים למזכיר איגוד האופים, קומוניסט אדוק. במישור המדיני פוליטי הוא מצא את ביתו דווקא באחדות העבודה השמאלנית שהקימה את הגנה, ששאבה את כוחה הפוליטי מהקיבוץ המאוחד שממנו צמחה מפלגת אחדות העבודה הפעם בהנהגתו של יגאל אלון, שייצגה תפיסה מדינית בטחונית נוקשה והיתה גם הפלטפורמה הרעיונית פוליטית ומערך התמיכה הלוגיסטי הראשון של גוש אמונים.
הוא אמנם לא היה אוהד בית"ר ולא אהב את בגין, אבל השתלבו בו תפיסות חברתיות שמקורן עמוק בשמאל ותפיסות מדיניות בטחוניות שהיו גורמות לו היום (סליחה סבא…), לתת את קולו בקלפי אולי אפילו לליכוד.

תגובה מאת בני תבורי
14 באוגוסט 2010, 10:25

תיקון – עלה לארץ ב 1921.

תגובה מאת איציק אלפסי
14 באוגוסט 2010, 12:30

בני,
עוד שנייה אתה משכנע אותי לעבור לגור בקיבוץ :)
העניין הוא, שוב, איך שומרים על המסגרת הזו מול הכוחות החזקים כל כך שמופעלים עליה מבחוץ?
נדמה לי שהאתגר כיום של הסוציאליזם הישראלי הוא לשמר, או בעצם כבר להחיות, את הרוח הקיבוצית בתוך החיים הבורגניים שהחברה הישראלית אימצה מהמערב.
זה לא קורה כי יש דיסוננס מרתק בין הערכים החברתיים-כלכליים של השמאל לבין משנתו המדינית-בטחונית. ר"ל, יד אחת מקרבת והשנייה דוחה:
בעוד האחת (חברתית-כלכלית) יש לה אינטרס בשימור ערכי הקולקטביזם הישראלי, השנייה (מדינית-בטחונית) דווקא מעוניינת להחליש אותם כדי ליצור דעת קהל נוחה יותר לוויתורים מדיניים משמעותיים.
לכן, באמת, אולי הפיתרון שאני מחפש לשימור ערכי הערבות ההדדית הסוציאליסטיים הוא שילוב בין שמאל חברתי-כללי לימין מדיני-בטחוני כמו שאני מנסה בעצם, במודע או שלא, לקדם כאן.
ולכן גם אני אשמח לשמוע בהזמנות עוד על סבא שלך שנשמע כמו אישיות מרתקת!

תגובה מאת גיל
14 באוגוסט 2010, 16:05

ראשית, תודה לכל הכותבים על זה שהצלחתם להעצים את הצפיה לקראת תחילת העונה "שלנו".

בני ואיציק, השיח שלכם ביחס לסוגיית ה"קהילתיות" נוגע בסוגיה אשר מעסיקה אותי זה זמן. נדמה לי שברמה הבסיסית ביותר השאלה איננה "ימין" מול 'שמאל" (מונחים אשר לטעמי בשני העשורים האחרונים השתנו מהותית בישראל וימשיכו להשתנות), או "קפיטליזם" מול "סוציאליזם" (מושגים אשר מרדדים את השיח לרמה כלכלית בלבד). המונחים אשר אני מעדיף להשתמש בהם לטובת ההתמדדות עם הסוגיה הם "ליברליות" מול "רפובליקניות" (או קומיוניטריזם). הויכוח הוא בין נקודת מוצא הגורסת כי הפרט מצוי במרכז העולם (וככזה – כל חברה נמדדת ב"מה היא נותנת לי") למול טענה כי אין לפרט קיום ללא חברה ולפיכך החברה איננה בגדר "הרע במיעוטו" אלא חלק בסיסי מהקיום שלנו. בעולם המושגים הזה החברה הדתית והתנועה הקיבוצית קרובים האחד לשני יותר מכפי שנדמה במבט ראשון.
ברור כי מושג הקהילה חזק וטבעי יותר בחברות שמרניות/דתיות, אך נדמה לי שאין להן חזקה על כך. מעבר לניסוי הקיבוצי, מספיק להסתכל על הקומונות העירוניות, תנועות הנוער (כסוג של קהילה), וארגוני הצדקה והתמיכה (אשר קיימים לא רק בציבור הדתי) כדוגמאות לנסיונות ליצור "ערבות הדדית" ומחויבות חברתית מעבר לממד הדתי.
בעולם הפרטי שלי ברור לי כי אני זקוק לביחד של הקהילה, לקבלה ונתינה וערבות הדדית לא רק כמושגים אלא כדרך חיים. הנסיון שלי, של משפחתי ושל חברי הוא לנסות ולמצוא נקודת איזון בין המסורת לבין המודרניות – בנתיים טוב לי עם זה…

תגובה מאת איציק אלפסי
14 באוגוסט 2010, 17:55

גיל,
באת לי במקום :) במהלך הדיון עם בני חשבתי הרבה על הרעיונות והמסגרות שאתה מספר לי עליהם מדי פעם (כמו ביה"ס שהקמתם, אני אשמח לשמוע עוד) כפיתרון מוצלח למציאת האיזון הזה שאנחנו מחפשים בו בין הצורך בתחושת שייכות קהילתית ובערכים שהם מעבר לחומר לבין החיים בחברה מודרנית קפיטליסטית עם כל היתרונות והחסרונות שלהם.

אהבתי מאוד את האבחנה שלך בין שתי התפיסות: האחת שמעמידה את האדם במרכז והכל מסתובב סביבו ("אני ואפסי מלבדי", "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה") והשנייה, שהייתי מכנה אותה- גישה 'חברתית-הוליסטית', שרואה את האדם כחלק ממערכת שלמה וגדולה יותר. אגב, לפחות מבחינה פסיכולוגית הגישה השנייה הרבה יותר בריאה והסתגלותית משום שלאדם יש צורך נפשי מולד לחוש תחושת שייכות למשהו גדול ממנו כדי להתמודד עם הסופיות שלו ועם אלמנט אי-הוודאות שהוא חלק מרכזי בקיום האנושי.

ואכן יש דמיון רב בין קיבוץ לקהילה דתית ולכן כנראה דב וטליה מצוא שפה משותפת בספר (המאוד מומלץ) שהזכרתי בתחילת הדיון עם בני- "מכתבים לטליה":
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%94

תגובה מאת בני תבורי
14 באוגוסט 2010, 18:50

גיל,
אנא עזור לי עם סקרנותי. מנין אתה?

תגובה מאת גיל
14 באוגוסט 2010, 19:35

Beni – during the last 10 years I live in Modi'in (with a year off in Boston).
Due to the fact that Modiin had become a "shelter" town for many ex-Jerusalems, you can find many experimental religious – educational pluralistic groups in town.

Shavua Tov!

תגובה מאת הופ
15 באוגוסט 2010, 17:27

תודה לאיציק על הכבוד להשתתף בפרויקט, ותודה לכל הכותבים על פוסט משובח ויפה. אהבתי את כל הנכתב, ואני שמח על שמהכל עולה תחושה של אופטימיות קלה, והרי זו התחושה שפתיחת עונה צריכה לעורר :)
גם הדיון שפיתחתם מרתק. יש לי קושי עם המסורת ועם הדת, אני מניח שבגלל המוסדות והעסקנות וגם המסגרת הנוקשה והמחייבת, וקשה לי לראות דרכם את האלמנטים היפים שבה. אני מודה שיש הרבה כאלה, ויוצא לי לגלות אותם מחדש מדי פעם (כמו בטוריו וספריו של אדם ברוך, למשל). אני חושב שמה שמפריע לי בעיקר הוא אלמנט הכפיה שנראה לי אינהרנטי לדת, ה"קבלה של עול המצוות", איזושהי התחייבות כלפי מעלה (אלוהים, ובעלי הסמכות), בעוד שבמקומות כמו הקיבוץ ההתחייבות נראית לי כמופנית קודם כל פנימה (אל עצמך) וסביב (כלפי האחרים השווים לך).
מהבחינה הזו, דווקא ההתחייבות פנימה, עליה אתה מדבר איציק ככל כך קשה, נדמית לי כחשובה באמת. הדתיות במובן הזה היא מעין ויתור מראש על האמונה שלך בעצמך ובמוסר הפנימי שלך, והודאה בתבוסה שמתבטאת בקבלה של שלטון חיצוני לך.

תגובה מאת matipool
16 באוגוסט 2010, 15:41

אחלה פרויקט ומצטער איציק שלא הספקתי להשתתף בו .
כתיבה רהוטה ומעניינת מאד של החברים ( ניר הופמן "הופ" – עמוק , מקורי ומרשים במיוחד ) .
גם הדיון שהתפתח בנושא הקיבוץ וערכים מאלף .
אוסיף רק משפט אחד שכתב אחד החברים בפוסטים של תחילת שנה שעברה וכלום לא השתנה בנושא :
שגלעד שליט יחזור כבר הביתה !

תגובה מאת איציק אלפסי
17 באוגוסט 2010, 0:15

ניר,
אני מבין לגמרי את הסלידה שלך מהפוליטיקה של הדת ומתחבר מאוד לקושי שלך עם המסגרת הנוקשה שהיא מחייבת- כתבתי על זה כאן:
http://geshemalfasi.com/archives/427
אבל אפשר להתחבר ליהדות מכיוונים שונים ומגוונים ולמצוא בא כמעט הכל- כמו למשל אלמנט חזק מאוד של מה שנקרא "עבודת המידות" שזו עבודה פנימית וגם ערכים מאוד יסודיים של ערבות הדדית. אותי, לפחות, לימדו ש"בין אדם לחברו" קודם ל"בין אדם למקום".

פינג מאת בלוז לחופש הגדול | מצד שני
21 באוגוסט 2010, 17:24

[…] שלו את הדימוי שהוא מעדיף לצרותיו, כשהציע לנו להשתתף בפרויקט פתיחת העונה של הבלוג שלו, ואנחנו נענינו מיד כמובן, ובכך נגאלנו […]

תגובה מאת הופ
21 באוגוסט 2010, 23:57

matipool – תודה רבה!