הדיבורים על פדאלדות ועל נחיצותן הזכירו לי רגע אפל בחיי.
המדובר בפדלאדה שלא אשכח.

זה היה באצטדיון טדי, בעונת 08/09 אם אינני טועה, במשחק של בית"ר ירושלים מול איחוד בני סכנין.

במאמר מוסגר אני מציין שמשחקי בית"ר מול סכנין בד"כ משעממים על הדשא במידה בלתי רגילה ("…C'etait mauvais", הפטיר פעם בבוז קרוב משפחה מבוגר שלי ממונאקו שהיה בירושלים וביקש שאקח אותו לראות משחק של בית"ר והלכנו למשחק מול סכנין), קצת הפוך ממה שקורה סביב הדשא, לצערנו.

המשחק המדובר היה נבזי לחלוטין והסתיים (כמתבקש..) בתיקו אפס, אבל רגע האימה היה כשאיזה קשר שמאלי של סכנין פרץ קדימה באגף, ולמרות שהיה חופשי לחלוטין לרוץ קדימה, החליט על דעת עצמו לבצע פדלאדה.

ואז הזמן קפא.

בסקאלת התועלתנות שבפדלאדה, שמשתרעת מזו הקלאסית של זינאדין זידאן (שאחריה באה כמעט תמיד מסירה מדוייקת) ועד לאלו של דנילסון (שהכרחיות בערך כמו החור באוזון), אני מאמין שההיא של אותו אלמוני מסכנין הייתה מתמקמת ממש בשוליי השוליים ומאגפת את אלה של רוביניו.

כל מחמדי הפדאלדה, החדווה שהיא משדרת בעובדה שהיא אמנם מיותרת לחלוטין אבל גם יפהפייה וחלקה, ה'שופוני' הקלילות והנונשלאנט, כולם התנפצו לרגליו של הכדורגל הישראלי.

הפדאלדה ההיא, שעליה אני מדבר, הייתה באורך של חמש שניות לפחות (שזה בערך פי 10,000 ממהירות הפדלאדה של רונאלדיניו), במהלכה השחקן כמעט נפל, והכי גרוע, לאף אחד לא היה אכפת, הקהל כולו כאילו לא שם לב לעובדה שהם עדים לרגע היסטורי בחייהם – רגע הכדורגל האומלל ביותר.

הסתכלתי בחברי הטוב, הוא הסתכל עלי, והייתה בינינו תמימות דעים מוחלטת לגבי הצעדים שאנחנו אמורים לנקוט ביחס לכדורגל העולמי בכלל והישראלי בפרט אחרי רגע כזה.

לא ביקרנו בטדי עד לסוף אותה עונה.

למען האמת דווקא רוביניו הוא זה שעלה במוחי כשדיברתי על חוסר ההנאה שלי מפדלאדות ולאו דווקא כ. רונאלדו, לו אני שומר את סלידתי מהעמידה השחצנית מול הכדור לפני בעיטה חופשית והחגיגות אחרי הבקעת שער. יחד עם זאת, ההסברים של איציק ובאבא מאירים את העניין בצורה שלא חשבתי עליה.
אני חושב שנפתח כאן דיון מעניין השווה פוסט בפני עצמו על מה אני/אתם אוהבים בהתנהגות כדורגלן על המגרש ומה לא.

בעיני לפדלאדות יש ערך גם אם הם לא מובילים לתוצר אפקטיבי. נכון שיש בהם אלמנט לא מבוטל של "שופוני" אבל יש בזה משהו חביב בעיני, כדורגל הפך לעסק כל כך רציני שטוב שיש כאלה שעדיין מתייחסים אליו כמו שמתייחסים אליו בשכונה. כנראה בגלל זה כריסטיאנו רונאלדו מעולם לא עורר בי את האנטגוניזם שהוא מעורר כמעט אצל כולם.

באבא – מסכים לגמרי (עם התגובה שמעליי). אבל אני חייב לציין שבפדלאדות יש אגן משהו מעצבן – הם נראים כמו 90% שואו אוף ו-10% יעילות. האם זה באמת מבלבל את המגן (נניח שהפדלאדה האחרונה לפני התנועה כן), או שזה רק דרך להראות לקהל כמה קואורדינציה וטכניקה יש לך? (זה נראה קצת כמו איזה טקס חיזור טווסי, כשהמחוזר הוא הקהל)

הפעם אני בצד של איציק אם כי מסיבה מעט שונה. ללא להטוטי הכדורגל המשחק יהיה נחלתם הבלעדית של האתלטים הטובים יותר. להטוטי כדורגל זו גם מיומנות נרכשת ולא רק יתרון גנטי כך שבמובן מסויים יש ללהטוטי כדורגל תפקיד דמוקרטי – הם מרחיבים את מספר השחקנים שיכולים להצליח במשחק.

אני חושב שלהטוטי כדורגל הם נפלאים כשהם עובדים (דהיינו – פותחים הגנות או מאפשרים מעבר שחקן) בדיוק מן הטעם הזה – הם מנטרלים את היתרון הפיזי. באותה מידה הם נלעגים כשהם לא עובדים. אני לא מייחס להם ערך אסתטי לכשעצמו. מסירה בעקב לשחק כשברור שניתן להשיג את אותה תוצאה ע"י "סתם" מסירה היא דבר די אידיוטי בעיני.

בני,
אתה מייצג את יפה את הגישה האנגלית שרואה בכדורגל סוג של מאבק (המקור של הכדורגל המודרני הוא ממשחק פיזי הרבה יותר ממה ממה שאנו מכירים כיום הדומה יותר לראגבי ששוחק בבתיה"ס באנגליה במאה ה- 19). בעיני לכדורגל יש גם ערך אסטתי והוא מהווה זירה ליצירתיות שהפדלאדות הן ביטוי יפה שלה.

אם יש דבר שאני לא סובל בכדורגל הן הפדלאדות. עקבים, מידי פעם ולא כתכנית משחק זה בסדר מצידי. כדורגל הוא משחק של כבוד, פדלאדות הן ממש לא. שחצנות וזלזול ביריב, כן.

באבא,
הזכרת בצדק ריגוש ועניין ואלו שני עניינים מאוד סובייקטיביים. ישנם כאלה שעבורם כדורגל יפה זה עקבים ופדאלדות ובאמת לא ראינו הרבה מזה מצד ספרד במונדיאל, מצד שני, ישנם כאלה, כמוני למשל, שהצליחו להתרגש מאוד גם ממשחק המסירות והתנועה הסובלני של ספרד (לא לומר שאני לא אוהב עקבים ופדלאדות, מאוד אוהב, אבל יכול להנות גם מסוגים אחרים של כדורגל).

אני אנסה להסביר למה בעזרת שימוש בתובנה שלך שמאוד אהבתי – שנבחרת ספרד במונדיאל היתה אשכנזית. אני נוטה להסכים לכך, רק בהסתייגות אחת, הנבחרת הספרדית לא היתה נבחרת אשכנזית אלא היתה נבחרת ספרדית שהיה בה ממד אשכנזי. זאת אומרת, אם נעשה רגע הכללה גסה מאוד ונתייחס לאשכנזיות וספרדיות כשתי קצוות שהאחד הוא רציונאליות והשני הוא פנטזיסטיות אזי נבחרת ספרד במונדיאל מצאה את השילוב המושלם בין שניהם. הטענה שלי היא שגם במשחק המאוד רציונאלי שלה היה ממד לא מבוטל של פנטזיסטיות. ובגלל זה היא מאוד רגשה אותי, כי את השילוב הזה בדיוק אני מחפש וקשה מאוד למצוא אותו, והרגע שאנייטסה כבש בגמר היה עבורי מן רגע של הארה, של "הנה, זה יכול להתחבר!"

כיף לקרוא.

רק הערה אחת נראה לי שבעניין של נבחרת ספרד יש עירוב של מי בשאינו מינו. אני לא חושב שמישהו טען שהכדורגל הספרדי לא איכותי. יתכן גם שאנחנו נמצאים בפתחו של תור זהב ספרדי שכל כולו ז'וגו בוניטו. הטענה היתה שנבחרת ספרד הנוכחית לא הביאה יותר מדי מן התכונות הללו לידי ביטוי במשחקיה במונדיאל הנוכחי, הא ותוא לא. משחקיה של נבחרת הנוער מלמדים על משהו אחר אבל לדיון בקשר למידת העניין והריגוש של נבחרת ספרד הם לא רלוונטיים.

תודה ניר, הנה עוד גרסה- באיטלקית:
http://www.youtube.com/watch?v=7NnZvbBE8tA
ותודה לכולכם על הפרגון!