יפה שזכרת :)
האמת שאני לא בטוח שהפעם ייצא לי, אבל אפשר בינתיים להיזכר בזה של שנה שעברה:
http://geshemalfasi.com/archives/246

עם כל הכבוד לשחרור עזה, מה עם הפוסט השנתי לרגל ט' באב?…

שחר,
בדיוק למקום הזה של הייאוש אסור להיכנס.
א. כי כמו שאמר ר' נחמן – "איו ייאוש בעולם כלל".
ב. כי יש פיתרון ולמרות שהוא לא קל הוא בר ישום וחייבים לשאוף אליו: היפרדות חד-צדדית.

פעם חשבתי שיש פתרון לסכסוך הזה היום אני פשוט מיואש.
לצערי אין שום מנהיג פלסתנאי שהייה מוכן לחתום על הסכם שלום סופי עם ישראל.

אני בוודאי לא חושב שהשטחים הם נכס. הם בעיה גדולה אבל זו פנטזיה לחזור לארבעה ביוני.

תומר: – מצויין! אם אפשר לשמור את הגושים הגדולים אז בוא נעוף מהשטחים ונישא וניתן על הגושים הגדולים אחרי שעפנו משם. אם תאמר – "כן. אבל מה יהיה לנו לתת להם אחרי שעפנו משם" התשובה שלי תהיה – "שום דבר. בדיוק כמו עכשיו" איכשהוא נראה לי שלא הצלחת להשתרר מן הקונספציה שהשטחים הם נכס. זו לדעתי קונספציה מוטעית. השטחים הם נטל. הם גלולת רעל שבלענו בבלי דעת ב -1967. אם לא נקיא אותה לא נשרוד.

מעניין לעניין באותו עניין (ובהמשך לתגובה של שבי שפתחה כאן את הדיון): יובל מפרסם פוסט מרתק וחשוב בעקבות אותה כתבה ב'הארץ' על "החזון" המדיני החדש של דוברים שונים בימין:
http://www.yuvalog.co.il/?p=262#comment-329033

אני ארשום גם כאן את התגובה שפירסמתי שם לדברים שנאמרו בכתבה:

קראתי עכשיו את דבר ההבל ורעות הרוח של הדוברים בכתבה של ’הארץ‘ (כולל כאלה שאני מעריך מאוד בד“כ כמו רובי ריבלין) והתחלחלתי.

אני לא הולך להתיימר לדבר בשם ז‘בוטיניסקי כמו שחלק מהם ניסו לעשות שם, אבל עד כמה שהבנתי משגת התנועה הרביזיוניסטית, גם אם היו לה מחלוקות עם ההסתדרות הציונית, היתה עדיין מחוייבת לחלוטין לרעיון הציוני.

לעומת זאת, הרעיון שאותם דוברים מציעים מנוגד לרעיון הציוני של בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל הן אידאולוגית והן מעשית.

המדינה שהם מציעים, לא רק שהיא מנותקת לחלוטין מהמציאות, תוביל לשפיכות דמים נוראית ואין לה אח ורע בעולם אפילו במקום כמו בלגיה בו חיים שני לאומים עם הרבה פחות דם רע בניהם מאשר אנחנו והפלסטינים, היא גם לא תוכל בשום אופן להיות מדינה לא יהודית ולא דמוקרטית.

למרות הדאגה הגדולה מהאפשרות שהרעיון הזה יקנה לו אחיזה בשיח הישראלי אפשר להתנחם בעובדה שייצא המרצע מן השק: הוויכוח הישן בין ימין לשמאל, בין המחנה הלאומי למחנה השלום, חלף מן העולם וכרגע זה וויכוח בין מחנה התומך בלאומיות-יהודית לבין מחנה התומך בדו-לאומיות יהודית-פלסטינית.

נותר רק לקוות שכבר בבחירות הבאות יוצגו הדברים כהוויתם זו ולאחריהם תוקם קואליציה לאומית שתקדם את פיתרון שתי המדינות בדרך הפרקטית היחידה שקיימת כעת – נסיגה חד-צדדית.

כנראה לא פירשתי נכון את החוק. אני עדיין חושב שמדינה לא צריכה להתמודד עם כל ביקורת וחוסר הסכמה בחקיקה גם אם יש לזה קונצנזוס ציבורי משום שחוק מגביל בצורה גורפת כל התנהגות, גם את הקיצונית וגם את הנורמטיבית ולא כולל בתוכו את ההגדרה הרחבה של אותה התנהגות. כמו סיסמת הבחירות של ליברמן, הרי לנאמנות יש מישורים שונים שנעים בין ריגול בעבור אויב לבין אי הסכמה עם מדיניות- כיצד יכול חוק לחול על כל הגדרת הנאמנות הזו ומי מגדיר אותה?
בחודש האחרון נחקרו(ואף הועמדו לדין לדעתי) שני מקרים של ירי בלתי חוקי של חיילי צהל לעבר מפגין בבילעין ואם וביתה בעזה בעופרת יצוקה. פרט למקרים אלו יש עוד מקרים(לא כולם נסתיימו בהרג) כולל מקרה שאני הייתי עד אליו ושותף להגשת תלונה למצ"ח שטויחה על ידי הגדוד שלי. לא תגרור אותי להגן על מרצחים פלסטינים אבל הרגשתי לא פעם על בשרי(ולצערי אף הייתי שותף לכך) עד כמה ההתנהגות של צה"ל בשטחים יכולה להיות נפשעת וזה מתחיל מהדברים הכי קטנים(כמו יחס לערבים במחסומים ופשיטות חסרות טעם על בתים בלילות) ונגמר בהרג.
באבא- אפשר לשמור על הגושים הגדולים האלה בהסכם, גם הפלסטינים יודעים שלא ניתן לפנות את מעלה אדומים. אני מסכים איתך שהזמן עובד נגדנו ומבחינתי כמה שיותר מהר אבל אני מאמין שהסכם הוא ריאלי ולא רק עם הפלסטינאים, עם הסורים אפילו יותר. בוא נגיד את זה ככה, אני בעד הסכם ואדחוף להסכם אבל אם ישראל תצליח להעביר הפרדה חד צדדית, אני לא אעמוד בדרכה.

תומר,
עשיתי קצת שיעורי בית וקראתי את הצעת החוק ככתבה וכלשונה:
http://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/18/2505.rtf.

- להלן סעיף 1 המגדיר את סוג החרם שהחוק מבקש לאסור:
"חרם על מדינת ישראל – חרם המוטל על אדם מחמת קשריו עם מדינת ישראל או עם אזור הנמצא בשליטת מדינת ישראל"
- נראה לי שאפשר להירגע, אינני משפטן דגול אבל אני די בטוח שחרם על ערוץ הספורט בגלל זליגת תכנים לא נופל לתוך ההגדרה ההזו.

- עוד מאותו סעיף:
"אזור הנמצא בשליטת מדינת ישראל – לרבות שטחי יהודה ושומרון"
- זאת אומרת שכן מכילים אותו על יהודה ושומרון.

- מתוך דברי ההסבר לחוק:
"חוק זה מטרתו להגן על מדינת ישראל בכלל ועל אזרחיה בפרט מפני חרמות אקדמיים, כלכליים ואחרים, המוטלים על המדינה, אזרחיה ותאגידים בה מחמת הקשר שלהם למדינת ישראל. בארה"ב קיים חוק דומה המגן על ידידותיה מפני חרם של צד שלישי, כאשר הנחת היסוד היא שאזרח או תושב המדינה לא יקרא להטלת חרם על ארצו שלו או על בעלות בריתה. הנחה זו הופרכה ככל שהדברים אמורים באזרחי ותושבי ישראל. אם ארה"ב מגינה בחוק על ידידותיה, קל וחומר שלישראל קיימת החובה והזכות להגן בחוק עליה ועל אזרחיה."
- נראה לי פייר-אינף, לא? הזכרת גופים וחברות מסחריות – אני לא מכיר גוף או חברה מסחרית שימשיך להעסיק אדם הקורא להחרים אותו.

בעניין הפוליטי:
בוגי יעלון הוא אחד האישים שאותו ואת דעותיו אני הכי פחות מחבב (בלשון המעטה) במערכת הפוליטית. גם אני כמוך חושב שהממשלה הזו לא מקדמת את פתרון את שתי המדינות אלא רק מושכת זמן. ועדיין, אין מקום לצייר אותה, או את הכנסת הנוכחית, בצבעים לאומנים.

בעניין ההתעלמות לכאורה מהסבל בצד השני:
אין מקום לגזירה שווה בין הנפגעים בצד הפלסטיני לאלה בצד הישראלי. לא שאלה בצד הישראלי שווים יותר או פחות, הם לא (גם אם באופן הכי טבעי שיש בעולם הם קרובים יותר לליבי). אלא שהנפגעים האזרחיים בצד הישראלי הן מטרות שסומנו מראש ובכוונת ומכוון ע"י הצד הפלסטיני ואילו הנפגעים האזרחיים בצד הפלסטיני הם כאלה שהצד הישראלי ניסה להימנע מפגיעה בהם בכל דרך כולל סיכון אנשיו שלו ולמרבה הצער, כמו שקורה בממדים גדולים הרבה יותר בכל עימות מסוג דומה בעולם, לא תמיד הצליח. פעמים רבות בגלל שהצד הפלסטיני עצמו העמיד אותם בקו האש הראשון תוך הצבת סיכון מקסימלי לחייהם על מנת לגרוף רווח תודעתי.

תומר:

אתה מוכיח את הנקודה שלי. יש דברים שלא נוכל להסכים עליהם עם הפלסטינאים כי אין לנו מה לתת להם. על הדברים הללו נבזבז שנים של משא ומתן ובינתיים המשוואה הדמוגרפית תשתנה ונגמר הסיפור.

לגבי הנכונות לוותר על זכות השיבה תמורת מזרח ירושלים, אני לא מבין מנין אתה לוקח את ההצהרה העובדתית הזו. למיטב ידיעתי הרעיון הזה נדחה בקמפ דיוויד אבל גם זה מוכיח את הנקודה שלי. עד שנדע מי צודק עובדתית ולמה באמת הפלסטינאים מתכוונים (או לחילופין למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "ההנהגה הפלסטינאית") תשתנה המשוואה הדמוגרפית ונגמר הסיפור.

המצב הנוכחי פועל לטובת הפלסטינאים. הדרך היחידה בה אנחנו יכולים לשנות את המשוואה הזו היא ע"י יציאה חד צדדית. במצב הזה, כאשר במקום לשלוט על 4 מיליון בני אדם נשלוט על 200,000 (ואני לא מכליל בכך את ערביי מדינת ישראל) נוכל לנהל משא ומתן מעתה ועד עולם.

אחת מן השתיים – או שניתן לפנות את הגושים הגדולים או שלא ניתן לפנותם. אם לא ניתן לפנותם הרי שגם בהסכם הם לא יפונו. אין לנו באמת מה לתת