תל-אביב, יולי 2006:
בהפסקה שבין ההארכה לפנדלים אני רץ לשרותים לרוקן את השלפוחית. פתאום שקט שונה כל כך מההמולה בפאב. גם התחושה שלרגע משתלטת עלי, מן שלווה כזו, שונה כל כך מהמתח העצום בו אני שרוי בשעתיים האחרונות.
תוך כדי הפעולה המרגיעה, בשקט הסוריאליסטי משהו, ברגע הפרטי הזה עם עצמי, אני מרשה לעצמי לפנטז: "חצי-גמר, זה כל-כך קרוב… מחר בבוקר אני הולך לברר על טיסות לברלין…"
כשסטיבי ניגש לבעוט דותן לא מסתכל. "ידעתי שהוא יחמיץ" הוא יגיד עשר שניות אחר-כך.
שנייה לפני שהוא נועץ את הכדור בחיבורים של רובינסון ואת הסכין בלב שלנו, כריסטיאנו מאט, כמעט עוצר, כאילו כדי להאריך את הסבל שלנו. עינוי הדין.
בדרך חזרה באוטו של דותן הרדיו על גלגל"צ. הדר מרקס חופרת כהרגלה בטון הכל-כך מעצבן שלה. אני, פקעת עצבים ותסכול, מתפוצץ – "בגלל אנשים כמוה אני עוזב את הארץ!" אני מודיע לדותן, המבוהל משהו, בטון כמעט אלים.
סאות'המפטון, אוקטובר 2006:
זה המשחק הראשון של נבחרת אנגליה שאני רואה מאז רבע-הגמר הארור ההוא בגלזנקירשן (כאילו שמשהו טוב יכול לקרות במקום שנקרא בשם הזה, 'גלזנקירשן').
כשהכדור שגארי נוויל מחזיר אחורה עובר מתחת לכף הרגל המושטת של רובינסון ומתגלגל באיטיות פנימה אני מסתכל על המבטים המבועתים סביבי ומרגיש פתאום משהו מוזר, מפחיד.
אני מרגיש שמחה.
זוהי שמחה לאיד. לאידם של אלה מסביבי כאן שאין לי דבר וחצי דבר איתם, שרואים אותי סובל, זר אבוד בעירם, ומתעלמים כאילו כלום.
'שירגישו קצת כמוני' חולפת בראשי המחשבה האסורה שאני מנסה לשווא להדחיק. כדי להסתיר את החיוך אני לוגם מהמשקה המר הזה שאני לא סובל והם, אלה מסביבי שאין לי דבר וחצי דבר איתם, כל כך אוהבים.
סאות'המפטון, יוני 2010:
אני קם בבוקר עם תחושה מוזרה: אני במתח אבל ממש לא מבין על מה. למרות שרציתי והשתדלתי לא הצלחתי לעורר את האהבה הישנה שנהגה לבעור בעצמותיי. עד לפני שהגעתי אליה, כמה אירוני.
אפילו לא לקראת המשחק היום נגד גרמניה. 'גרמניה, רבאק!' אני אומר לעצמי ופשוט מתבייש.
שעה לפני המשחק והרחובות כמו בארץ בזמן סעודה מפסקת בערב יום-כיפור. בתוך הפאב מנגנים את THREE LIONS של הלייטנינג-סידס ןזה עושה לי משהו. לרגע אחד אני שוב בכיתה י' חולם על גביע אנגלי.
שלושים וחמש הדקות הראשונות הן הגרועות ביותר של נבחרת אנגליה שאני זוכר. גרמניה מטאטאת אותה מהמגרש וכל נבואות הזעם השלי על הכדורגל האנגלי מתאמתות אחת לאחת.
ואז משום מקום זה 2:1 והפאב בשמיים. אנשים שכבר היו בדרך החוצה רצים מהר חזרה פנימה.
ולרגע זו אנגליה במיטבה- נמרצת, נחושה, בטוחה בעצמה. יש לי דה-ז'ה-וו לקאמבאק של ליברפול באיסטנבול.
ועוד אני הוזה וזה 2:2!! או שלא.. 'מה הוא לא אישר את זה??'
אני ממתין להילוך החוזר ומתפלל שהכדור בכל זאת לא עבר. אין לי כח עכשיו לעוד ארבעים שנה של דיוני 'מה היה אם…'
כשההילוך החוזר מופיע קופץ עלי מישהו מאחורה ובמבטא שאין סיכוי שאבין ברעש הזה צועק לי באוזן: "בלבלבלבלבלבלבל סיקסטי סיקס!! בלבלבלבלבלבלבלבלב סיקסטי סיקס!!"
כשאני מסתובב לראות מה הוא רוצה אני כמעט מתעלף… פאביו קאפלו פשוט יצא כרגע מהטלוויזיה וקפץ עלי! לא באמת, הבחור הזה הוא פשוט שתי טיפות עראק זחלוואי פאביו קאפלו!
מההילוך החוזר המצלמה עוברת לקלוז-אפ על הקוון. איך שהפרצוף שלו מופיע על המסך ההמון הזועם מאבד עשתונותיו וכוסות בירה עפות לעבר המסך.
קשה לי שלא להבין אותם ומכאן והלאה אני חוזר להיות אנגלי במשרה מלאה. פתאום אני יוצא מהאדישות- דוחף את רוני, משתולל על למפארד וצועק שיתנו את הכדור לסטיבי כי "רק הוא יודע!".
ובדיוק לכבוד המאורע המרגש הזה, בו חזרתי לראשונה אחרי ארבע שנים לאהוד את נבחרת אנגליה, היא חוטפת שניים נוספים במחצית השנייה ומשלימה עוד הופעה מבישה בגביע-העולם.
ככה זה עם אקסיות מיתולוגיות. אתה לא יודע אם לשנוא אותן או לאהוב אותן. האמת שאתה פשוט רוצה להיות אדיש כלפיהן, אבל הן לעולם לא נותנות לך מנוחה.
יש משהו כל כך מתסכל בהפסד הזה…
וזה מעבר למאה-אחוז-גול שנפסל (איזה מונדיאל שחור של השופטים). התבוסה הזאת מעצבנת כי אנגליה לא שיחקה כל כך רע. ברור שהיא פתחה את המשחק לא טוב, והתפרקה אחרי הגול הרביעי, אבל לאחר ה-2:1 של אפסון אנגליה שיחקה יותר טוב מגרמניה. ואם היה שופט שאשכרה רואה כמו שצריך, היה 2:2 וכל המשחק היה נראה אחרת.
אבל כל זה לא מנחם ולא מנקה את החטאים: הציפיות המופרזות, המלודרמה, היוהרה. לפעמים קשה להאמין איך נבחרת שמורכבת בסה"כ משחקנים מעולים, לא מצליחה פעם אחר פעם לעשות משהו במונדיאל.
כמה כואב לי על ג'רארד…
ועוד שני משפטים קצרים:
1. VAMOS ARGENTINA
2. I STILL BELIEVE
במונדיאל 90' שמחתי לראות את ארגנטינה מפסידה לגרמניה, כי אז, אם להשאר בתחום הכדורגל בלבד, גרמניה היתה פחות מתועבת בעיני. הנחמה הקטנה היא לדעת שאחת מהן תעוף הביתה כבר במשחק הקרוב. למען האמת אין לי העדפה ברורה לגבי זהות המפסידה. זה בשבילי כמו מלחמת איראן עיראק. כמה שיותר נפגעים ואם אפשר ששתיהן יפסידו…
החלק האחרון מרגש ומדהים
אני גם חושב שאם השער היה מאושר , כל המשחק היה נראה אחרת והעורף לא היה חשוף למתפרצות .
אני גם קצת מופתע מהקלות היחסית שבה עיכלתי את ההפסד .