גשם באלפסי

בעונה שעברה הייתה לי הזכות לבקר בשני משחקים של אתלטיקו מדריד בויסנטה קלדרון ולחזות מקרוב בדייגו פורלאן. לא לקח לי הרבה זמן להתאהב. פורלאן הוא שילוב נדיר בין יכולת אישית ארגנטינית, מוסר עבודה אנגלי ורוח לחימה כמיטב המסורת האורוגוואית.

מה שהכי אהבתי אצל פורלאן זה הנכונות שלו לקחת את הקבוצה על עצמו בכל מצב. מצרך נדיר בקבוצות מסוגן של אתלטיקו שם לשחקנים, בעיקר כוכבים, נוח להתחבא מאחורי מסורת של כישלונות (בדומה לסיטואציה במכבי ת"א בעשור האחרון).

נכנסתי למונדיאל הזה בלי נבחרת אהודה באופן מובהק (אם כי מי שלחץ עלי קיבל את ארגנטינה כתשובה) כך שהייתי פתוח להצעות. בינתיים, אורוגוואי, היא הראשונה ששבתה את ליבי.

בזכות פורלאן כאמור.

בזכות התכול-לבן היפהפה, כמו שלנו היה עד לא מזמן וזה אולי המקום לקרוא להתאחדות להחזיר את מדי הנבחרת לצבעים המסורתיים שלה.

בזכות לואיז סוארז, שכל מי שראה את הליגה ההולנדית בשתי העונות האחרונות כבר מכיר, ומי שלא- מכיר עכשיו ויכיר טוב יותר בליגת האלופות בעונות הבאות.

ובזכות העובדה שמדובר במדינה קטנה, נטולת משאבים טבעיים יוצאי דופן, שמצליחה לא רע בלא מעט תחומים בזכות הון אנושי משובח ורוח טובה. מה שגורם לי להרהר מה היה קורה אם הקונגרס הציוני היה הולך על ההצעה להקים את מדינת היהודים בפטגוניה (חבל ארץ בדרום-ארגנטינה)…

בעניין ההפסד של ספרד: לא הייתי מתרגש יתרה על המידה. ספרד הייתה טובה ושיחקה את הכדורגל שלה המבוסס על הקונצפט הקטלאני האהוב והמוכר שעיקרו – תנו את הכדור לצ'אבי או אנייסטה ותתפנו למסירה. בטורניר שכזה תקלות מהסוג של אתמול סביר שייקרו ואם כבר, טוב שייקרו במשחק הראשון בשלב המוקדם ולא באחד משלבי הנוק-אאוט.

שוויץ היא נבחרת מאוסה. לא רק שהרסה לנו את חלום המונדיאל (אם כי מן הראוי לציין שתרמנו לכך לא מעט) עכשיו היא מאיימת להרוס אותו גם לשאר העולם.