בקיץ של 2001 חזרתי ממסע כדורגל ארוך של אחרי צבא באירופה (ההודו/דרום אמריקה שלי) אל תוך תוהו ובוהו מוחלט בבית וגן. בית"ר ננטשה לאנחות ע"י גד זאבי, שהפלירט הקצר שלו עם הכדורגל הישראלי בכלל, ובית"ר בפרט, הותיר אצלו ואצלנו משקעים עמוקים, וחרב הפירוק הייתה מונחת על צווארה. בית"ר לא פתחה את העונה ובפורום המיתולגי של דוד פרנקל עסקו לא בשאלת ההרכב לשבת אלא בשאלה הקיומית והבלתי נתפסת האם בכלל יהיה משחק בשבת. בסופו של דבר קבוצת משקיעים רחבת לב מארה"ב בראשות המאירים פניג'ל ולוי קיבלה על עצמה את ניהול הקבוצה והצילה אותה מאבדון מעשי ואותנו משכזה רוחני.
אולם הטראומה הזו ליוותה את בית"ר במהלך כל אותה עונה שבסיומה הצליחה אך בקושי (בעיקר בגלל התמוטטותה של הפועל חיפה עקב מותו של רובי שפירא) להישאר בליגה. בקיץ שלאחריה כבר פנו הפניג'לים לבנות בירושלים קבוצה חדשה. האמצעים הדלים שעמדו לראשותם בתוספת הזכרונות הקשים מההרפתקאות הפיננסיות של זאבי, בן-גור ודדש, הפנו את אלי אוחנה שמונה למאמן הקבוצה לחפש שחקנים במקומות נידחים כמו יבנה, אשקלון וטוברוק. אלא שמעז יצא מתוק, ואותה הנהלה ומאמן בעלי ידע מוגבל בכדורגל שמו את ידם באופן פלאי על מקבץ מוכשר של שחקנים צעירים שהיוו את שלד הקבוצה בשנים שעקבו וזכו לכינוי "הצעירים של בית"ר".
בתוך חבורת הצעירים האלו בלטו בעיקר שלומי ארביטמן ומאור מליקסון שזכה לכינוי המחייב "השחקן הישראלי המוכשר ביותר מאז רוני קלדרון". שחקן צעיר אחר שהגיע מאשקלון התקשה באותם ימים לפלס דרכו להרכב ובדקות המשחק שזכה להם פה ושם עורר פליאה בקרב יושבי היציע המזרחי שבחר לעסוק דווקא במקצוע הכדורגל לאור ממדי גופו הצנומים באופן מדאיג. אלא שבעוד מליקסון וארביטמן עושים כיום את דרכם הבטוחה לסל המיחזור של הכשרונות הלא ממומשים הפך ברק יצחקי לכוכב הגדול של בית"ר דווקא בעידן בו הכסף נשפך כיין נסך בבית-המקדש והקבוצה מלאה כל טוב הארץ כוכבים מקומיים וזרים.
הגדרת התפקיד של ברק יצחקי היותה לא פעם מקור לתהיות בקרב יושבי היציע המזרחי. למרות הגדרתו כחלוץ, בילה יצחקי את מרבית זמנו באגף ימין שם יכל למצוא מקום נרחב יותר להביא את כישוריו הטכניים לידי ביטוי. דווקא יוסי מזרחי בעונת האליפות בשנה שעברה החזיר אותו למיקום הקלאסי שלו בשפיץ וברק פרח. למרות שהיה פצוע חלקים גדולים של העונה היה לו חלק מכריע בהבטחת האליפות של בית"ר והשערים שלו במחזורי הסיום של העונה שעברה קנו לו סופית מקום בליבותיהם של אוהדי המנורה.
מה יש בו בברק שהפך אותו מפוטנציאל לשחקן הרכב מוביל בנבחרת ואלופת ישראל בניגוד, כאמור, לחבריו הטובים מליקסון וארביטמן? התשובה לשאלה הזו, כמו כל דבר בחיים, טמונה בראש. בעוד ארביטמן ומליקסון קרסו תחת העומס של כוכב כדורגל בעידן המודרני יצחקי הוכיח בגרות מגיל צעיר מאד. הוא שמר על צניעות וכיבד את מאמניו וחבריו לקבוצה גם בימים בהם ישב על הספסל או ביציע. בהזדמנויות שכן קיבל ידע להוכיח שמקומו על המגרש- לא סיטואציה פשוטה לשחקן צעיר שצריך להיכנס לקבוצה עמוסת כוכבים וציפיות. בהקשר הזה גם צריך לומר מילה חמה ללואיס פרננדז שבקדנציה הקצרה מאך הזכורה לטוב שלו בטדי זיהה את הפוטנציאל הגלום בבחור והיקנה לו המון ביטחון ויסודות משחק. יצחקי, כאמור הוא בחור שאוהב ללמוד ומוכן להקשיב ואת הדיוונדים הוא קוצר כיום.
מבחינה מקצועית המעבר של ברק לגנק הבלגית הוא בעייתי. התיאוריה לפיה הליגה הבלגית היא קרש מקפצה לליגות "הגדולות" של אירופה לא ממש הוכיחה את עצמה בעבר במקרה של כדרוגלינים ישראלים. למעשה רק רוני רוזנטל "התקדם" משם לליברפול אלא שהשתלשלות המארועות אז הייתה מקרית לחלוטין ולא תוצר ישיר של יכולתו בארץ הוופלות, השוקלדים והצ'יפס עם מיונז. למעשה, קשה להיזכר בכוכב גדול בכדורגל העולמי כיום שהחל את דרכו בליגה הבלגית. ובכלל, מה פשר הרומן המוזר הזה בין בלגיה לשחקן הישראלי? מדוע לא למשל הולנד, פורטוגל או צרפת, ארצות שמציעות ליגה באותה דרגת חשיבות אך חיים מעניינים הרבה יותר?
נותר, אם כן, לקוות שברק יצחקי ימשיך בגרף ההתקדמות המרשים שלו. אין ספק שמשחק באינטנסביות גבוהה יותר כמו זה שמציעה הליגה הבלגית יתרום לו וישפר את יכולתו הטכנית המשובחת ממילא. אלא, ששוב, נדמה שמי שתהנה מזה בעיקר תהיה נבחרת ישראל ולא קבוצה גדולה בלה-ליגה או בסרייה א. אין כנראה מה לעשות, הכדורגלן הישראלי, גם התוצרת המשובחת שלו, לא מספיק מוכשר לשחק ברמות האלה.
ברמה האישית עזיבתו של ברק יצחקי היא מכה קשה עבורינו האוהדים. אם בימים כתיקונם אנחנו מתקשים לעכל את קבוצת הארקדיקוס, עזיבתו של ברק הופכת את המשימה לכמעט בלתי אפשרית. יצחקי אמנם גדל כאמור באשקלון אך מבחינתנו היה שחקן בית לכל דבר, במיוחד משום שאת צעדיו הראשונים בקבוצה בוגרת עשה אצלנו בטדי. ברק התחבר לקהל, אהב את הקבוצה באמת ובתמים, ומזגו הנוח אופיו החם והפשטות שלו תאמו היטב את הפרוטוטייפ הירושלמי. ברק יחסר לנו לא רק בגלל יכולתו הנפלאה ברחבות היריב אלא בעיקר בגלל שהיה עבורניו מעוז כמעט אחרון של הזדהות בקבוצה שהולכת ומאבדת קשר עם ערכיה ומסורתה.
יחסר לנו ברק יצחקי וחבר