תפריט ראשי:

רישום לעדכון בדואר אלקטרוני

חיפוש באתר

קטגוריות

ארכיון

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

קישורים

בין עזה לשיזואוקה (פרק רביעי)

פרק ראשון>>
פרק שני>>
פרק שלישי>>

למחרת עזבתי את סנדאי ושמתי פעמי לניאגטה שם אמור היה להיערך במוצ"ש משחק שמינית הגמר בין אנגליה לדנמרק. לשמחתי אנגליה לא איכזבה וסיימה במקום השני בבית המוקדם, בדיוק כמו שציפתי ממנה, כך שהכרטיס הבא שלי היה סוף סוף למשחק של הנבחרת שלי – נבחרת שלושת האריות!

הנסיעה לניאגאטה היתה קצרה יחסית לסטנדרטים שהורגלתי אליהם בימים האחרונים ובהגיעי לתחנת הרכבת קיבלו את פני שוב הדיילות היפניות החביבות שהציעו שוקולדים עם לוגו המונדיאל ושאר מזכרות הנושאות את דגליהן של אנגליה ודנמרק. כשחיפשתי את המלון שלי הסתבר שהוא ממוקם, לא פחות ולא יותר, בתחנת הרבבת עצמה… ניגשתי לקבלה שהייתה מוצפת באנגלים שניסו לעוט על המקומות שפינו הצרפתים שהיו אמורים לשחק באותו שמינית-גמר, אלמלא ההדחה המפתיעה שלהם כבר בסיום השלב המוקדם, אבל כבר היו בקורואסניות של פאריז.

לבינתיים חמקתי מהברדק במלון כדי לנסות ולצוא מקום לראות את המשחק המכריע של יפן נגד טוניסיה. העיר הייתה ריקה וכולם כנראה צפו במשחק. ממש ברור איפה אבל, כי שום פאב או באר לא היה באיזור. אפילו חנויות הטלוויזיה שיכלו להוות פתרון טוב לנושא סגרו את שעריהם. מאוכזב חזרתי למלון ופקידת הקבלה סיפרה בהתרגשות שניפון מובילה 1:0. קיבלתי סוף סוף את המפתח לחדר ועליתי לראות את הסוף ואת יפן מבקיעה שער שני.

בערב יצאתי שוב לחפש מקום לראות את המשחק בין דרום-קוריאה לפורטוגל. למרבה ההפתעה מצאתי איזה סושייה שהגישה אוכל מוזר והקרינה את המשחק. אחרי חמישה ימים של קבנוס קשה כמו אבן ולחם שעורה עם טעם של בירה שמחתי מאוד למנת צ'יפס קיקיונית. גם המשחק עצמו היה מצוין – קוריאה ניצחה למגינת ליבם של המקומיים החביבם שכבר החלו להיכנס לי ללב ופורטוגל הפכה לעוד נבחרת גדולה שהולכת הביתה מוקדם מהצפוי.

סקוטלנד בתחפושת?

למחרת קמתי מוקדם והתכוננתי בהתרגשות ליום הגדול בו אראה לראשונה בחיי משחק של נבחרת אנגליה. סוף הרגשתי באוויר אווירת מונדיאל- כשהאנגלים בסביבה אתה יכול להיות רגוע שתהיה אווירה נפלאה של כדורגל. גם לאוהדים הדנים היתה נציגות מכובדת יחסית למרחק הגדול בין צפון-אירופה לדרום-מזרח-אסיה. האווירה היתה ידידותית וחגיגית והעיר הוצפה בדנים ואנגלים שישבו לשתות בירה, הרבה בירה, יחד ולדבר על כדורגל. מי שדווקא נראו מוטרדים משהו היו כוחות השיטור המקומיים שכנראה שמעם של החוליגנים האנגליים הגיעה עד אליהם. אולם שום דבר מזה לא היה באותו יום בניאגטה. ההיפך הגמור הוא הנכון.

בצהריים שמנו פעמינו לעבר פאב ספורט כדי לראות את משחק השמינית הראשון בין גרמניה לפארגוואי. שם פגשתי בגבר אנגלי בגיל העמדה שסיפר על חוויותיו ממונדיאל איטליה 90'. כצפוי, גרמניה ניצחה משער בדקה ה-85' אחרי משחק מזעזע. למגינת ליבו של כל מי שהיה בפאב – אנגלי, דני, יפני או ישראלי..

אחרי המשחק שמנו פעמינו לעבר האיצטדיון. כפי שכבר למדתי להכיר היפנים מיקמו את המוניומנטים האדירים האלה רחוק ממרכזי הערים כך ששוב נעזרנו בהסעות שיצאו מתחנת הרכבת בתקתוק מופתי. אחרי נסיעה של כחצי שעה יכולנו לראות באופק את הפלא הארכיטקטוני שנקרא "איצטדיון הברבור הגדול". קצת קשה להביר מה מראה שכזה עושה לאחד שגדל על טריבונות הבטון ב"אצטדיון" העירוני בבית-שמש.. נכנסתי למגרש, התמקמתי ביציע אוהדי אנגליה ותליתי את הדגל של בית"ר למרות שכבר כשעתיים לפני המשחק לא הותירו האנגלים, על דגלי הסיינט ג'ורג' שלהם, פיסת מעקה פנוייה לתלות עליה דגל.

הנבחרות עלו למגרש לצלילי המנון המשחקים הפומפוזי ומהזווית המצויינת שלי יכולתי לזהות היטב את השחקנים האנגלים הנערצים עלי ובראשם, כמובן, מייקל אואן שלנו, האחד והיחיד. האנגלים שרו את "האל נצור את המלכה" במקהלה מסונכרנת היטב של 30 אלף אוהדים, בלי להזדרז לקראת הסוף כמו "בארץ ציון ירושלים" אצלנו, והאווירה המופלאה באיצטדיון ותחושת התרוממות הרוח שהרגשתי כמעט והשכיחה ממני שבעצם יש פה משחק. אלא שמהר מאוד התברר שהחגיגה הגדולה רק התחילה וזה הולך להיות אחד מאותם ערבים נדידירם שאפשר לקרוא להם פשוט מושלמים!

כדור קרן מימין בדקה העשירית ואחרי מסע דחיקות אנגלי כמיטב המסורת אני קופץ על דיוויד מימיני, אוהד שרוף של אנגליה המהונג-קונג – אחת אפס לממלכה המאוחדת! לא עברו מספר דקות והרגע הגדול שלי הגיע כשמייקל אואן בחדות אופיינית שלח מתוך הרחבה כדור לפינת השער הדנית ושתיים-אפס מזהיר כל כך לאנגליה! אנגליה המשיכה לשחק נפלא וחמש דקות למחצית "אפילו אמיל הסקי כבש" – ועוד שער נהדר בבעיטה מחוץ לרחבה! בשלב הזה נעמדה על הרגליה כל המושבה האנגלית העצומה באיצטדיון ותלב בשירה אדירה שכוונה לנבחרת הדנית – "האם את סקוטלנד בתחפושת?"

המחצית השנייה היתה לפרוטוקול בלבד ולא ממש עניינה אף אחד ביציע שם הרכיבו האוהדים האנגלים רכבות אנושיות שעברו מיציע ליציע בשירה אדירה. המשחק הסתיים ב-3:0 גדול לאנגליה וכולם התפזרו בחיוך ענק ומתוק על השפתיים. מה שלא יהיה בהמשך המונדיאל אחרי הערב הזה בניאגטה כבר ידעתי שהייסורים שעברתי בכדי לכאן היו שווים! החגיגה לא נפסקה וכולנו חזרנו לאותו פאב מהצהריים שהקרין כל הלילה בלופ את המשחק בשידור חזור- האוהדים האנגלים שרו לפני כל גול "אנחנו הולכים להבקיע" ושמחו כאילו הם רואים את המשחק בשידור ישיר גם בישודר החוזר העשירי באותו לילה. לפנות בוקר התקפלתי בחזרה לתחנת הרכבת/המלון שלי וישנתי כמו תינוק עד הצהריים.

האנג אובר

כשהשכמתי יצאתי לחפש פתוח לצפות בו במשחק שמינית-הגמר השלישי בין שבדיה לסנגל. את הדרך לפאב בו הייתי אתמול מזמן שכחתי ובמקום גררתי רגלי לעבר פאב אחר, שם התייצבתי לתדהמתו של בעל הבית דקות ספורות לשריקת הפתחיה המוקדמת. בעל הבית, ממוצא אנגלו-סקסי, עדיין היה בהאנג-אובר מחגיגות האנגלים מאתמול בלילה.

הוא הגיש לי בירה ושאל אותי למקום מוצאי. "קפריסין" עניתי בנון-שאלנט, מתוך מחשבה בעובדה שאני לבלות איתו אחר צהריים שלם לבד במקום האפלולי הזה. אם כי קצת אחרי שריקת הפתיחה הצטרפו אלינו צמד אנגלים, גם הם מתאוששים מההאנג-אובר של אמש, שפתחו שולחן עם סנדביצ'ים ובירות לידי. בשיחה שהתגללה הסתבר שבעל הבית הוא איזה רבע יהודי כך שחששותי לגבי מקום מוצאי היו מיותרות. מוצא אתני לא היו הדבר המשותף היחיד בינינו. מייד כשתחיל המשחק הוא הקליט אותו. מסתבר שהוא מכור להקלטות בדיוק כמוני.

המשחק היה מצויין, שבדיה עלתה ליתרון מוקדם אולם סנגל הישוותה עוד לפני סיום המחצית, מה שהקפיץ את בעל הבית להתקשר לאיזה חבר שלו אוהד שרוף מטעם עצמו של סנגל. במחצית השנייה לא היו שערים למרות הזדמנויות טובות לשני הצדדים והמשחק נכנס להארכה. מה שהעמיד אותי קצת במצב לא נעים כשהשהות הארוכה שלי במקום הסתכמה בהוצאה על פחית בירה אחת שאותה אפילו לא הצלחתי לסיים עדיין כשנכנסנו לתוך ההארכה. זאת לעומת הקצב יוצא הדופן של ידידי מהממלכה המאוחדת…

מי שגאל אותי מאי-הנעימות הייתה סנגל שבשער זהב מצויין הדיחו את השבדים שהדיחו את הארגנטינים בשלב המוקדם ונקמו בהם עבורי על הענין הזה. חמקתי בנון-שלנטיות מהפאב ואת המשחק השני לאותו יום כבר ראיתי בחדרי במלון. אירלנד וספרד נגררו לפנדלים והספרדים ניצחו אך בקושי את האירים הנפלאים שחזרו הביתה מאוכזבים אך גאים.

קובה חמוסטה

אחרי מספר ימיםבניאגטה רבתי, שללא ספק היו החלק היותר טוב במסעי במזרח עד כה, הגיע הזמן להדרים שוב. הפעם המטרה הייתה קובה, שם נערך באותו ערב משחק שמינית-הגמר של בריל נגד בלגיה. כרטיס לא היה לי אבל שירה ורון בלב, ועוד איך! כבר בתחנת הרכבת של קובה הוקפתי בספסרים, כולם אנגלים כמובן, שנקטו בשיטות שיווק אגרסביות למדי וניסו לשכנע אותי לרכוש כרטיס למשחק במחיר תשלום חודשי של משכנתא. "זו נבחרת ברזיל ,חבר" הם ניו להסביר לי. כמה יפה מצידם.

אני בכול מקרה החלטתי שרק מציאה יוצאת דופן תגרום לי לרכוש כרטיס למשחק כשהמטרה האמיתית לשמה הגעתי לעיר הדרומית היא לצמצם טווחים קראת משחק רבע-גמר של אנגליה ביום שישי בשיזואוקה ולהתחיל במלאכת השגת כרטיס למשחק הזה. בינתיים הציעו לי מספר מקומיים כמה עסקאות סיבוביות מעניינות דווקא שכללו החלפת הכרטיס שכן היה לי, למשחק רבע הגמר באוסאקה בשבת – בו אמורה לשחק יפן במידה ותעפיל, תמורת כרטיס לרבע הגמר של אנגליה בשיזואוקה עם אנגליה. סירבתי, במה שהתברר בדיעבד כמקח טעות. סברתי שאוכל לקבל מחיר הרבה יותר גבוה ברגע שיפן אכן תעפיל, אלא שבסוף היא הודחה ואני נשארתי עם כרטיס לטורקיה-סנגל. אבל עוד חזון למועד.

שעת המשחק התקרבה וכרטיס במחיר מציאה לא נראה באופק. התקדמתי לעבר האיצטדיון עם חבורה אנגלית תפרנית ונטולת כרטיס כמוני בתקווה למצוא אולי בכל זאת משהו במכירת חיסול של השנייה האחרונה לפני שריקת הפתיחה. בדרך החבורה החלה להתפרק כשחלק החליט לוותר בכלל על הניסיון ולהבטיח מקום טוב בסושיה המקומית ושני חבר'ה אחרים ניסו את מזלם בהתפלחות (למשחק במונדיאל!) ובפעם האחרונה שהיה לי איתם קשר עין היו הרחק מעבר לנקודת הבידוק השנייה. אני, שנותרתי לבד, חברתי לערב-רב לאומים שנשארו כמוני בחוץ והחלו לטכס עצה כיצד לצפות במשחק שהיה אמור להיפתח בעוד שניות אחדות.

בעודנו מטכסים עצה שלף פתאום אחד היפנים מכשיר טלוויזיה מיניאטורי בשחור-לבן והציב אותו על אחת הבטוקאדות של הברזילאים שנארו בחוץ. תוך שניות נוצרה התקהלות במקום שהפך למעין יציע מאולתר ממש מחוץ לאיצטדיון. זו היתה חוויה משונה ומיוחדת לראות משחק מחוץ לאיצטדיון בו הוא נערך. סאונד לא היה, אבל לא היינו צריכים משום שיכולנו לשמוע היטב את הקריאות מתוך האיצטדיון עצמו.

בתוך המגרש התפתח משחק מצויין. ברזיל, שהגיעה למונדיאל באופן יוצא דופן לאו דווקא כאחת המועמדות לזכייה אחרי מסע תלאות במוקדומות שכלל חילופי מאמנים סיטוני וההעפלה רק במשחק האחרון, חזרה לפתע, אחרי הדחת צרפת וארגנטינה וטיול קליל בבית המוקדם, לעמדתה המוכרת יותר כפייבוריטית.

למרות הזדמנויות טובות לשני הצדדים המחצית הסתיימה בלי שערים ואני התפניתי להתיידד עם עלמת חן ארגניטית שתפסה מושב לידי "ביציע" במהלך המחצית. העברנו חוויות מהמשחק הדרמטי במייאגי בו הודחה האלביסלסטה ("בחיים שלי לא בכיתי ככה") וניתחנו את סיכויי ברזיל במחצית השנייה.

בדקה ה- 67' ריבאלדו בשער מצויין העלה ברזיל ליתרון ראשון ויכולנו לחוש היטב את הרעד באיצטדיון גם בעמדה המאולתרת שלנו בחוץ. רונאלדו, שנדמה היה כנעלם ופתאום חזר משום מקום בסערה, השלים 2:0 עשרים דקות אחר-כך וברזיל נראתה לפתע הימור מצויין לגמר ביוקוהאמה. עם שריקת הסיום ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא עם הארגנטינית. "מאיפה אתה?" שאלה. לקחתי רגע לחשוב וזרקתי – "אנגליה".

"לא נכון, אתה מישראל".
הייתי בשוק. "מאיפה את יודעת?".
"זהיתי את המבטא", אמרה. ואז הוציאה מתוך החולצה תליון מגן-דוד.
"קוראים לי מרים, אני יהודייה. ידעתי כל הזמן שאתה מישראל אבל רציתי לראות מה תגיד. אני רוצה להגיד לך משהו – אף פעם אל תתבייש שאתה מישראל או שאתה יהודי ולעולם אל תסתיר הזה". נבוך ומושפל איחלתי לה כל טוב ונפרדתי לשלום.

הלך הכסף ושער הזהב

יום המחרת היה אמור להיות היום הגדול שלי. יפן פגשה את טורקיה במייאגי וניצחון שלה, שהיה אפשרי לחלוטין ואולי אפילו צפוי לאור היכולת המרשימה שהפגינה בשלב המוקדם והעודה שהטורקים העפילו בקושי רב מבית קל יחסית, יהפוך את הכרטיס שברשותי למשחק רבע-הגמר באוסאקה בשבת לאחד המטמונים המבוקשים במזרח כולו.

התייצבתי בשעת המשחק בפאב מקומי שהיה מלא על גדותיו באוהדים כחולים לבנים (צבעי הנבחרת המקומית) שהרעישו עולמות כבר דקות ארוכות לפני השריקה בקריאות קצובות "ניפון! ניפון!" הצטרפתי אליהם בשמחה, אחר הצהריים הזה, הייתי יותר יפני מיפני.

אלא שדברים אל הלכו לפי התוכנית, טורקיה עלתה ליתרון מוקדם בדקה ה- 12' משער של אומיט דבלה ויפן, למרות הדחיפה העצומה של הקהל, לא ממש הצליחה לסכן אותה בהמשך. עם שריקת הסיום מצאתי את עצמי מוקף בעשרות יפנים שלא יודעים עצמם מרב צער וחששתי ברצינות שאני הולך לחזות בחי באחד המנהגים היפניים המסורתיים המפורסמים – החריקרי. כמה מאות הדולרים שהפסדתי על הכרטיס, שעכשיו מן הסתם לא שווה כאן אפילו את הנייר שעליו הוא מודפס, נראו כעת כצרה של עשירים.

בערב חזרתי לאותו מקום, שהיה הפעם הרבה יותר שקט ומרווח, בכדי לראות את משחק השמינית האחרון בין איטליה לדרום-קוריאה. בדרך החלטתי לעבור באינטרנט קפה להתעדכן קצת במה שקורה בארץ. זאת היתה טעות. מייד כשפתחתי את האתרים מהארץ נגלו לעיני תמונות זוועה מפיגוע נוסף שהתרחש באותו יום בירושלים. מצב הרוח שלי ירד באחת ואיתו גם החשק לראות את המשחק. גררתי את עצמי בכל זאת כי ידעתי היטב שלהישאר עכשיו לבד בחדר במלון רק יכניס אותי עוד יותר לסרטים.

בפאב עצמו יכולתי להתעודד קצת כשחברתי לזוג אנשי עסקים ישראלים שהגיע לכאן מהונג-קונג. כששמעו שאני מהארץ הזמינו אותי מייד לבירה. למרבה המבוכה, כנראה בגלל שהראש שלי בכל זאת היה במקום אחר לגמרי באותם רגעים, נשמטה הכוס המלאה מידי והתנפצה על הרצפה בכל תרועה משפריצה לכל עבר. החבר'ה הישראלים, שכנראה זיהו את מצב רוחי השפוף, מיהרו מייד לנחם ולהרגיע אותי והזמינו לי כוס חדשה. החמימות הזו מהבית היתה הדבר שהכי הייתי צריך עכשיו, אחרי שבועיים לבד במקום הזר והרחוק הזה ובמיוחד לאור החדשות האחרונות מהארץ.

המשחק עצמו, אותו ראינו על מסך ענק שהוצב בפינת הפאב, בחברת נערה יפנית יפהפיה שהבחר'ה מהארץ ניסו כל הערב לשכנע להצטרף אליהם למלון אחרי המשחק, היה משובח, דרמטי ואחד השערורייתים בתולדות המונדיאלים.

כבר בדקה החמישית פסק השופט האקוודורי, ביירון מורנו – האיש שיהפוך לגיבור האמיתי של המשחק, פנדל לטובת קוריאה אחרי משיכה בחולצה של פאנוצ' ברחבה. בופון לקחת את הפנדל של יונג-האן והציל את איטליה בפעם המי יודע כמה. אחרי ההלם הראשוני, מהאווירה יוצאת הדופן באיצטדיון בדיג'און ומהפתיחה הקוראינית, איטליה השתלטה על המהלכים בשדה ועלת ליתרון מנגיחה של וויירי בדקה ה- 18'. היתרון של וויירי החזיק מעמד יפה למרות משחק נוקשה מאוד של הקוראינים, שלא זכה לתגובה של השופט האקוודורי, וזה היה נראה בדרך לעוד 1:0 איטלקי מוכר, אלא שבדקה ה- 88' כדור טועה שהתגלגל ברחבה נפל לרגל של קי-יון סול ששלח אותו לרשת ואת כל קוריאה לשמיים.

ההארכה כבר היתה פארסה אחת גדולה. בדקה ה- 103' עבירה ברורה על טוטי ברחבה והליצן האקוודורי, במקום להצביע על הנקודה, בחור באופן יותר מתמוה להוציא לטוטי כרטיס צהוב שני על התחזות. בחלק השני של ההארכה שער חוקי של טומאסי נפסל בטענת נבדל. לבסוף, יונג-האן, זה שהחמיץ את הפנדל בפתיחת המשחק, כבש את שער הזהב ששלח את איטליה רותחת הביתה ואת ההמונים בקוריאה לחגוג כל הלילה ולזרות עוד מלך, צורב במיוחד, על פצעי היפנים שהודחו מוקדם יותר באותו היום.

בפרק הבא – המסע שלי מגיע לסיומו, לא לפני משחק היסטורי בשיזואוקה וליל שכרות שיוצא משליטה בקיוטו.

Be Sociable, Share!

תגובות

תגובה מאת matipool
8 ביוני 2010, 11:49

איציק – יפה יפה וממתין להמשך .