תפריט ראשי:

רישום לעדכון בדואר אלקטרוני

חיפוש באתר

קטגוריות

ארכיון

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

קישורים

נשמה!

כשהוא דיבר על אבא שלו עמדו לי דמעות בעיניים. כמי שגם לו יש הזכות לחוות קשר מיוחד ואמיץ עם אבא אני יודע היטב שאיו דבר שגורם לך אושר יותר מאשר לגרום לאבא נחת.

זה כל כך התאים לאיש (האיש!) שהוא עודד קטש לחשוב ברגע הזה שהוא על פסגת העולם, מכל המחשבות שיכלו לעבור לו בראש, על הגאווה שהוא גורם לאבא שלו.

עודד קטש הוא אדם מיוחד במינו שאני פשוט אוהב, מסיבות רבות שהזכרתי כאן בעבר וכדי לא לחזור על עצמי אצטט כאן בהמשך.

רק דבר אחד אוסיף בהזדמנות הזו- לראות אותו הערב מגיע להישג שכזה היה עבורי רגע מאוד יוצא דופן ומרגש. מיכל מיני סוגים של סיבות.

_______________

פורסם בדצמבר 2007 לאחר פיטוריו של עודד ממכבי ת"א:

אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של עודד קטש השחקן, אלא שבניגוד לכוכבים אחרים של מכבי ת"א גם אף פעם לא שנאתי אותו. ידעתי להעריך אותו בתור יריב עיקש והגון. זכור לי היטב משחק במסגרת הפליי-אוף של עונת 1996/97 בו נתן במלחה הצגה אדירה של 32 נקודות וחירב שוב את אשליות האליפות שלנו. קטש זה לקח במו ידיו את מכבי ת"א, שהייתה כבר על הקרשים ורק חיכתה להישמע הגונג, והצליח איכשהו לנצח עבורה את המשחק.

נקודת המפנה הראשונה שלי ביחסים עם קטש הייתה כמובן בגמר ההוא בסלוניקי ב-2000. לא רק ההצגה הנפלאה שלו במדי פנאתנייקוס והעובדה שלקח את הגביע למכבים השנואים, אלא יותר מכל האנושיות אותה גילה בסוף המשחק כשהתקשה לחגוג והיה חנוק מעצב מהול בשמחה. הוא קנה אותי כשעטף את הגביע היווני בו זכה זה עתה בדגל ישראל.

אלא שהיום בו התאהבתי באמת בעודד קטש היה היום בו הודיע סופית על פרישה מכדורסל אחרי מאבק עיקש ואמיץ בפציעה טורדנית שכשל בסופו של דבר. הופעתו האנושית, המרגשת, מלאת העוצמה של עודד באותה מסיבת עיתונאים המיסה את ליבי. האיש שזכה בגביע אירופה, שהיה כפסע מהגשמת החלום הישראלי לשחק ב ,NBA בכה כמו ילד קטן שלקחו ממנו את הכדור, רק בגלל שלקחו ממנו את הכדור.. אולי הפציעה לקחה מאתנו את קטש הכדורסלן אבל בתמורה הרווחנו את עודד האדם!

מאז פרישתו יצא לי בהזדמנויות שונות להיחשף לפן האנושי המדהים של עודד קטש. במספר ראיונות עיתונאים מרתקים הוא חשף את תהליך ההתמודדות הנפשית המפעים שעבר במהלך שנות הפציעה.

הערצתי את היכולת שלו להמשיך לקום בבוקר, לחייך ולאהוב למרות שכל עולמו קרס עליו לפתע. נפעמתי אל מול האומץ להתמודד מול הקשיים הכי גדולים, ללמוד מכל חוויה ולהוציא ממנה את המיטב. בהרבה מובנים הוא הזכיר לי את לאנס ארמסטרונג האגדי שטען בהזדמנויות שונות כי המחלה הנוראית בה לקה היתה בדיעבד הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחיים: שום חוויה לא יכלה לשנות ולעצב אותי כאדם בצורה שכזו, הוא הסביר. היכולת הזו להתמיר כל אירוע קשה ככל שיהיה לחוייה מלמדת היא היא נחלתם הבלעדית של הגדולים באמת!

***

פורסם במאי 2008 בעקבות שידור הסרט אודותיו בערוץ 10:

הופתעתי מאוד מהסצנה בא הוא מדבר על כך שאנשים טוענים שהוא אדיש, לא איכפתי ולא מראה רגש. התיאור הזה מתאים אולי לרפא בניטז או אברם גרנט, אבל עודד קטש?! קשה היה להתעלם מהכאב הגדול שבו אמר עודד את אותם דברים ואפשר בהחלט להזדהות איתו. עודד יודע כמונו שהאמת היא הפוכל לחלוטין מהתדמית הקרה הזו שאנשים ניסו לשוות לו. בסרט, כאמור, אפשר לראות את זה היטב במס' ממקומות: ביחסים שלו עם החברים הקרובים ועם ידיד הנפש/עוזר המאמן אורן עמיאל ובצורה שבה הוא מדבר על אבא שלו.

אז מדוע, אם כן, במהך התקופה שלו במכבי שמר עודד על ארשת פנים חתומה המקרינה ניכור וקרירות שאינה מאפיינת אות כלל ועיקר? הסיבה לכך תמונה בעולמו הרגשי הרחב והמורכב של עודד. למעשה, ארשת פנים החתומה הזו לא הייתה תוצר של ריחוק וניתוק אלא בדיוק להפך, תוצר של רגישות עצומה. עודד שמכיר טוב מכל אחר את הלבה הרגשית שמבעבעת בו היה חייב לכסות עצמו בשריון גדול מאוד בכדי שלא תגלוש ממפתחת ההר ותמיס כל מה שעומד בדרכה. הוא היה חייב לשלוט בקשיחות ברגשות שבערו בתוכו בכדי לנתב את אותה האנרגיה לכיוון תועלתני ולא הרסני.

וזה גם מתקשר לעובדה אחרת שנחשפת בצורה מאוד בולטת והיא שלעודד יש "דרך משלו" לעשות דברים- דרך שונה ובלתי קובנציונלית, שלא לומר כמעט בלתי מתקבלת על הדעת… אלא שרק מי שמבין לנפשו העדינה של עודד יכול באמת להצליח ולהבין שאם בשביל כל מאמן או שחקן אחר להתכונן למשחק חשוב פירושו לעבור בפעם האלף האחת על עוד קלטת של היריבה, בשביל עודד זה לצאת לסיבוב בעיר או לפתוח שולחן סנוקר. פשוט בגלל שזה מה שמביא אותו רגוע ומפוקס למשחק ומאפשר לו להיות במיטבו ולייצר במוחו הקודח את כל אותם הברקות "גאוניות" שהפכו אותו לשחקן גדול ועוד יהפכו אותו למאמןן גדול.

ושלא יהיה לכם ספק, עודד מאוד רוצה להיות מאמן מצליח, כי עודד רוצה להיות מס' 1 בכל מה שהוא עושה כמו שאפשר לראות, כן, בסנוקר…

שתף רשימה זו באמצעות:
  • Print
  • Facebook
  • Twitter
  • Add to favorites
  • email

תגובות

תגובה מאת יובל
28 במאי 2010, 14:25

אין ספק שאם יש מישהו שמגיע לו, זה עודד. אושר גדול לראות אותו זוכה בתואר כזה ולוקח אותו מהידיים של מכבי.

תגובה מאת אבישי
28 במאי 2010, 17:09

גדלתי בבית סופר מכביסטי. אבא אוהד שרוף של מכבי (למרות שהוא סיפר לי פעם איך כשבית"ר של שנות ה-50 וה-60 היתה מגיעה לראשל"צ, עיר הולדתו, הוא היה נוסע לראות אותם… אולי משם השורשים) – פעם בשני הענפים, היום בעיקר בכדורסל (אבא הוא גם מאמן כדורסל במקצועו). הוא באמת שרוף. אני והוא מתווכחים לא פעם על הכדורסל בארץ – כשהוא כמובן תומך נמרצות בשמעון מזרחי ואני מתנגד (אולי זו גם הדרך שלי למרוד בהורים…). כזה שגם באליפות ה-500 הוא יצעק מול המסך ויחגוג, וגם כשמכבי מובילים 45 הפרש הוא עדיין יתעצבן כי "זה לא אופנסיב, ביטון, יא…". בקיצור, מכביסט אמיתי.

ועם כל המכביזם, כשעודד פוטר ממכבי ת"א ראיתי שירד לו. "נמאס לי מספורט", הוא אמר לי בגילוי לב לא אופייני. מאז, אבא גם הפך לחצי אוהד של גלבוע. אפילו אתמול, כשהקבוצה האהודה עליו נכתשה בחצי השני ע"י השחקנים של קטש, הוא לא היה שבור (בניגוד להפסד לחולון לפני שנתיים). הוא אפילו מעט שמח שקטש לקח אליפות.

אני לא יודע אם יש בי שמחה לאיד (זה בטח יותר קשה כשאבא שלי עומד מנגד), אבל אני בוחר להתמקד באהבת מרדכי. עודד קטש אהוב עליי בגלל הקסם שבו. קצת כמו שפר, שני הנסיכים האלה ששיחקו ביחד במכבי (ואאל"ט, גם בגליל לתקופה קצרה) הם כל מה שאני אוהב באנשים: לא מפחדים להביע רגשות, לא מפחדים לעשות גם דברים שנראים לסביבה החיצונית לא ברורים (במובן הזה, מאוד מתחבר לי לגל מקל, שכשכל העולם צועק לו שזו טעות, מחליט לחזור לגליל ולעזוב את סיר הבשר במכבי, בשביל לשחק), עם הרבה חוש הומור ועם הרבה שכל. וגם, העובדה השולית והקטנה שהם שני השחקנים הכי מוכשרים שאני זוכר בכדורסל הצחיח שלנו. שחקנים עם קסם בידיים.

ומעבר להתרגשות הטבעית במחשבה של עודד על אבא שלו, אני התרגשתי בעוד רגע קטן. אתמול, קטש וחיים אוחיון (מנהל העונה) הגיעו להתארח ביציע העיתונות. זה לא נקלט במצלמות, אבל ראיתי את זה. אלי אוחנה ועודד קטש דפקו שם חיבוק, אחרי שאלי דיבר על ה"הילה שאופפת את קטש". קטש הגיב במשפט שאהבתי: "הוא יודע איך זה, כי גם לו יש אחת". עודד קטש ואלי אוחנה, שני אלילי ילדותי, שני אנשים קסומים עם כישרון בלתי רגיל ואהבה בלתי נגמרת לספורט. מה הייתי נותן כדי לשבת ביניהם.

והכי מדהים שאין בו קנטרנות. שלמרות שמכבי ת"א עשו לו זובור לא קטן, גם ביום שבו הוא קובר את מכבי (48:27 במחצית השניה! על מכבי! ביד אליהו!) אין בו טינה. הוא יושב, ואומר בג'נטלמניות מעוררת הערצה, שהוא בחר לשים את זה מאחוריו, ושהוא מעריך את מכבי. זה האיש, וזה הקסם שבו, וזאת גם הסיבה – לדעתי – שלא מעט אוהדי מכבי שרופים לא יצאו מהערב אתמול עצובים באמת. כי גם הם יודעים שכשקטש, עם ארבעה ישראלים דומיננטיים על הפרקט, לוקח אליפות – אולי מה שצריך היה לקרות, קרה.

ועודד מלך ישראל.

תגובה מאת איציק אלפסי
28 במאי 2010, 17:47

אבישי,
דברים מרגשים שראויים להיכתב על איש מרגש כמו עודד. כמו שכתבתי אצל יובל- בפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי ראיתי את מכבי מפסידה ויותר משמחתי לאידה שמחתי עבור מי שניצח אותה. זה משהו שנראה לי אפילו לא קרה לי בנצחונות של הפועל על מכבי…

היו לא מעט דברים קטנים בהתנהלות של עודד במהלך השבוע שצריך ללמד במחלקות לפסיכולוגיה. כמו למשל במשחק חצי הגמר נגד הפועל, כשהם הפכו את התוצאה במחצית השנייה וגודס לקח פסק זמן, עודד אמר לשחקנים שלו "כמו שלא נלחצנו בפיגור בואו לא ניסחף כשאנחנו ביתרון". שזה משהו כל כך מבריק מבחינה פסיכולוגית כי עד כמה שזה נשמע לא הגיוני לפעמים דברים טובים מכניסים ללא פחות לחץ מדברים רעים.
או כמו מה שהוא אמר לשחקנים שלו במחצית אתמול ש"פיגור שמונה הפרש מול מכבי במחצית עדיף על יתרון שמונה"- זה היה כל כך נכון, היה לי ברור שאם מכבי לא תברח בתחילת החצי השני היא תילחץ ובגלל שאין שם שום לכידות קבוצתית השחקנים יתחילו לשחק לבד ולעשות שטויות וזה בדיוק מה שקרה.
כשאלי אוחנה דיבר על אותה "הילה" הוא וודאי התכוון למה שיש לו עצמו- מן כריזמה של כוכבים. אבל דווקא עודד הוא מישהו שבמבט ראשון לא נראה כל-כך כריזמטי. אבל הכריזמה שלו מגיעה מהיכולת "לקנות" את מי שמולו, משהו שעובר אפילו בטלוויזיה כשבכלל הוא לא מדבר אליך. התכונה הזו היא משהו שמגיע מהמון תבונה ורגישות ומהיכולת להיות כנה באופן כמעט מוחלט, בראש ובראשונה עם עצמך, ואז גם עם כל אחד אחר.
וברגע שאתה כנה ברמה הזו אתה גם שלם עם עצמך ולא מרגיש צורך לריב עם כל העולם, לא בתקופות שפל ולא בתקופות הצלחה, כמו שקורה להרבה אנשים מצליחים אחרים. כמו פיני גרשון למשל, שעכשיו לומד על בשרו מה קורה למי שלא מקשיב לעצה שלו עצמו: "אל תדרוך על אנשים בדרך למעלה כי תפגוש אותם בדרך למטה".