קטגוריות
LOW פוסט בבל כל הרשימות נשמת כל חי

תרבות העטיפה

עונת ה- NBA נפתחה השבוע בשעה טובה (או שלא) ואני רוצה לנצל ההזדמנות לעסוק כאן בסוגייה שחורגת במעט מהתחום המקצועי הקלאסי ומבטאת את המשמעות הרחבה יותר שיש לתופעה הזו שנקראת NBA וספורט אמירקאי בכלל בהקשר התרבותי-מנטלי.

ביום ראשון האחרון התרחש כאן באנגליה אירוע ספורט היסטורי. בפעם האשונה בתולדות ה- NFL נערך משחק רשמי בעונה הסדירה מחוץ לגבולות אמריקה הצפונית. המשחק בין מיאמי לניו-יורק נערך בוומבלי וגרר התעניינות רבה. אלא שההתעניינות הזו נבעה יותר מהשואו והרעש הגדול שסובב את המשחק, כיאה לאירוע ספורט אמריקאי, מאשר למשחק עצמו. למעשה, יש לי יסוד סביר להניח שבכל תולדות וומבלי לא נערך באיצטדיון המפורסם הזה משחק שהתוצאה בו הייתה כ"כ חסרת משמעות עבור הצופים שנכחו בו. מרבית הצופים שהגיעו לאיצטדיון פשוט באו כדי לטעום מהדבר הזה שנקרא ספורט אמריקאי, ההרגשה שלי היא שהם ייצאו בסוף הערב עם טעם די תפל בחיך..

אם יש דבר שמושך כ"כ בספורט תחרותי הוא האלמנט האנושי. ספורט מהווה מיקרוסמוס של החוויה האנושית: בתשעים דקות, ארבעה רבעים או שלוש מערכות הצופה נחשף, ובמרבית המקרים גם חווה, טלטלת רגשות אנושית מרתקת. הספורט מורכב מסיפורים של התעלות, קריסה, התאוששת ומשבר שמקבלים את ביטויים במנה מזוקקת ביותר. כמו שאמרו אוהדי ליברפול בסוף אותו ערב באיסטנבול: "בלילה אחד חווינו את כל קשת הרגשות האנושיים שאדם ממוצע חווה בחיים שלמים, אם בכלל"..

הבעייתיות של הספורט האמריקאי הנובעת לדעתי מהעדרו של האלמנט הזה. בפוטבול זה מאוד בולט- השחקנים עטופים בחליפות מגוחכות והאירוע כולו נראה כמו התגוששות דהזוייה בין מפלצות. גם שאר ענפי הספורט האמריקאים הולכים באותו כיוון ושמים את הדגש על אתלטיות שגובל במפלצתיות לא אנושית. ה- NBA הוא דוגמא מובהקת לתהליך הזה. שחקני ה-NBA הופכים משנה לשנה לגדולים יותר, שריריים יותר ואנושיים פחות… גם ההתנהלות האגו-צנטרית המוחצנת שלהם הופכת אותם למעין דמויות על אנושיות. דמויות שלמרות הנסיון הרב של מעצבי דעת הקהל שעובדים בשירותו דיוויד סטרן מתקשות לעורר הזדהות או להצית את דמיונם של חובבי הספורט בעולם. מלבד אולי נערים מתבגרים עם תסביכים של נחיתות פיזיולוגית ומליארד ומשהו סינים שסתם צועקים ומתלהבים כי מישהו אמר להם שמה שהם רואים זה מ-ה ז-ה משניב..

גם בעבר היו ב- NBA כוכבים בעלי יכולות אתלטיות לא מהעולם הזה, הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא כמובן מייקל ג'ורדן. אלא שלג'ורדן זה היה גם את האלמנט האנשוי שכ"כ חסר אצל כוכבי ה- NBA כיום. אני אתן דוגמא אישית שממחישה את העניין:

תחשבו אותי למשוגע אבל בתור נער צעיר אף פעם לא הבנתי מדוע עושים רעש כ"כ גדול מהג'רדן הזה. אולי לא הבנתי כדורסל ואולי הקליפים הפומפוזיים עם ההטבעות שלו לא הרשימו אותי. בכל מקרה, ג'ורדן זה לא הצליח לרגש אותי ולעורר בי הזדהות שמהווה מרכיב חיוני כ"כ בהערצה לכוכב ספורט. בקיצור, ‘אז הוא יכול לקפוץ יותר גבוהה ממני- אז מה'?! כל זה עד שבוקר אחד בקיץ של 1997 התמזל מזלי והתעוררתי בזמן לצפות במשחק החמישי בסדרת הגמר של אותה עונה בין יוטה לשיקאגו.

ג'ורדן זה עלה למגרש עם ארבעים מעלות חום ונראה היה על סף עילפון החל מהג'אמפ הראשון. לא היה סביר מבחינה בריאותית שמייקל יוכל להמשיך את המשחק הזה, לא כל שכן לתת את התוצגה העיליאית הרגילה שלו. אלא שככל שנמשך המשחק וככל שהדרדר מצבו הפיזי של ג'רודן נחשפה מולי בפעם הראשונה גדולות ועוצמתו האנושית של האיש. תחשבו על זה- מייקל ג'ורדן, "אלוהים", בקושי עומד על הרגליים  ונראה כמו שבר כלי- מחזה סוריאלסטי לחלוטין..

אלא שג'ורדן המשיך והמשיך והרבה אחרי שעבר את סף אפיסת הכוחות ניצח עבור הבולס את המשחק. התמונה בסיום של מייקל המרוסק פיזית מתמוטט לזרועותיו של סקוטי פיפן היא אחת מתמונות הספורט הגדולות של כל הזמנים לדעתי. באופן מדהים ויוצא דופן ניצח ג'ורדן את המשחק לא בעזרת הטבעות מרהיבות או מופע קליעות בלתי נתפס. למעשה הוא בעצמו הודה שרק ניסה לעשות את הדברים הכי בסיסים ופשוטים שהתאפשר לו במסגרת כמות האנרגיה הדלה שעמדה לרשותו.

אלא שכאן הייתה טמונה גדולותו של ג'ורדן! במופע אנושי מרהיב הוא נתן כיתת אומן באיכויות כמו, דבקות במשימה, כח רצון, והפגנת תושייה תוך ניצול מקסימלי של המשאבים העומדים לרשותך בזמן נתון מעטים ככל שיהיו. זהו מסר שיכולתי לקחתי מאותו בוקר שנים ארוכות קדימה, עוד משחק של שלושים נקודות וחמש ריבאונד הייתי שוכח כעבור יומיים שלוש. אלא שדווקא השבריריות והאנושיות של "אלוהים" באותו משחק היא זו ששבתה את ליבי והפכה אותי מאותו יום ואילך למעריץ גדול של האיש.

כיום אין דברים כאלה ב- NBA. ומי שאשם בכך היא ה- NBA עצמה. הניפוח הלא פרופורציונלי של המשחק מבחינה שיווקית הפך אותו למפלצת שקמה על יוצרה. כך בוודאי מרגשי דיוויד שטרן כשהוא קם חדשות לבקרים למשמע השערוריה התורנית שפרצה בכיכוכבם של שחקני הליגה דהיום.

בנסיון להילחם בתופעה החיל שטרן ערב פתיחת העונה שעברה קוד לבוש לשחקני הליגה, השחקנים שהיו רגילים לבוא בהופעה צעקנית ומוגחכת חויבו ללבוש חליפות שמרניות. אלא שההחלטה הזו אינה אלא קוסמטיקה חיצונית שמתחמקת מהתמודדות כואבת וכנה עם שורש הבעייה. וזהו בדיוק, אבל בדיוק, הסימפטום למחלה הרבה יותר רחבה המושרשת בתרבות שאמריקה מנחילה לנו.

כאן אני מגיע למושג שטבע ידידי, מורי ורבי יאיר ירבכתי שמתאר בצורה המדוייקת והחדה ביותר את הבעייה הנ"ל: "תרבות העטיפה". פירוש: הדגש מושם רובו ככולו על החזות החיצונית של הדברים ומעט, אם בכלל, על תוכנם. כך יוצא שהתרבות האמריקאית מקדשת את היופי החיצוני, את אומנות השיווק ויחסי הציבור- כולם אמצעים לטשטש ולמסך את התוכן ולהסב את תשומת הלב באופן בלעדי לחזות החיצונית של הדברים.

מבחינה ספורטיבית בכלל, והכדורסל בפרט, אנו מוצאים לדברים ביטוי בצורה שבה מוצג ומשווק ה- NBA: כוכבים אימתניים שעושים פרסומת נפלאה לליגה בקליפים הפומפוזיים של הטבעות שאנו ראוים בפרומואים ובאינספור פסקי הזמן, אולם בפועל הכדורסל עצמו שמשוחק בליגה הוא שבלוני, פרימטיבי ומשעמם. הוכחה לכך אפשר למצוא בכישלון המתמשך של נבחרת ארה"ב על שלל כוכבי ה-NBA שלה בטורנירים הבינלאומיים. למעשה, נדמה שנכון יהיה לקבוע, שמרגע שהאירפים חדלו מלהיבהל מההילה שסובבת את אותם "כוכבי" NBA הם גילו לתדהמתם שאת המשחק הזה שבו מכניסים את הכדור לסל הם משחקים קצת (ולפעמים גם הרבה) יותר טוב. לא בושה להגיד שהכדרוסל האירפי הוא כדורסל יותר חכם ממקבילו המריקאי המשוחק ב- NBA. הוא מבוסס על תרגילים מורכבים שדורשים שיתוף פעולה ותיאום ברמה גבוה בין השחקנים. וכל זה גם מצריך תחכום ואינטלגנציה גבוהים מהשחקן האינדבדואל עצמו.

אז נכון קליפים מרהיבים קשה להפיק מהיורו-ליג אבל אתם יודעים מה.. תנו לי פנא-אולימפיאקוס ואני מעדיף את זה בכל יום נתון על איזה ניו-אורלינס-מינסוטה משעמם. גם אם לא יהיה כדורסל גדול, לפחות יהיו פיצוצים על המגרש ומחוצה לו.. והרבה דם, יזע ודמעות. או כמו שסיכם זאת בצורה הטובה ביותר שאראס: "התגעגעתי לשחק כדורסל עם משמעות".

"אלוהים" מתגלה במלוא אנושיותו  ג'ורדן מתמוטט לזרועותיו של פיפן בסוף אותו משחק בלתי נשכח ביוטה

4 תגובות על “תרבות העטיפה”

איציק, אני מסכים איתך שהיורוליג מספקת משחקים יותר מעניינים מרוב משחקי העונה הרגילה באן-בי-איי, אבל זה לא בגלל שבאן-בי-איי המשחק הוא חסר משמעות. גם אני תמכתי בגישה הזאת עד לפני שנתיים, אבל משחקי ההכנה של הקבוצות האירופאיות בארה”ב (ובכלל זה התבוסה של מכבי לפני חודש לקבוצה החלשה של הניו-יורק ניקס) גרמו לי ולהרבה אחרים להבין שהאן-בי–איי עדיין גדול על אירופה.
נכון, ברמת הנבחרות הרבה נבחרות אירופאיות מסוגלות להתמודד ולנצח את נבחרת ארה”ב (שלא מורכבת מהכוכבים האמריקאים הכי גדולים), אבל ברמת הקבוצות ההבדל הוא עדיין גדול מאוד.
העניין הוא שביורוליג העונה קצרה, וכל משחק הוא בעל משמעות אדירה. החל מתחילת הפליי-אוף, או לפחות משלב רבע-הגמר (חצי-גמר המזרח וחצי-גמר המערב) כל משחק שם יותר מעניין, מותח ויפה לעין גם מהפיינל-פור של היורוליג.

ובלי שום קשר – גם לך בא לקנות חולצה של ריטאס וילנה? :-)

איציק, אני מסכים איתך חלקית. הנ.ב.א גם אותי כבר לא מעט שנים לא מרגש. יש יותר מדי משחקים חסרי חשיבות ועד הפלייאוף נראה לי שמשחקים רק בשביל סוכני ההימורים והליינים…

אבל, גם כדורסל אירופאי לא מעניין במיוחד (הוא באמת משחק יותר חכם אבל ברור גם לך שאלופת אירופה תפסיד ב- 9 מתוך עשרה משחקים לאלופת הנ.ב.א) ואני מגלה עניין במשחקים של מכבי רק כשהיא בפיגור…

יתרון אחד גדול מאד של הספורט האמריקאי על האירופאי הוא שיטת הדראפט שמצליחה (גם אם לא תמיד) לאזן בין הקבוצות ולמנוע מקרים קשים כמו שושלות של 38 – 250 שנות אליפות משעממות ומדכאות (עם דובדבן אחד קטן באמצע…).

יובל,
העונה הסדירה בטח משעממת, וגם הפליי-אוף כבר לא מה שהיה פעם.. ע”ע סדרת הגמר המשמימה מהעונה שעברה..

וחוץ מזה:
“מה זה יול”ב קאפ? ריטאס וילנה”! :)

רן,
בהחלט הייתי לוקח מהספורט האמריקאי כמה דברים ובראשם שיטת הדראפט ותקרת השכר.

ע”ע יובל לגבי מכבי :)

לטעמי, ההידרדרות של הליגה קשורה גם לעניין גיוס השחקנים כיום בגיל כל כך צעיר.
קארים, ג’ורדן, מג’יק, בירד וגדולים אחרים הגיעו לליגה לאחר כמה שנים מפרכות בקולג’ (שם הליגה לא רעה בכלל גם כן).
אתה יוצא משם שחקן אחר ואדם אחר, ודגש על אדם- ולא ילד.

סגור לתגובות.