קטגוריות
ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

תיקון חצות

בסיבוב האחרון של כביש בגין נגלה אלי המראה המפעים של אצטדיון טדי מאיר מתוך העמק באור נגוהות כמו כדור בדולח ענק. אני בבית.

את הדרך אבא ואני מעבירים בשירי בית"ר וסיפורי מורשת. אבא במצב רוח מצוין מפזם את 'ירושלים של בית"ר' ("מלמיליאן ודני נוימן הביאו לנו התהילה") של אהובה עוזרי מהגביע של 76' ומספר לי על בנות השירות בביה"ס בו הוא מלמד שהתפלאו לשמוע על הרקע הביתר"י שלו.

'בית"ר זה לא מה שאתם מכירים כיום', הוא מסביר להם, 'בית"ר זה הדר ותגר'.
'מה זה תגר?' הן שואלות.
'תגר זה למות או לכבוש את ההר!'
'הנה, אלימות!'
'לא אלימות, דבקות במטרה. אז המטרה הייתה להקים מדינה ובשביל זה היינו צריכים כוח צבאי, היום צריך להפנות את הנחישות הזו לתיקון חברתי והקמת חברת מופת'.

בשלב הזה הן כבר ביררו אם נשארו עוד כרטיסים למשחק הערב.

בחנייה שלמרגלות היציע המזרחי קבוצות קבוצות של צעירים לוגמות נוזל שקוף בכוסות פלסטיק. אני מרים אחד מהם להריח ומתמסטל מריח חריף של וודקה. מסודרים החבר'ה, הביאו גם קרחונים והמהדרין הוסיפו פחיות רד-בול. הכול מול עינם של השוטרים. הנושא של שתייה במגרשים חמור ביותר, לא ייתכן שאוהדים צעירים יכנסו שיכורים למגרש ואין מה להתפלא שאח"כ יש אלימות.

בשורה הקבועה ביציע המזרחי קיבוץ גלויות כשגם צור, יו"ר חוג האוהדים הביתר"י בטקסס, וגם עבדכם, יו"ר החוג בסאות'המפטון, דופקים נוכחות. החבר'ה הקבועים בטח מרגישים עכשיו כמו האוהדים המקומיים באנגליה כשהמקומות הקבועים שלהם נתפסים ע"י נורבגים ויפנים.

טדי לאור זרקורים זה אחד המחזות היפים שיש. אירופה בלבנט. עם הערפל הסמיך שרק מוסיף לאווירה אני מרגיש שאני עדיין בחו"ל ונזכר היכן אני נמצא רק כשהתקווה מנוגנת בלי התראה מוקדמת ותופסת את השחקנים לא מוכנים אחרי שהם כבר לחצו ידיים והתפזרו כל אחד לחצי שלו.

בית"ר פותחת בהתלהבות אבל כשזו שוכחת אחרי עשר דקות מכבי משתלטת על המשחק. אחד הדברים שסיקרנו אותי לדעת מחו"ל זה מה יכולותיו של אבי נמני כמאמן ואני מוכרח להודות שהתרשמתי לטובה- מכבי נראית בהחלט כמו קבוצה מאומנת: מאורגנת ומסודרת על המגרש. השער של מאיוקה בדקה ה- 30' לא מקפח את בית"ר.

בית"ר במחצית הראשונה משחקת למעשה בלי קישור ולא מצליחה לייצר מצב. ארבעת שחקני ההתקפה (ברוכיאן, יצחקי, בן-שושן וטוטו) תקועים למעלה ואין מי שיספק להם כדורים. ההתקפה של בית"ר נראית כמו משולש הפוך- הקודקוד (טל ומויאל) נמצא רחוק מהשער ואילו הבסיס (הרביעייה דלעיל) נמצאת קרוב כך שהאנרגיה ההתקפית מתפזרת לרוחב ולא לעומק.

במחצית דוד ('דוד מירושלים') עושה לי תנועה של 'פותח את ידך' כשאני שואל אותו 'מה זה?'. כששחקני ביתר עולים בחזרה המזרחי קורא להם 'לבא לפה' ומטריף אותם בקריאות 'מ ל ח מ ה!' – טדי זה כנראה המקום היחידי בעולם שבו שיחת המוטיבציה בהפסקה ניתנת מהקהל.

שוב אני חושב שאולי אני בכל זאת באנפילד שאמסלם עושה חילוף שנראה הזוי כאילו נלקח מבית מדרשו של רפא בניטז: טיבי במקום מויאל שדווקא היה אחד הפחות גרועים בבית"ר בחצי הראשון.

אלא שדוד, מסתבר בהמשך, עשה כאן מהלך טקטי מבריק ובחילוף הזה הוא סוף סוף יצר קישור לבית"ר: טיבי נכנס מגן ימני ודה-לה-באעסה ששיחק בתפקיד הזה במחצית הראשונה עובר לקישור. כתוצאה מכך עידן טל זז קדימה יותר בקישור, ברוכיאן תופס אמצע-ימין, יצחקי אמצע-שמאל ובחוד בן-שושן וטוטו. המשולש ההתקפי מתהפך: ה- 4:2:4 הלא יעיל של המחצית הראשונה הופך ל 4:4:2 הרבה יותר אפקטיבי במחצית השנייה.

שער השוויון הוא תוצר ישיר של המהלך הזה גם אם לא היו מעורבים בו לא טיבי ולא דה-לה-חסה: טל שהלך קדימה נתן כדור נפלא שמאלה ליצחקי שהגביה לברוכיאן שהגיע מימין וטדי בשמיים.

בית"ר לא מצליחה לתרגם את ההתלהבות של הגול להשלים מהפך ומכבי מתעשתת וחוזרת לאיים. עד לסיום הזמן החוקי היא מסכנת את השער במספר הזדמנויות אבל בשער של בית"ר עומד שוער גדול שבצדק עוד יהפוך בהמשך לגיבור הערב.

בהפסקה שלפני ההארכה אני חושב על כל אלה שהגיעו ממחוץ לעיר ויגיעו חזרה הביתה מתישהו לפנות בוקר. עם כל הכבוד לטלוויזיה לעשת משחק גביע שיכול להיגרר להארכה ופנדלים, כמו שאכן קרה, בשעה תשע בערב זה שערורייה. אנשים לא צריכים לחפש טרמפים באמצע הלילה אחרי משחק כדורגל.

בהארכה לא קורה שום דבר מיוחד. אבא מודאג שבוזגלו ייכנס. אבל הוא לא. במגרש לא הבנו למה, אח"כ בחדשות הספורט ראינו שהוא לא רוצה להיכנס. שלא יאשים את אבא שלו. התפוח בהחלט לא נופל רחוק מהעץ.

לקראת סיום ההארכה אני נזכר ברן ('רן') ו'בלילה של בעיטות עונשין מאחד-עשר מטרים' משידור הרדיו המפורסם של גמר 76'. אז מלמיליאן נתן בננה לחיבור שבע דקות לסיום ההארכה. אבל אורי מזמן לא כאן וגם האחיין כבר פצוע על הספסל, אז אנחנו הולכים לפנדלים.

החבר'ה ביציע מנסים להיזכר מתי בפעם האחרונה היה פנדלים בטדי. יובל ('אופסייד סטורי') נזכר בהפסד למכבי פתח-תקווה בשמינית גמר 1994/95- הוא היה ילד בכיתה ג' ביציע, אני ישבתי בבית והאזנתי לדיווח ביומן הערב של רשת ב' בווקמן שקנו לי לבר-מצווה.

הפעם האחרונה שראיתי פנדלים הייתה בגמר ליגת האליפות ההיסטורי בין ליברפול למילאן ב- 2005 באיסטנבול. אז שרנו 'You'll never walk alone' ועכשיו 'אנחנו מאמינים בני מאמינים'.

כל האצטדיון קורא בשמו של אריאל הרוש שנראה נרגש מאוד.

ואסקז מחטיא וצור מתבקש לקחת אותו איתו בחזרה ליבשת אמריקה.

הרוש לוקח את הפנדל העוקב כמו גדול ומחזיר אותנו לחיים.

מכאן והלאה כל פנדל זה פחות שנה מאותם חיים. יובל מנסה לשדר אופטימיות ושואל: 'איפה הולכים לשתות בכדי לחגוג את הניצחון?', דוד ('מירושלים') קצת פחות אופטימי ומזהיר: 'רק שבסוף לא נשתה כדי לשכוח את ההפסד' ואני מודיע שאני לא שותה. בינתיים, משה, מראן דאתרא, כבר בסיבוב שלישי של תהילים ואוטוטו כבר אפשר לומר גם תיקון חצות.

בפנדל העשירי השחקנים מעיגול האמצע צועקים להרוש שייקח. אז הוא לוקח. בענק. הפנדל הכי טוב של הערב.

כששטראובר מעיף את הכדור למשקוף טדי מתפוצץ וגם אני שרץ לחבק את אבא חזק חזק.

המשחק האחרון שראינו ביחד היה ההפסד של ליברפול לליון באנפילד בדקה ה- 90' כשבבוקר למחרת התבשרנו על פטירתו של דוד שמעון. כל הסיפור היה עבורי טראומה לא קטנה ובמהלך יום המשחק חשבתי הרבה על סגירת המעגל הזו. החיבוק שנתתי לו עכשיו שיחרר באעסה של חצי-שנה שקיננה בתוכי ונבלעה בין זרועותיו העוטפות בחום ברגע המאושר הזה שמהווה כעת סוג של חוויה מתקנת.

ביציאה מטדי פסטיבל הזמר המזרחי. אחד הדברים שמפריעים לי ביציאה ממשחקי כדורגל באנגליה זה שגם אחרי ניצחונות גדולים כולם מתפזרים הביתה בדממה כמו אחרי הלוויה. כאן זו חגיגה גדולה כמו שצריך. מישהו מעיף נוזל שקוף ואני מריח אם זה וודקה.

עכשיו שישתו בכיף- ברוכיאן ואריאל הרוש הביאו לנו התהילה!

5 תגובות על “תיקון חצות”

לבושתי, לא הייתי בטדי, אבל גם לי יש סיפור:
אבא שלי אוהד מכבי. תמיד כשאני מספר לאנשים את העובדה שאני צהוב-שחור ואבא צהוב-כחול, הם תמיד מגיבים ב"איך?". ואני עונה את התשובה הכי טיפשית, אבל גם הכי נכונה: "מה לעשות? התאהבתי…"

אבל בתכל'ס, אין בכדורגל יריבות בינינו. אבא אוהד של בית"ר כשמכבי לא בעסק, והפוך. (השיא הגיע בגמר הגביע נגד הפועל לפני שנתיים, כשאני ואבא התחבקנו ושמחנו כמו משוגעים, ואת אחד הרגעים הכי שמחים שאני זוכר במשחק כדורגל – חצי גמר הגביע בעונה שעברה, השער העצמי של רואש, ואותי קופץ עד השמיים יחד עם אבא בשער 3 ברמת גן… צמרמורת…) כשהקבוצות משחקות ביניהן כל אחד אוהב את הקבוצה שלו ו-may the best one win. אבל גם כשאתה מנסה להרגיע את עצמך בפסטורליות שכזו, עפים ניצוצות. שני אנשים אמוציונליים תמיד ימצאו סיבה לריב (תשאלו את פרננדז ואוחנה עוד חצי שנה…)

בינינו התפתח דו קרב של נאחס. "ביתר חלשים", אני אומר לו ובאמת מתכוון, אבל הוא מגיב ב"המשחק עוד ארוך". מכבי שמה גול. "עפנו מהגביע, אבא, עפנו מהגביע". אבא לא מגיב. "חבורה של בונקריסטים", אני מסנן לו – למרות שבלב אני יודע שזה לא נכון. "איך בונקריסטים כשהם בחצי שלכם?" הוא עונה, ואני יודע שהוא צודק….

כשישבנו בפנדלים כל אחד, כמובן, היה משוכנע שהבועט שלו יחטיא ושהבועט של היריב מכניס בטוח. כשואסקז החטיא (מי נתן לו לבעוט, מי?!) צעקתי לו "נגמר, אבא, נגמר! נגמרה העונה!" – רק כדי שאח"כ הרוש הענק ייקח את הפנדל של קומאץ'. "אתה רואה שלא נגמר?!" הוא עונה לי.

דו קרב של עצבים. הם כובשים, אנחנו כובשים. בכל פנדל אבא מסנן "נראה לי שהוא מחטיא", רק כדי לראות איך בקלות הכדור נכנס פנימה. וגם אני מצליח למצוא את הפסימיות בכל בעיטה. יצחקי? מזמן לא בעט פנדל. עידן טל? בטח יעיף את זה לשער הגיא. גרשון? אתה צוחק עליי?

וכולם מכניסים כמו גדולים. גם השחקנים של מכבי.

כשהרוש לוקח את הפנדל העשירי, אני באמת חושש. שוערים אף פעם לא מחליקים באופן טבעי לסיטואציה של פנדל גורלי. בכל מקרה הרוש שם את זה כמו גדול.

"אתה יודע למה בית"ר ינצחו?" הוא אומר לי בפנדלים, "כי מכבי בועטים אחרונים". באיזשהו מקום בלב ידעתי שזה נכון, אבל מי יודה בזה עכשיו.

יש רגע שבו ידעתי שאנחנו מנצחים. זה הרגע שבו גפני הלך לבעוט, ושטראובר – בשחצנות – דחף אותו הצידה וביקש לבעוט בעצמו. ידעתי שלגאוותנות יתרה כזו יש רק קארמה אחת…

גבוה.

הייתי מאושר, אבל צינזרתי את עצמי. אבא היה מאוכזב ולא רציתי לשמוח לו על הראש. אם יש דבר שאני מפחד להפגין, בכלל, זה שמחה לאיד. ידעתי כמה שמחות כאלה מהצד ההפוך, ואני יודע כמה זה כואב. רגע אחרי שצרחתי את ה"יש!" הראשון, הלכתי אליו ונישקתי אותו במצח.

"יאללה, רק תנצחו דרבי אחד בשבילי".

אבישי,
מקסים. מצטרף אליך בעניין השמחה לאיד, גם אני מאוד משתדל לא לשמוח לאידם של אוהדי קבוצות אחרות בפנים (ותכל'ס גם לא ממש מסוגל) כשאנחנו מנצחים. מה ששנוא עליך וגו'..

להיות בקהל, אמנם במערבי אבל בכל זאת, ואחרי הפנדלים האלה, בהחלט מספר שנים ירדו לי מחיי, אחד לידי קרא 19 פעמים "שמע ישראל" בסוף זה עבד.

משום מה בא לי שנקבל בסיבוב הבא את הפועל ת"א בבית, עדיף מלפגוש אותם בהמשך ברמת גן.

איזה ערב זה היה…
תיאור מדוייק למדי, מלבד זה שהפנדלים נגד מכבי פ"ת שסיפרתי עליהם היו ב-1993/1994.

בסוף באמת הלכנו לשתות, בתקליט, שזה דווקא פאב של אוהדי קטמון. אבל עד שהגענו לשם ב-1 בלילה באמצע השבוע היו שם רק כמה צעירים בודדים שנראה שלא הבינו מאיפה הגענו עם צעיפים צהובים-שחורים בשעה כזאת.

אביאל – גם אני בעד לקבל את הפועל ברבע הגמר בטדי. גם ככה נצטרף לפגוש אותם בסוף, עדיף מוקדם ובטדי מאשר מאוחר וברמת-גן.

יובל,
ישבתי בתקליט לא פעם ולא פעמיים ולא היה לי מושג שזה פאב של אוהדי קטמון… אין ספק שחידשת לי.

סגור לתגובות.