קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי

קול האמת (אריגיא ברגר על עמיר בניון)

את עמיר בניון מעולם לא פגשתי. כלומר, יצא לנו להיות בכמה מקומות באותו זמן, אך מעולם לא דיברנו או הצגנו את עצמנו. ולמרות זאת, אני מרגיש שאני מכיר אותו. סוג של חברות מרחוק. יודע מה הוא חושב, יודע מה מרגיז אותו, יודע מה הוא מתעב. ולמרות שלא נסכים על כל דבר כזה, במשך הזמן הוא הפך לדמות שהפכה אצלי מדמות מוערכת לדמות מוערצת. ובעולמנו, בו מה שנראה הוא לא תמיד מה שקיים, דמויות ראויות להערצה הולכות ומתמעטות. לא זהו המקרה.

מכיוון ששם המשפחה שלו מזוהה בהקשרים אחרים, התחלתי פשוט לקרוא לו "עמיר". כאילו אני באמת מכיר אותו, כמו שקוראים לחבר קרוב. גם העובדה שיש לנו פריטים דומים בביוגרפיה, למשל ששנינו נולדנו וגדלנו באותו מקום כנראה תרמה לתחושת הקרבה החד-צדדית הזו, מצידי בתור אחד שילדותו והמקום בו התקיימה משמעותיים בעיצוב זהותו, ושבעצם עמיר, על השינויים שעבר בחייו, קצת חיברו אותו יותר לעצמו. וגם כי הרבה מעבר למוזיקה ולכישרון שלו, עמיר הוא אדם מיוחד, בעל תכונות אופי מולדות שהתחברו לכדי יצירת דבר יחיד שאין שני לו. והתכונות האלה הן שאחראיות לכל מה שעמיר. לדברים הטובים, לדברים הרעים, להישגים, לנפילות.

ההערצה שלי לעמיר אינה עיוורת. איני חושב שהוא אדם מושלם או נקי מטעויות. אני לא חושב שכל תכונה שלו היא אידיאלית. אבל תמיד העדפתי את הגיבורים שלי אנושיים, כדי שיהיה לי במה להזדהות איתם. מעולם לא חלמתי להיות סופרמן, זה נראה לי די משעמם וחסר תכלית. אבל כן חלמתי להיות אדם שלם, אדם בעל זהות וייחודיות, אדם שגם אם נאבק בעצמו עדיין לא שוכח מי הוא. ועמיר בשבילי הוא דוגמא מצוינת לכל אלה.

כל ההקדמה הזאת מגיעה כי רציתי להתייחס לאירוע שעבר על עמיר השבוע. מכיוון שזהו אירוע שבמרכזו קונפליקט, ובמחוזותינו כשמישהו מביע דעה מיד ניגשים לברר מי הדוד שלו ועם מי שיחק בשכונה, חשבתי שיהיה נכון לומר מה אני מרגיש כלפי עמיר. אבל כעת אדבר על הסיטואציה שבמרכזה הוא עמד השבוע. סיטואציה מורכבת שאין בה טובים ורעים במימד השטחי של העניין, אלא תפיסות והשקפות מסוימות, שכולן יחד גרמו להר הגעש ששמו עמיר להתפוצץ.

עופר שלח ורביב דרוקר הם שני עיתונאים ידועים ומוערכים. גם מי שמבקר אותם לא יוכל להתמודד עם העובדה שהם נמצאים בעמדות מפתח בתקשורת הישראלית. כמעט משעשע לראות כיצד גם כשהם מנסים לפרגן, הם חוטאים בחטא היוהרה ויוצאים מקללים. כי שלח ודרוקר לא באמת התאמצו. הם חשבו שמספיק לפתוח מצלמות של פריים טיים והכל יעבוד. אבל לא ככה עם עמיר. עם דמויות מורכבות צריך להיות זהיר, להכין שיעורי בית, להקשיב.

מבלי להכיר אותם אני יכול לומר ששלח ודרוקר הם אנשים שחושבים שרוב עבודתם היא לשפוט: אנשים אחרים, סיטואציות אחרות, מעשים אחרים. כתבתי ביולי 2008 קטע קצרצר כנגד השוואתו של עופר שלח (אז בחדשות 10 בליל שישי) את פולחן האישיות של נסראללה לפולחן האישיות סביב הרב איפרגאן, בה טען כי בעצם אין הרבה הבדל בין השניים. באותו קטע טענתי בעיקר שתי טענות: שלא ניתן להשוות מי ששולח אנשים למשימות קטל של חפים מפשע ושל עצמם עם אדם שמקדיש את עצמו ללימודים רוחניים (במקרה הזה, הדת היהודית) ולעזרה לזולת, וטענה נוספת, שבעצם שלח הציג את עמדותיהם של הליברליים של ימינו, בהם הם מתכסים במעטה המודרניות והחופש ובעצם פוסלים צורות חיים אחרות משלהם, על אף שאלה כלל אינן ידועות או מובנות להם. חשבתי שלשפוט דברים מתוך אי ידיעה זו פשוט בורות. זה אולי יכול להתקבל בברכה בסביבה צינית ושטחית, אבל לא כאשר באים במגע עם אדם אנושי כמו עמיר, אז שיפוט הוא המתכון הבטוח לאסון. וכאן האסון היה כפול. שלהם ושל עמיר.

מדהים לגלות איך דברים כל כך מורכבים ועמוקים מתפרצים בהיסח דעת. כאן אפשר לראות את הראיון של שלח ודרוקר במסגרת "המקור" עם עמיר. הקטע סובב סביב הופעה גדולה, לפניה ואחריה. בעוד שלח ודרוקר מודים שבעצם רצו לפרגן לו, הרי צריך לקוות בשבילם שהניסיון שלהם בתקשורת גרם להם להבין מצוין שעמיר הוא מרואיין לא שגרתי, כזה שאומר מה שהוא חושב, גם אם זה לא מוצא חן בעיני כולם. וזה לרוב לא. עמיר שיחרר איזו בדיחה קלה על תאורה בהופעות, שגרמה לשלח לפלוט: "אז שוב מתנכלים לך?". ברגע הראשון עמיר הגיב באיפוק, אך מיד לאחר מכן שיחרר ניצרה, ובאדיבות טונות של אדרנלין אחרי הופעה המוצלחת, הפגיז לכל הכיוונים.

מי שמכיר את עמיר לא היה מופתע. אין שום דבר חדש בדעות שהשמיע בקטע, וגם עצם ההתפרצות היא לא חדשה. עמיר תמיד מתפרץ כשהוא חש שנעשה אי צדק. אותה התפרצות בקטע הזה היא זו שהביאה אותו להילחם בתעשיית המוזיקה בישראל, אותו יצר רודף צדק. ואולם, הפעם עמיר נתפס בחולשתו. כמי שחש מנוכר מהתקשורת בישראל, על אף ליטופה החם, התיוג שלו כמקופח גרם לו להשתולל וליפול לרשת. ברור שעמיר חזק יותר היה נזהר ולא נותן לצמד המנחים ללכוד אותו. אבל עוצמתו של עמיר אינה בכך שהוא נמנע מעימותים, כמו שסיפור חייו מספר. עוצמתו היא בכך שהוא אינו מוותר על עצמו ולא נלחם להיות משהו שהוא לא. וזה, כאמור, מעורר הערצה.

מצד השני של המצלמה, דווקא שלח ודרוקר נתפסו בקלקלתם כשלא התכוונו. בעוד התכוון הצמד להרוויח הופעה טובה ועל הדרך לשדר מעט יציאה מהמוסכמות של עיתונאים בכירים בטלוויזיה בישראל, הרי שהם חשפו בדיוק את מה שתמיד רצו לברוח ממנו: השיפוטיות שלהם, ההנאה שלהם ממרואיין ששופך את חמתו וכן השררה שמגיעה ממעמדם התקשורתי הרם.

לאחר מעשה, טוב היו עושים שלח ודרוקר אם היו נענים להצעתו של עמיר, גונזים את הקטע הזה ועורכים עימו ראיון. הם היו צריכים לעשות זאת מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה: לא כאילו נכנעו למרואיין שלכאורה הכתיב להם מה לומר וכיצד להציג אותו, אלא מתוך הבנה שהקטע הזה הוא לא העיקר. שלמרות שיש להם כוח רב, לא תמיד צריך להשתמש בו, בטח לא כשהוא אינו משרת שום מטרה. אולי אין חוק משפטי שאוסר שידור דברים של אדם שהתחרט עליהם, אבל בוודאי יש צו מוסרי כזה. אם שלח ודרוקר היו מתגברים על היצר הכוחני שלהם, ובאמת משיגים את המטרה לשמה התקיימה הכתבה הזאת. כי בעוד עמיר לא נכנע ליצר, הוא עשה זאת מעמדה של כוח, של אמירת דברים נוקבים שהוא מאמין בהם גם אם לא נעימים לשמיעה. ואילו שלח ודרוקר לא נכנעו ליצר מתוך עמדה של חולשה, של תאוות כוח בדמות סקנדל אחד נוסף לרזומה.

יש דפוסי התנהגות הפוכים שלעתים מגיעים לגמרי מאותו מקום. ולעתים יש דפוסי התנהגות דומים שמגיעים ממקומות הפוכים לגמרי. מי שמכיר את עמיר בוודאי כבר למד את השיעור הזה.

אריגיא ברגר

________

נתבקשתי לבחור את חמשת השירים האהובים עליי ביותר מבית מדרשו של עמיר. אז כמו שהוא אמר פעם (בהתייחסותו לכוכב נולד), אין שום קשר בין מוזיקה ותחרות, אבל בכל זאת החלטתי להעתר לאתגר הבלתי אפשרי הזה. כמובן שהיה אפשר לבחור רשימה ארוכה הרבה יותר, ובכל זאת ניסיתי לבחור לא את הטובים ביותר, כי אין דבר כזה, אלא את אלה שנוגעים בי הכי הרבה. ובעוד שהארבעה אינם לפי סדר חשיבות, הרי שהראשון ברשימה הוא באמת זה שמעל כולם.

5. געגועים לדמיון

4. הכל עד לכאן

3. רק את

2. שלכת

1. ניצחת איתי הכל

6 תגובות על “קול האמת (אריגיא ברגר על עמיר בניון)”

אני התאהבתי בעמיר בניון בגלל הכתיבה שלו, כשפתחתי את המילים של השירים ונחשפתי לעולם של רגש, כנות ופשטות. אני אוהבת את הכתיבה של עמיר (למרות שאחרי ההתחזקות קצת פחות, אבל זה דיון אחר) כי היא כנה אמיתית ופשוטה, בדיוק כמו השירה המדהימה עם הקול האלוהי(!) שלו. ההופעות שלו תמיד פשוטות, כנות מלאות רגש ואתה תמיד מרגיש שהוא מדבר ישרות אלייך.

בתור אומן הוא מציג עצמו עם כמה שפחות מסיכות ואני לא חושבת ש"מסע הצלב" שלו נגד הממסד הוא כי "הוא עובד בזה" או חלק ממסחור או משהו כזה. הוא בנאדם אמיתי, והמלחמה שלו (למשל בחברות התקליטים- אנחנו לא יכולים לדעת באמת מה הולך שם) היא על האמת. ברור גם שמדובר בבן אדם עם אינטלגנציה ריגשית מאוד גבוהה שלא מתאים לו להיות "סלב"- הוא לא מחפש את זה ולא מוכן לשחק את המשחק אז התקשורת מציגה אותו כאיזה עוף מוזר ותמהוני…

אני חושבת שגם אם אנחנו לא מסכימים איתו על הכל, צריך להעריץ את הבנאדם על האומץ שלו להלחם על האמת שלו.
נכון שהיו בראיון עוד דברים אבל הדבר הכי חשוב שלקחתי משם זה את זה!

משהו על דרוקר ושלח:
אני מאוד אוהב ומעריך אותם. ההומור העצמי, הדעתנות, חוסר הסגידה למולך הרייטינגי, היכולת להגיד דברים קשים גם נגד גורמים מאוד חזקים (במובן הזה, גם מיקי רוזנטל שייך לקבוצה הזאת). בתור מישהו שרואה בעצמי עיתונאי לעתיד, אני בהחלט רואה ברביב דרוקר סוג של מודל לעבודה עיתונאית. אני, אגב, מאמין להם שהם באו לראיון הזה בכוונה אמיתית לפרגן, ושזה לא היה ציני. לדעתי עמיר בא עם ההתפרצות הזאת "מהבית", מה שנקרא. כלומר, הוא רצה מההתחלה להטיח בעפר ורביב ("העיתונאים השמאלנים") את כל מה שהוא חושב על התקשורת ועל ערוץ 2 (ואז מה הם בכלל מערוץ 10) וכו' וכו'. וזה לא היה בסדר לדעתי, כי היציאה של עפר היתה באמת בצחוק ולא במטרה לתקוף או לעקוץ.

האמת שרציתי לכתוב על עמיר בניון גם בבלוג שלי. לכאורה, אני אמור להתנגד לעמיר בניון. מדובר באיש שדעותיו הפוכות ממני. על זמרים אחרים מסוגו, כמו נניח אריאל זילבר, אני בהחלט מודה שהשקפת העולם מפריעה לי לאהוב את המוזיקה (אבל אני עדיין שומר לעצמי את הזכות לזמזם מדי פעם "בטי בטי בם, אוהבת את כולם"…)

אבל במקרה של עמיר בניון, קשה שלא להתאהב. המוזיקה שלו באמת קסומה, שלא לומר הכי רוחנית שיש. לא "רוחנית" עם שווא בח', אלא רוחנית ממש. כזו שגורמת גם לאפיקורס כמוני, חילוני מושבע, כמעט להאמין שיש השגחה עליונה כלשהי. באופן מוזר, אני אוהב את החומרים של עמיר בניון דווקא אחרי שהוא חזר בתשובה (לא ש"שלכת" או "רק את" הם גרועים חלילה, אבל בכל זאת…). יש לי תחושה שדווקא אז הוא יותר מחובר לעצמו, יש בו יותר אמת, וגם אם האמת הזו – כאמור – הפוכה משלי, אי אפשר שלא להעריך – בטח כשהמוזיקה כל כך טובה.

פייבוריטים? "ניצחת איתי הכל", "דרך", "נדבר מחר" – אבל מעל כולם "הכל עד לכאן". אחד השירים הכי מסובכים, הכי אמיתיים והכי מרגשים שנכתבו בשפה העברית.

אריגיא,
לא ראיתי את התכנית המדוברת אם כי קראתי התייחסות אליה בבלוג של רביב דרוקר. שם, אגב, ובאופן צפוי וברור, בניון לא יוצא ממש טוב. כך או אחרת, מדובר בזמר יוצר מהמעלה הראשונה לדעתי ואותה כבר הבעתי בבלוג הזה בפוסט אחר. אתה, לעומת זאת, לא שרוי במחלוקת, אתה כותב נפלא ורגיש. אהבתי.

סגור לתגובות.