אריגיא,
הפסקה האחרונה שלך מנסחת בצורה הרבה יותר טובה את מה שכתבתי בנוגע לקונפליקטים באפריקה. הרעיון בבסיסו זהה לחלוטין. הקרב הוא פוליטי בכל מקום, הזירה, הכללים וכלי הנשק, אחרים. אגב, ההבדל הגדול שאני רואה קיים רק בתוצאות הקונפליקט, הנכונות לכל מעשה זוועה קיים גם בבלקן וגם במזרח התיכון. משום מה זה נראה פחות "זוועתי" לרצוח מישהו בגלל חילוקי דיעות דתיים, פוליטיים, סכסוכי קרקעות ומשאבי טבע ברובה ומטוס מאשר במאצ'טה וכידון, אבל אסור להתבלבל.

על פניו, אין שום בעיה עם השימוש במילה "עדה". רק תשאל את עצמך למה תמיד יוצאי מרוקו או טוניס הם עדה, ואילו יוצאי הונגריה או יוגוסלביה לא. ולמעלה זה הובן קצת הפוך ממה שהתכוונתי – לא אמרתי שאם נשנה את המילה אז המצב ישתנה, אלא טענתי שהשימוש במילה מייצג מצב עניינים שעליו צריך לתת את הדעת.
וגם הדיבורים על הגברים שנכנסים לאנוס ורוצחים ילדים אם מעט שטחיים כי זה רק חלקיק מהתמונה. בהרבה מקומות יש סכסוכים בין כוחות מזויינים, לרוב בין כוחות שמחזיקים בכוח השלטוני לבין מורדים, שקוראים תיגר ומנסים להשתלט על מחצבים או משהו אחר.

מישהו שמכיר את אפריקה היטב בדיוק אתמול אמר לי שהשורש לקונפליקטים שם הם נכונים לכל מקום אחר בעולם, אבל בעוד בבריטניה לדוגמא זה קרב פוליטי בין השמרנים ללייבור, שם זה עימות ישיר בלי פוליטיקה ובלי פרלמנט.

איציק,
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לנו, מבחינה ספורטיבית כמובן, אילו היינו צריכים לשחק נגד נבחרת מלאווי למשל, את מה שהם עשו לאלג'יריה צריך ללמד בבתי ספר…

ועכשיו שאני חושב על זה.. גם אני בעצם אפריקאי! הרי בפעם האחרונה שבדקתי מרוקו נמצאת באפריקה. מה שמעלה אצלי את השאלות הבאות: איך יכול להיות ש"אמפריות" כמו מלאווי, גבון ו-(טל)בנין משתתפות באליפות ואנחנו נשארנו בחוץ? האם שוב מדובר ב"קנונייה אשכנזית"? ומה לעזאזל קורה עם מוסטפא חדג'י האגדי בימים אלה?

אבישי,
בני הקדים אותי, רציתי לכתוב עוד לפניו שזו אחת התגובות היפות שקראתי כאן בבלוג!
אתה מציע פה נקודת מחשבה שאני מודה שלא עלתה אצלי וצריכה עיון.

מוטי,
לגבי תהליך האבל- כמו כל דבר בפסיכולוגיה גם כאן קשה לקבוע כללים ברורים וזה משתנה מאדם לאדם (מה שמכונה בלעז "סובייקטיבי"), ואפילו ממקרה למקרה אצל אותו אדם. לפעמים האבל הוא משהו שמתרחש בסמוך לאובדן, בד"כ כשמדובר באובדן שהיתה אליו איזושהי הכנה מראש, כמו אובדן של מישהו קרוב אחרי מחלה ממושכת, אבל לפעמים יכול להיות שמדובר גם בתהליך מושהה- משהו שנפוץ יותר במקרה של אובדן פתאומי שבהתחלה קשה עדיין לעכל אותו- הרבה פעמים במקרים מהסוג הזה תהליך האבל שכולל את ההכרה, השכול וההשלמה, מתרחש זמן רב אחרי האירוע עצמו ולא מקביל בזמן לטקסי האבל המסורתיים (הלוויה, ימי האבל וכו').

אריגיא,
מצטרף למה שכתב בני בעניין ה"שבט"- לקרוא להם "קבוצה אתנית" היה בסה"כ לנהוג פוליטקלי קורקט ולא מעלה או מוריד כהוא זה מתחושת ההתנשאות שיש או אין לי כלפיהם. אותו כנ"ל לגבי עדות, שזה אגב פעם ראשונה שאני שומע שיש בעייה עם שימוש בביטוי הזה… אתה בכיף יכול לקרוא לי "בן העדה המרוקאית", או בעצם, פשוט "שלוח" :)
המצב באפריקה אכן מורכב כמו שאתה מעיר, אבל אם אנשים נכנסים לבית אונסים את הנשים, שוחטים את הילדים ומענים והורגים את הגברים, כמו שקורה שם בהרבה מקומות, שום דבר לא מורכב בזה וצריך לעצור את זה בכל דרך אפשרית.

בני,
"המוכרחים להיות שמח" שלי מקורו בתורתו של ר' נחמן מברסלב והוא מדבר על הצורך לשמור על השמחה והאחיזה בחיים לא מתוך הדחקה או אסקפיזם אלא מתוך הכרה מלאה, שלמה ואמיתית של הקשיים ווגם הרוע שהם חלק בלתי נפרד מהעולם הזה, ועדיין, אף על פי כן, להאמין בטוב ולהאחז בו. לדעתי זה רעיון מאוד עמוק שאישית מדבר אלי מאוד ועוזר לי המון, גם בחיי היומיום ובמיוחד בעתות משבר.

איציק,
פוסט מצויין אם כי אני לא משוכנע שהמשך קיום האליפות אינו בעייתי בכל הנוגע להתייחסות לטרור ומטרותיו. ה "מוכרחים להיות שמח" יכול לחכות קצת כמו שאבישי ומוטי כתבו.

אבישי,
ברשותך, בפעם הבאה שמישהו יתהה למה אני כל כך מטורף על כדורגל, אצטט לו את התגובה שלך. נפלא!

אריגיא,
בהזדמנויות שונות, בעיקר בחו"ל, כשאני נשאל על ישראל ועל בעיותיה, אני משתמש בביטוי "שבט קדום ומפואר" כשאני מתאר את היהודים ומספר את הסיפור ההיסטורי שלנו. אני לא חושב שהביטוי שבט יוצר איזו תחושת נמיכות. החברה האנושית באפריקה, כמו כל מקום אחר בעולם, גם בבלקן, מורכבת משבטים, והסיבה לפיה הם מכונים כך עד היום, בניגוד למקומות אחרים בעולם, נוגעת לתהליכים סוציאליים, שנכון לעת הזו, הם לא חוו, מבחירה או מאונס. אנשים שם הורגים אחד את השני מהרבה סיבות וחלקן דומות לחלוטין לסיבות שבגינן מתו אנשים באירופה עד לאחרונה. על ריסון הפרעות שם אינני יודע יותר מידי, רק אצטט דברים של בן דודי שנמצא בשליחות בניגריה והוא מספר ש "אין לו שום בעייה להסתובב בשכונה בכל שעה בלילה, הרי על כל מטר נמצא שוטר…"

אני מסכים עם משהו חשוב, וזה שצריך לתת לאפריקאים לקחת אחריות על עצמם. זה לא מנקה אף אחד ממה שנעשה שם בעבר, אבל זאת הדרך קדימה. אפריקה צריכה לטפח מנהיגות צעירה ואמיצה. על הדרך, טוב יעשו המעצמות אם יתחילו להחזיר רכוש ומשאבים שנגזלו מהמדינות. זה לא פוסל אחד את השני.

אבל יש עדיין דברים לשפר בהתייחסות של המערב לאפריקה. דבר אחד הוא להפסיק לדבר על אפריקה כמקום אחד. ההתייחסות לכל המדינות אותו דבר היא חלק מההתנשאות המערבית, שצריכה להעקר מהשורש, בתהליך ארוך ויסודי. יש שם מדינות רבות, עם תרבויות שונות ומגוונות, ולשים את כולן תחת אותה מטרייה זה לעשות עוול.

אותו דבר לגבי הכינוי "שבטים". קצת כמו הכינוי "עדות" בחברה הישראלית, זה ביטוי להתנשאות. לא זכור לי שלקבוצות אתניות שונות בבלקן קראו שבטים. הרי ברור שהביטוי שבטים מנמיך את התרבות ואת אנשיה, ועושה אותם כמעט לא אנושיים, כאלה ש"הורגים אחד את השני". מי שבאמת רוצה להבין מה קורה שם, צריך להיכנס לעובי הקורה ולנסות להבין למה אנשים הורגים אחד את השני בפרעות. בנוסף, כדאי ללמוד גם על סיפורי הצלחה של ריסון הפרעות שם. היה לדעתי סיפור כזה בבלייזר שעלה לאתר וואינט, ויכול לשמש מקור להשראה.

הפיתרון של המדינות באפריקה ושל היבשת כולה כנראה מורכב, הן מהזווית החיצונית, והן מהבשלת הקרקע הפנימית. מאבקים פנימיים, שבקלות זוכים לתיאור "טרור", צריכים להילמד לעומק. רק ככה יהיה אפשר להוקיע אותם.

אני לא מסכים איתך. לא יודע מה זה פרסים לטרור, מה שאני יודע זה שיש שחקנים שראו את החברים שלהם חוטפים כדור ומדממים למוות… ושוב הסבר עלק-רציונאלי לא יעלים את העובדה הזאת… בתור פסיכולוג אתה בטח יודע את חשיבות תהליך האבל (אדון סיגר ארוך כתב על זה משהו, לא?) ואת חשיבות התהליך הרגשי אשר קשור אליו… לא צריך לחזור לשגרה כל כך מהר. לא חייבים למהר להעלים את מה שקרה…
וטוגו הייתה זוה בטורניר רק אם זה היה סרט אמריקאי… בחיים האמיתיים ליברפול חוטפת גול בדקה ה 89 במשחק נגד ארסנל…

אה,
ושיהיה ברור: אם טוגו לא משחקת, אף אחת לא משחקת. לדחות את הטורניר בחודש.

איציק.
כרגיל אני אוהב את סגנון הכתיבה, ובאופן עקרוני הרעיונות המובעים בטקסט נכונים וראויים – ובכל זאת…

בעיניי, התנאי ההכרחי הראשון לקיומה של התמודדות כדורגל ראויה הוא חוסר מוחלט בפרופורציות. כי אם המילה האיומה הזאת חודרת לתוך הכדורגל, היא מייתרת אותו ומוציאה את כל הכיף. כשאתה על המגרש או ביציע, אתה חייב שכדורגל ייראה בעיניך (במשך אותן שעתיים או שלוש שעות) כדבר הכי חשוב בעולם. כאילו אין דבר בעולם פרט לקבוצה שלך, והקבוצה היריבה, הדשא, הכדור, הרשת והרצון העז לנצח. אחרת, הכדורגל באמת הופך להיות – כמאמר הקלישאה הבזויה – "עשרים ושניים משוגעים שרודפים אחרי כדור". למה אנחנו כל כך אוהבים את המונדיאל? כי המונדיאל הוא הניתוק המושלם – במשך חודש, בקיץ (כשאתה ילד אתה בחופש, כשאתה מבוגר… אתה לוקח חופשה לראות את המשחקים), אתה לא צריך שום דבר מהעולם החומרי חוץ מטלוויזיה עובדת ושקט. אתה יכול לצעוק, לבכות, להתרגש, לשאוג משמחה – והעולם יקבל את זה בהבנה (יחסית). לפחות מי שמבין כדורגל. אלה החודשים שבהם אתה לא שומע יותר מדי חדשות.

וכשאתה מקבל על הראש מכה כזו אנושה של פרופורציות, בדמות הרג המוני, פשוט קשה – אנושית – לשחק שוב כדורגל. בוודאי עבור שחקני, מאמני ועסקני נבחרת טוגו. איך אתה יכול, מנטלית, להתכונן למלחמת כדורגל מול נבחרת יריבה כשרק לפני ימים ספורים ראית בעיניך מלחמה אמיתית? איך אפשר לסדר את המחשבות במקום אחרי חוויה כל כך טראומטית? כמה מהר אפשר לאסוף את עצמך, כמה מקצוען שלא תהיה? הפרופורציות נוכחות יותר מדי. והמעבר החד הזה נראה לי קצת קשה מדי.

ברור שאידיאלית אתה צודק. אין ניצחון יותר גדול על הטרור מניצחון על המגרש. וטוגו הפכה לנבחרת האהודה עליי באליפות מהרגע שהטרגדיה הזו קרתה (בטח כשהיא בבית אחד עם זמביה של מאיוקה, אחרי הגול נגדנו אני לא אוהב אותו), אבל איך אמר אריק איינשטיין? "החיים עוד לא חזרו למסלולם… אולי צריך לתת לזה עוד זמן".