2000 ו- עשר! (כדורגלני העשור)

השבוע האחרון של 2009 וגשם באלפסי מצטרף לפסטיבל סיכומי העשור עם דירוג עשרת כדורגלני העשור. אקדים ואומר שהדירוג הזה מטבע הדברים הוא דירוג סובייקטיבי ומתבסס לא מעט על הרגשות שלי כלפי השחקנים ברשימה בנוסף לניתוח אובייקטיבי ככל הניתן (וכמעט אף פעם לא ניתן, כי מדובר בשחקני כדורגל, אנשים בשר ודם שמן הסתם מעוררים בנו כל מיני סוגים של רגשות).
אני מניח שעל השמות ברשימה (אולי חוץ מאחד או שניים) פחות או יותר תסכימו איתי אבל יש לי הרגשה שיהיה לכם דבר או שניים לומר על הסדר בו דירגתי אותם. אז ת'פאדאל, אתם מוזמנים להציע את הרשימה שלכם בתגובות.

10. קאקה
את קאקה יצא לי לראות חי מהיציע בשני הגמרים של מילאן נגד ליברפול בליגת האלופות (איסטנבול 2005 ואתונה 2007)- בשני הערבים האלה הוא פשוט דרס אותנו עם המהירות הנהדרת שלו עם הכדור, הטכניקה והיעילות. קאקה הוא שילוב קטלני בין יכולת טכנית ברזילאית ויכולת קבלת החלטות אירופאית. המיקום הנמוך שלו ברשימה נובע מהעובדה שקאקה נפלא בתוך הזרם השוטף של המשחק אבל נוטה להיעלם במערך שמתקשה לתפקד- כמו ברזיל במונדיאל 2006 או ריאל מדריד בתחילת העונה הנוכחית. עוד דבר שחסר לי אצל קאקה זה הניצוץ הזה של הגאונות, השיגעון, המופרעות, שמבדיל בין שחקנים גדולים לכאלה שבאמת בלתי ניתן לשכוח.

הרגע שאני אקח איתי מקאקה בעשור האחרון הוא השער נגד מנצ'סטר יונייטד באולד-טראפורד בחצי גמר ליגת האלופות בעונת 2006/07. הרגע שבו הוא עובר בין שני המגינים של יונייטד ומשאיר אותם להתנגש אחד בשני הוא קלאסיקה (ולא רק בגלל שמדובר במגינים של יונייטד…).

9. איקר קסיאס
השוער היחידי ברשימה, מה שאומר בעצם- השוער הטוב בעולם בעשור האחרון. ניתן להעלות על הדעת שלשוער שמשחק בקבוצה גדולה תהיה עבודה קלה יותר מאשר לשוער בקבוצה קטנה שחשוף יותר להתקפות ונהנה מחיפוי של הגנה חלשה יותר, אלא שזה לא היה מצב בריאל מדריד כמעט באף עונה במהלך העשור החולף ולכן היו לנו לא מעט הזדמנויות להיווכח ביכולת המדהימה של סאן איקר.
קסיאס הוא השוער המודרני המושלם, הוא שולט בכל אספקט של המקצוע- כדורי גובה, אחד על אחד ובין הקורות. האינסטינקטים שלו יוצאי דופן ובעזרתם הוציא לאורך העשור אינספור כדורים שנראו כבר כשוכנים עמוק ברשת. לקסיאס גם יש שליטה נפלאה בכדור ברגל מה שהופך אותו לא פעם גם לסוג של בלם אחורי במערך של ריאל ונבחרת ספרד.

הרגע שאני אזכור מקסיאס הוא הרגע שבו למעשה פרץ לתודעה העולמית- מקרה קלאסי של 'השחקנית הראשית נעדרת והשחקנית המחליפה נקראת לבמה וגונבת את ההצגה': גמר ליגת האלופות 2002, עשרים דקות לסיום, ריאל ביתרון שברירי של 2:1 ובאייר לברקוזן תוקפת בכל הכלים כשסזאר, השוער הראשון של ריאל, נפצע ויוצא מהמגרש ושוער צעיר בשם איקר קסיאס נכנס במקומו. בדקות הבאות יקנה הנער האלמוני את עולמו כשהוא יציל כדורים אבודים ביד, ברגל ובכל דרך אפשרית ויביא לריאל את הגביע כמעט לבדו. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה…

8. זינאדין זידאן
אני מניח שזו כנראה הבחירה שתעורר הכי הרבה מהומות- "זידאן רק במקום השמיני??" אז לפני שאני אסביר את המיקום הנמוך יחסית של זידאן ברשימה אני אחלוק לו את הכבוד הראוי:
זינאדין זידאן בשיאו הוא מאסטר של המשחק: טכניקה עילאית עם הכדור, ראיית משחק וקטלניות מול השער. זידאן ביומו העלה את הקבוצה בה שיחק בשתי מדרגות לפחות והפך את כל מי ששיחק לצידו לקצת הרבה יותר טוב.
אז למה רק במקום השמיני? כנראה בגלל שאף פעם לא ראיתי בו באמת את הגאונות שמייחסים לו. איכשהו מצאתי במשחק שלו משהו לא מלוטש, לא לגמרי מבריק. עובדה היא שמעשרות ואולי מאות המשחקים של זידאן שראיתי בעשור האחרון קשה לי מאוד היה לדלות רגעים שנשארו חרוטים בזכרוני, שגרמו לי לפתוח עיניים בתימהון ולומר "וואו!" (חוץ כמובן מאותו וולה שמיימי בגלאזגו).

ובכל זאת הצלחתי למצוא לבסוף משחק של זידאן שאני בהחלט זוכר וגם גרם לי לרגע להבין על מה כולם מדברים- ראיל מדריד נגד ולנסיה מעונת 2002/03: זידאן היה אחראי במשחק הזה לשלושה מתוך ארבעת השערים של ריאל בניצחון 4:1. הראשון בישול מדהים לרונאלדו במסירה על שלושים מטר שחתכה את כל ההגנה, השני שער נפלא בכדור לחיבורים אחרי דאבל פאס פנטסטי עם ראול, והשלישי, והיפה ביותר לדעתי, כדרור מחצי המגרש עד הרחבה שמסתיים בבישול גאוני לחאבייר פורטייו.

7. חואן רומאן ריקלמה
מספר העשר האחרון ואולי השחקן שהכי נגע לליבי בעשור האחרון- עם המבט המיוסר שלו כאילו "טבעו לו כל האוניות" כמו שאמא שלי אומרת. חואן רומאן הוא געגוע לעולם שהלך ונעלם בעשור האחרון- עולמם של עושי המשחק, הפליי-מייקרים. עשר כמו שעשר אמור להיות- כזה שמשחק בהליכה כי ספרינט זה משהו שעושים על המסלול שמקיף את המגרש ולא על הדשא עצמו, שלא יוצא מעיגול האמצע אם לא ממש מוכרחים ואם תגיד לו משפט עם המילה "תאקל" הוא ייבקש ממך יפה לא לקלל. רקוויאם לימים הנפלאים שבהם כדורגל היה מעשה אהבה שעושים לאט ובעדינות ולא חזק ואגרסיבי כמו פורנוגרפיה.

הרגע שאקח איתי מריקלמה הוא, כמה מתאים, דווקא רגע מאוד אנטי-הירואי: חצי גמר ליגת האלופות 2006 נגד ארסנל- פנדל דקה לסיום שיכול לשלוח את וויאריאל לגמר. המצלמה מתמקדת על פניו של ריקלמה העטויות ארשת ייסורים שמסגירה את מה שהוא כבר יודע ואנחנו נגלה מייד- שהגורל שוב זימן לו את תפקיד הגיבור הטראגי.

6. אנדראס אנייסטה
אני חושב שאת "הקריירה" שלי כאוהד כדורגל אני אחלק לשניים- עד היום שבוא ראיתי את אנדראס אנייסטה לראשונה, ומאז. הקשר הקטאלוני שינה את הבנת המשחק שלי לנצח. אם עד שפגשתי באנייסטה הייתי מתאהב בשחקנים, אחרי אני כבר אוהב אותם. לראות את אנייטסה משחק כדורגל זו עבורי חוויה כמעט מיסטית. כל תנועה שלו על מהגרש, כל נגיעה בכדור, כל מסירה- אומרים שירה. יש במשחק שלו הרמוניה מושלמת, רוגע וחדוות יצירה. השחקן הכי רומנטי שיש.

לבחור את הרגע של אנייסטה היה חוויה קלה ומענגת. בדיוק כמו הדרך בה הוא משחק ובדיוק כמו הצורה בה כבש את אותו שער בסטמפורד ברידג' בחצי גמר ליגת האלופות בעונה שעברה שלפחות לרגע אחד קסום סימן את ניצחון התמימות והיופי על החומר והמכונה. כמו בשיר המקסים של רוקפור: "באור חיוור/ במלכדות השעה/ בא מלאך/ תראו מה יש לו ביד/ מה שמפריד בין טוב לרע/ זה אחי". אנדראס אנייטסה. אחי.

5. סטיבן ג'רארד
אני אובייקטיבי לגבי הבחירה הזו בערך כמו שאמא שלי אובייקטיבית לגבי. אבל אני אנסה בכל זאת:
מה שמדהים בג'רארד זה שכשמנתחים אותו לעומק יש בו לא מעט חסרונות ככדורגלן: טכניקה ביננונית, שליטה בעייתית בקצב המשחק ונטייה להיעלם ללא הודעה מוקדמת לתקופות זמן בלתי ידועות. ועדיין, לא היה בעשור האחרון שחקן שהשפיע על הקבוצה שלו יותר מאשר סטיבן ג'רארד על ליברפול.
צורת המשחק של סטיבן ג'רארד היא ייחודית, כאחד שגדל במשחקים חסרי רחמים ברחובות של אחת השכונות היותר בעייתיות בליברפול הוא אף פעם לא משתהה שנייה אחת יותר מדי עם הכדור. בגלל זה הוא גם תמיד יודע מה לעשות איתו הרבה לפני שהוא מקבל אותו. תעצרו את המשחק בכל רגע נתון ותכסו לו את העיניים וסטיבי ג'י יספר לכם בדיוק איפה נמצא כל אחד מהשחקנים על מגרש- מלפניו, מאחוריו ומצדדיו. ועוד לא אמרנו מילה על טכניקת הבעיטה הנקייה והמושלמת ביותר בעולם הכדורגל.
אלא שכל אלה מחווירים לעומת הנכס הגדול ביותר של סטיבן ג'רארד- הרוח. כי סטיבי ג'י הוא כמו לוחם אמיץ שאף פעם לא אומר נואש, שממשיך גם כשהכל נראה אבוד, שמסוגל לסחוב על הגב לבד את החברים שלו מהוודיות העמוקות ביותר.

הרגע שלי מאחד אלוהינו הוא דווקא לא רגע שבו הוא עשה משהו עם הכדור:
מחצית באותו לילה באיסטנבול, אני עמוק עם הראש בין הידיים כשמבין האמצבעות אני רואה את הנער מהויטון עולה בריצה חזרה למגרש, נעמד על הכדור בעיגול האמצע ומסמן לשאר השחקנים עם הידיים: "קדימה קדימה להתעורר!". באותו רגע חשבתי שהוא קצת איבד את זה, מה שקורים בשפה הפסיכולגית "לוקה בבוחן המציאות", לא קולט איפה הוא נמצא ומה קורה כאן- שאנחנו רק רוצים שארבעים וחמש הדקות הבאות יעברו כמה שיותר מהר ובכמה שפחות נזק, נעוף מפה ונשכח שהיינו במקום הזה ושהערב הזה בכלל התרחש. רבע שעה אח"כ היחיד שלקה ב"בוחן המציאות" (או בכל בוחן פיזי או מנטלי אחר) היה אני.
לא הצלחתי למצוא קטע וידאו שהנציח את הרגע הזה- אז תצטרכו להאמין לי (או שמי מכם שהיה שם יכול לאשר את דברי)- אבל מצאתי קטע דומה: השער שלו שיצמק ל- 3:1 והתגובה אח"כ שמזכירה מאוד את אותה תגובה שאני מדבר עליה (אבל זה לא אותו דבר כי כאן זה כבר "רק"3:1 למילאן והגביע פחות או יותר כבר בכיס שלנו..).

4. לאו מסי
עשרים שנה שמשווים כל שחקן ארגנטינאי שעשה איזה דריבל מוצלח למראדונה וגומרים לו את הקריירה עוד לפני שהתחילה. עד שהגיע לאו מסי. הילד הצנום הזה הוא הראשון שבאמת מזכיר את הגדול מכולם, שבמקרה שלו השוואה לא לגמרי מוגזמת. לאו מסי הוא שחקן הכדורגל המושלם. מאלה שכשעושים בחירות בשכונה אתה תמיד תיקח ראשון כי כל מה שצריך זה לתת לו את הכדור, לעמוד ולהסתכל. היתה לו הזכות לשחק תחת גווארדיולה גם כנער וגם בקבוצה הבוגרת והמתנה הכי גדולה שקיבל ממנו היתה היכולת לשלב את הכישרון הזה עם הכדור במארג הקבוצתי ולהפוך אותו ליעיל, לא רק יפה.

רגע העשור של מסי שבחרתי הוא כמובן החיקוי של השער מפורסם של דייגו מראדונה: לא, אני לא מדבר על הסלאלום מחצי-גמר הגביע נגד חטאפה ב- 2007, שהיווה תעתיק מדוייק להפליא של הסלאלום של מראדונה נגד אנגליה ב- 86', אלא על החיקוי של "יד האלוהים" במשחק נגד אספניול במחזור הלפני האחרון של אותה עונה. שער שמבחינתי הפך את ההשוואות למראדונה למוצדקות באמת והראה, שכמו לגדול מכולם, גם בו טמונה היכולת הגאונית לעשות את הדבר הכי לא צפוי ברגע הכי לא מתקבל על הדעת.

3. רונאלדיניו
הדרך שבה פרץ רונאלדיניו לחיינו, הטיל בהם סערה ואז פתאום נעלם הזכירה רומן קיץ סוער שלעולם לא נשכח. כי באותם רגעים מופלאים של קיץ רונאלדניו עשה על הבמה המרכזית של העולם מה שכל ילד חולם לעשת מהרגע הראשון שבו הוא מקבל כדור. במשחקים הכי חשובים, כשמליונים מונחים על הכף, רונאלדניו שיחק כדורגל כאילו הוא על החוף בברזיל עם החברים. כולל החיוך.

הרגע שלי מרונאלידניו האו כמובן השער נגד צ'לסי ברבע-גמר ליגת האלופות 2005- מהמקום, בעמידה, כאילו הוא זורק שלשה. שוב, גאונות: הדבר הכי לא צפוי ברגע הכי לא סביר.

2. תיירי הנרי
עסקנו לא מזמן בתיירי הנרי הגאון אז הפעם נעסוק בתיירי הנרי האמן: ההגדרה שלי לאמן היא מישהו שמבטא רגש באמצעות יצירה- נותן לרוח ביטוי חומרית. תיירי הנרי נגע בכדור כמו שמוצארט נגע בפסנתר או קלוד מונה משך במכחול. מכשיר היצירה שלו היה כדור ולרגשות שלו הוא נתן ביטוי באמצעות בעיטה מסובבת או כדרור. תייר הנרי נוגע בך במוקמות הכי רגישים. הוא משאיר אותך נפעם, מנסה להבין מה בדיוק ראית, גורם לך להרגיש בעוצמות אבל לא להבין בדיוק למה ואיך הוא הצליח לעשות את זה.

הרגע שאני אזכור מתיירי הנרי הוא דווקא רגע שהכאיב לי מאוד- משחק גביע של ארסנל באפילד בינואר 2007- אני בחופשה בארץ ורואה את המשחק עם חברים מהליברפולייה הישראלית בפאב תל-אביבי. דקה 82', ליברפול בפיגור 2:1 כשתיירי הנרי כובש את השער שכבר תיארתי כאן. באותו רגע רציתי לעמוד ולמחוא לו כפיים, אם כבר להפסיד אז לשחקן כזה. לידי בשולחן ישב עמית, אחד האוהדים כי קנאים של ליברפול שאני מכיר ומישהו שדברים מהסוג הזה לא ממש עושים לו את זה-
"זה החלוץ הכי גדול שאני זוכר מאז מארקו ואן באסטן" אני אומר לו
"זה בדיוק מה שעמדתי להגיד" הוא משיב.

1. כריסטיאנו רונאלדו
רגע לפני שנשללת ממני לצמיתות הכניסה לאנפילד ואני מתבקש להחזיר את כרטיס החבר בליברפולייה הישראלית אני אנסה להסביר: הסיבה שהפורטגלי ניצב בראש הרשימה הזו היא פשוטה: כל תשעת השחקנים האחרים הם כאלה שיכולנו לראות גם בעשורים אחרים- כריסטיאנו רונאלדו הוא שחקן מהסוג שראינו לראשונה רק בעשור הנוכחי. כדרוגלן הדור השלישי. לראשונה הופיע שחקן שיש בו השילוב המושלם בין טכניקה- איכות כדורגלנית, לאתלטיות- איכות ספורטאית. רונאלדו הוא שחקן ברזילאי עם מהירות וכח של שחקן אנגלי- ראינו שחקנים מהירים מרונאלדו, גם בעשור הנוכחי, אבל לאף אחד מהם לא היתה טכניקה שהתקרבה לזו שלו. ראינו גם שחקנים טכניים מרונאלדו (מעט), אבל אף אחד מהם לא היה מהיר ובעל נוכחות פיזית כמו שלו.
ועוד משהו, אולי בעצם העובדה שהוא שנוי במחלוקת ואני צריך כמעט להתנצל על הבחירה מצדיקה אותה יותר מכל- כי אם כולם אוהבים אותך כנראה שאתה עושה משהו לא נכון.

רגע העשור שלי מכריסטיאנו הוא גם אחת הסיבות המרכזיות לבחירתו לשחקן העשור- החדשנות שבו:
את הבעיטה המסובבת כבר הכרנו אבל כריסטיאנו רונאלדו המציא לנו בעשור הנוכחי זן חדש של בעיטה חופשית- "הפצצה החכמה" שמשנה את כיוונה באוויר כאילו יש בכדור (ואולי יש באמת) חיישן אלקטורני שבעזרתו יכול רונאלדו לשלוט בו במעופו גם לאחר שיצא מהרגל.
השער הזה נגד פורסטומות' הוא אב הטיפוס של ההמצאה החדשה הזו של רונאלדו: הכדור יוצא מהרגל בעוצמה ונראה כאילו עושה דרכו לשורה האחרונה ביציע כשלפתע הוא משנה כיוון ונוחת יש לתוך השער בניגוד לכל חוקי הפיזיקה המוכרים עד אז למדע.