"The Show of Ridicules and Sublime"

הציטוט הנפלא שבכתרת שייך לשדר האנגלי מהדרבי של מדריד במוצ"ש האחרונה בניסיון לתאר את התופעה שנקראת אתלטיקו מדריד- קבוצה שיכולה מצד אחד להיראות כמו בדיחה לא מוצלחת ומצד שני לדבר הכי קרוב ביבשת לארסנל או ברצלונה. בשבת נגד ריאל אפשר היה לראות דוגמא קלאסית לתבנית רכבת ההרים הזו: במשך שבעים ושמונה דקות נראתה אתלטי כמו קבוצה שבורה ומפורקת ואז פתאום היא התהפכה על ריאל ולא היה חסר הרבה שהייתה חוזרת מ- 3:0 ל- 3:3.

קבוצות כמו אתלטיקו מדריד יש בכל ליגה: מועדונים עם קהל אוהדים גדול ותומך שמעמידות בד"כ סגל שחקנים מבטיח ואיכשהו עונה אחר עונה כושלות לעמוד בציפיות שלהן מעצמן. הדוגמאות הטובות ביותר שעולות לי בראש חוץ מאתלטיקו הן ניוקאסל באנגליה והפועל באר-שבע בישראל.

קבוצות מהסוג הזה נתפסות כ"קבוצות גדולות" למרות שמאזן התארים שלהם לא תמיד מספק תימוכין להגדרה הזו. באר-שבע בישראל, ניוקאסל באנגליה ואתלטיקו במדריד הן קבוצות בעלות מסורת שמייצגות קהילות גדולות ותומכות שהמועדון הוא חלק מרכזי מהגדרת הזהות שלהן. משום כך, בעיני לפחות, הן קבוצות "גדולות" יותר מהפועל פ"ת, צ'לסי, או לה-קורוניה שאולי יש להן יותר תארים בארון אך הן פחות משמעותיות מבחינת ההשפעה והמשמעות שלהן עבור הקהילה המקומית.

נדמה לי שהבעייה המרכזית של קבוצות מהסוג הזה היא סף שבירה נמוך- הן חוטפות שער אחד ואז נפתחים "שערי שמיים". הצד השני של זה הוא שכשלקבוצות האלה הולך הן יכולות להיות טובות כמו כל אחת אחרת. אתלטיקו בשבת האחרונה הדגימה את זה מצויין, כאמור, אבל גם מי שיצא לו לראות את ה- 3:2 של הפועל באר-שבע נגד בית"ר ירושלים בתחילת העונה יכל לזהות את אותה תבנית: במחצית הראשונה הבאר-שבעים נתנו אולי את ההצגה הכי טובה של קבוצה בליגה העונה, במחצית השניה לא היה חסר הרבה שבית"ר היתה משלימה מהפך דומה להוא המפורסם 98' (מ- 2:0 במחצית ל- 5:2 בסיום- אברהם לוי רוקד על הספסל).

סף שבירה נמוך מאפיין ברך כלל את אלה שיש להם פוטנציאל גדול אבל, במקביל, גם פחד לא פחות גדול מכישלון. כולנו מכירים אנשים כאלה, לרגע אחד הם נדמים כאנשים הכי מוכשרים בעולם אבל פתאום הם יכולים 'להיעלם' ולהיכשל בכל דבר שבו ישימו יד. וזה בגלל שבשביל להצליח לאורך זמן צריך בסיס בטוח, יציבות. הצלחה רציפה מאפשרת לתחזק את התחושה הזו שעוזרת להתגבר גם על תקופות משבר- בראש יושבת הידיעה שיש לנו את זה וכבר הוכחנו.

בקבוצות המדוברות האלה, נסיכות הגאות והשפל, יש יותר מדי חוויות של אכזבה וכישלון במערכת. חוויות ששבות ומציפות אותה כשהסימן הראשון של חוסר הצלחה או של משבר מגיע. וכשה קורה הפחד מכישלון (שוב) משתלט והביטחון יורד לרצפה. ובלי ביטחון גם האמן הכי דגול יכול להיראות כחובבן מגוחך. לעומת זאת, כשהולך- אז הולך! פתאום כל הפוטנציאל מתפוצץ וכל "הלחץ" הופך לחום ואהבה שמטיסים למעלה.

אז איך יוצרים יציבות במקומות מהסוג הזה? הייתי אומר שדבר ראשון צריך שבראש המערכת (מאמן, בעלים/יו"ר) יעמוד מישהו עם ביטחון עצמי ו'עור עבה'. אחד כזה שכל ה'רעש' מסביב לא ממש מגיע אליו, שלא צריך להוכיח את עצמו כל שבת מחדש, והכי חשוב, לא פוחד מכישלון (שהרי אם המערכת משדרת פחד צפוי לגמרי שהשחקנים יחושו אותו).

מנהיגים אמיתיים יודעים למשוך אליהם את הלחץ מהסביבה ולמנוע ממנו מלרדת למערכת עצמה. לא סתם המאמן היחיד שהצליח בבאר-שבע בעשור האחרון היה לופא קדוש, אחד כזה שעושה רושם שכלום לא ממש מזיז לו- עם הפוזה הנון-שאלנטית והסיגריה בקצה הפה. דוגמא טובה נוספת היא פאביו קאפלו בנבחרת אנגליה (עוד מסגרת שסובלת מתסמונת דומה של חוסר יציבות וחוסר עמידה בלחצים)- דמות סמכותית ורגועה שהצליחה לנטרל את הלחץ סביב המערכת. אנגליה של קאפלו לא משחקת כדורגל גדול אבל היא עושה את הדברים הפשוטים נכון ובעיקר נדמה שהשחקנים נהנים סופסוף לשחק בנבחרת בלי כל הלחץ הזה והפחד מכישלון.

כל עוד באתלטיקו/באר-שבע/ניוקאסל ודומותיהן לא ישכילו להעמיד את האנשים הנכונים בראש המערכת הקבוצות שם ימשיכו להתמודד על תואר 'מחזיקת הגביע הביניבשתי לקבוצות מחליפות מאמנים', האוהדים שלהם לסבול ואנחנו להנות ממשחקים מטורפים כמו זה שהיתה לי הזכות להיות בו בויסנטה-קלדרון בעונה שעברה נגד ברצלונה (4:3)- אחת מחוויות הכדורגל המדהימות שיצא לי לחוות כמו שאפשר לראות בווידאו הזה שצילמתי מהיציע:

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

9 תגובות בנושא "The Show of Ridicules and Sublime"

  1. מאת בני תבורי‏:

    איציק,
    מוגשת בזאת מחאה חריפה וכואבת. להפועל פ"ת אין "אולי" יותר תארים בארון. להפועל פ"ת יש שש אליפויות, מתוכן חמש רצופות, שיא שטרם נשבר. בעיר פ"ת יש שתי קבוצות ובסביבה הקרובה נניח גוש דן +, יש עוד כעשר בליגת העל באופן פחות או יותר קבוע, ויחד עם זאת, יש לה קהל שאינו נופל מזה של ב"ש ובוודאי שהשפעתה על הקהילה אינה פחותה. כמבון שלטובת באר שבע נרשמות הבדידות והריקנות ואני ממש לא מזלזל, חלק גדול ואהוב ממשפחתי משם.
    הפועל פ"ת בדרך כלל אינה מתרסקת. מה שעובר עליה נוגע לעובדת היותה קרבן לבעלים שמחזיק בה כבת ערובה לעסקיו עם הרשות המקומית, והמחיר המשולם נורא. אך מכיוון שאני נוטה לראות לרחוק, ובהתאם לדברים שקורים היום במועדון, אני מרגיש, למרות שנכון לעכשיו אין שום הישג שיכול להצביע על כך באופן נחרץ, שהפועל פ"ת עוד תגרום גם לך להתפעל. חוץ מזה הכתבה נהדרת כרגיל.

  2. מאת תומר‏:

    אבחנה יפה. אני חושב שמהקבוצות שהזכרת ניוקאסל היא הפספוס הכי גדול בעצם. מדובר בקבוצה בעלת קהל אדיר שמאוד אהודה בבריטניה כולה(פחות מחוצה לה) אבל עוד יותר חשוב, ממוקמת באיזור ממנו יצאו רוב הכדורגלנים האנגלים הגדולים. אתלטיקו ובאר שבע הן קבוצות נחמדות מאוד בעלות המעמד שלהן שברור תמיד שהן לא יהיו הדומיננטיות, לניוקאסל הייתה הזדמנות בניינטיז לעשות את זה אבל הפסד אליפות ובעיקר ניהול גרוע עצרו אותה ודווקא בתקופה שבה היה קריטי להצליח. אליפות בתחילת הניינטיז, בתחילת הבום הכלכלי בכדורגל, "שווה" יותר מאליפות בשנות השבעים.
    בני, מה זה הסיפור הזה עכשיו על החתן של דני לוי? מה לעזאזאל קורה אצלכם והאם דני נראון אשם או שלוי משאיר אותו כדי שיהיה שעיר לעזאזאל?

  3. מאת שבי כהן‏:

    איציק, ניתוח מבריק. זו אחת הסיבות שאתלטיקו היא הפייבוריטית שלי בספרד (אחרי בארסה). גם את ניקאסל והפועל באר-שבע תמיד חיבבתי. אלה קבוצות "אמיתיות", עם קהילה, ולא קבוצות מפלסטיק.

  4. מאת בני תבורי‏:

    תןמר,
    סיני הוא אחד הבעלים של הפועל פ"ת יחד עם גל חצור, אוהדים ותיקים של הקבוצה. שני החבר'ה האלה שמו כסף וקנו את הבעלות מרונן אלעד, סיני הוא גם חתנו של דני לוי. אינני מכיר אותם באופן אישי, אבל מדברים שאני שומע מדובר בחבר'ה רציניים. במקביל הם מנהלים מאבק משפטי נגד מאיר שמיר בכל הנוגע לעמותה שהקים הזמנו ודרכה ניהל את הפועל פ"ת לצרכיו. בקשר לדני ניראון, אני באופן עקבי נגד התנהגות הקהל למרות שגם אני חולק תסכול. ניראון לא אשם במצב הקבוצה, אבל ללא ספק לא עומד לרשותו סגל נכון לליגת העל. אני מקווה בשבילו שיחול שינוי. בינתיים כבר רץ שמו של פרדי דוד כמחליף, וזה במקביל לשמועות על קשטן מיד עם תום החוזה שלו בהתאחדות.

  5. מאת בני תבורי‏:

    …ועוד מילה על דני לוי ואני מתנצל על האוף טופיק. אין ספק שהופעותיו והצהרותיו בתקשורת מביכות, ולא רק לנוכח התוצאות, אבל מכל אוהדי הפועל פ"ת לדורותיהם, הוא היחיד שהרים את הכפפה והתארגן לעשות מעשה. תאמינו או לא, הפועל פ"ת היתה בדרך להתרסקות טוטאלית ותודות לדני לוי היא, נכון לעכשיו, קבוצה בליגת על. הוא זה שעומד מאחורי ההתארגנות של הבעלים החדשים שבאים מאוד בקטן, אבל ברצינות, אני כאוהד, מעריך מאוד את מאמציו ומקווה שיצליח.

  6. מאת אריגיא‏:

    איציק, כתוב נהדר ומאוד מעניין. רק שאלה קטנה – האם בית"ר לא עונה להגדרות הנ"ל?

    ובני, אשמח אם תוכל להבהיר כי לא כל כך קלטתי – למה הכוונה ב"בדידות וריקנות"?

  7. מאת בני תבורי‏:

    אריגיא,
    נסיון להשמע פיוטי. לפני כמה שנים ירדתי לאילת ועברתי אחרי חצות בבאר שבע. לא היה איש ברחובות ואי שם ליד סורוקה חצה את הכביש בגלגול איטי קקטוס ענק, כזה כמו במערבונים. מישהו שהיה איתי ברכב פלט משפט שחיקה פרסומת כמו: "בוא לבאר שבע, בוא לבדידות ולריקנות"…זה הכל.

  8. מאת אריגיא‏:

    אוקיי. לא קיבלתי אבל אם זה משעשע אז אני תמיד בעד שעשועים.

    אני חייב לציין שההשוואה בין הקהל של פ"ת לזה של באר שבע קצת משונה עבורי, אבל אני אייחס את זה לכך שהיינו כמה שנים טובות בליגה השנייה ולא יצא לראות. כי אני באמת לא חושב שאפשר להשוות.

  9. בני,
    מחאתך נרשמה בפרוטוקל ותטופל בצינורות המקובלים :)
    וברצינות- אני מבין לגמרי שעבור כל אוהד הקבוצה שלו היא הכי גדולה ומצליחה בעולם, כך גם אני רואה את הקבוצות שלי. אבל בראייה אובייקטיבית הדברים שכתבת אתה בעצם מחזקים את טענתי: הפועל פ"ת היא קבוצה אחת מבין כעשרה או יותר בגוש-דן בשני הליגות הבכירות ואפשר להגיד שהיא אולי הרביעית או החמישית מבחינת כמות האוהדים ואימפקט שהיא מייצרת. ב"ש לעומת זאת היא קבוצה שחולשת בלעדית (מבחינה אהדה) על מרחב גאוגרפי שלם והנוכחות שלה בסביבה שבה היא מתקיימת יותר משמעותית. זה לא אומר שהפועל פ"ת היא לא קבוצה חשובה בכדורגל הישראלי, נהפוך הוא, לדעתי עם המסורת וקהל האוהדים הנפלא והנאמן שלה היא סופר חשובה. רק כשחיפשתי להביא דוגמא של קבוצה שכמות התארים שלה (המכובדת כמו שפירטת יפה) לאו דווקא עומדת ביחס ישיר לכמות ההשפעה שלה (וזה בסדר גמור, אין שום צורך להתנצל) היא נראתה לי דוגמא טובה, אם כי גם אני אני מסכים שלא מושלמת. דוגמא מושלמת היתה השכנה שלכם מעבר לכביש של משפחת לוזון, רק שלה אין תארים…

    ואהבתי את מה שכתבת על דני לוי, גם אותי כאוהד כדורגל ישראלי מביך לפעמים לראות את ההתנהגות שלו אבל באותה מידה יש לי הערכה כלפיו שהוא קם ועושה ומנסה להעמיד את הקבוצה על הרגליים. בדיבורים כולנו גדולים, הצרה היא שכשזה מגיע למעשים מעט מאוד אנשים נשארים בסביבה, אז צריך לדעת להעריך את מי שמוכן להישאר ולקחת אחריות גם אם הוא לא לגמרי כוס התה-עם-נענע שלנו.

    ואחרון.. אין שום צורך להתנצל על 'אוף-טופיקס'- הם תמיד מוזמנים כאן. מה גם שבכדורגל, בספורט, בחיים.. אין דבר כזה "אוף-טופיק", הכל קשור אחד בשני ו'הא בהא תליא'.

    תומר,
    נקודה טובה בעניין ניוקאסל והאליפות המוחמצת שלהם ב- 96'/97'. עד היום, למרות שאני לא אוהד הקבוצה (אע"פ שיש לי חיבה גדולה אליה), זה משהו שכואב לי. איזה קבוצה היתה להם אז… קינג קווין (תמיד הייתי מעריץ גדול של קיגאן) על הקווים, אספרייה וז'ינולה הנפלאים על הדשא… חבל. וזה נכון שקבוצות מהסוג שאנחנו מדברים עליו, בנוסף לכל צרותיהן, סובלות גם בד"כ מבעלים בעיתיים וניהול גרוע. אני מניח שהעובדה שהן כ"כ אהודות וזוכות לחשיפה גדולה בתקשורת מושכת אליהם ליצנים תאבי פרסום וכסף קל כמייק אשלי, חזוס חיל ואלי ז'ינו (אח.. איזו רשימה!…).

    שבי,
    בדיוק מה שרציתי להגיד ולכן גם לי יש סימפטיה לקבוצות האלה- אתלטי היא הפייבוריטית שלי בספרד וניוקאסל היא הקבוצה השנייה שלי באנגליה (בעצם השלישית עכשיו.. אחרי סאות'המפטון), כמו גם של מרבית אוהדי הקבוצות האחרות.

    אריגיא,
    בית"ר נעה על הגבול הדק שבין קבוצה 'גדולה' מהסוג הזה שאנחנו מדברים עליו כאן לבין קבוצה גדולה 'באמת'. אגב, גם ליברפול.

סגור לתגובות.