מדינת עולם ראשון-שלישי

באחד השיעורים בקורס על החברה הישראלית במסגרת לימודי הסוציולוגיה באוניברסיטה זכיתי לשמוע מפי המרצה ד"ר שלומי רזניק, מורי המובהק ואינטלקטואל בחסד עליון, את התיזה המרתקת על  היותה של ישראל מדינת עולם ראשון שלישי.

בדומה למדינות כמו ברזיל, ארגנטינה ומקסיקו, ישראל היא מדינה שרושמת בתחומים רבים הישגים שלא היו מביישים את המדינות המערביות המתפתחות המובילות, (סקר עדכני של האו"ם דירג אותנו במקום השש-עשרה בעולם ברמת החיים) אלא שבתחומים נרחבים אחרים היא מתנהלת כמדינת עולם שלישי. אפשר להביא לכך אין ספור דוגמאות אבל אם תרצו דוגמא עכשווית מצוינת יכולה להיות הפארסה התיאטרלית שמרכיבה את התנהגותו של החשב הכללי (בקרוב לשעבר, נקווה) אדון זליכה הנכבד.   

לצד הישגים אדירים בתחומים כמו טכנולוגיה מתקדמת, מדע ותרבות ישראל היא אלופת העולם המכהנת בשחיתות שלטונית, תשתיות רקובות ואפליית מיעוטים. הדיסוננס הקוגניטיבי הזה הוא נקודת הבסיס לתחושת המאניה-דפרסיה שאופפת אותנו. המחשה חיה לכך מצינו בסקר הנרחב שפורסם בסוף השבוע בידיעות אחרונות  והצביע על כך שלמעלה משמונים אחוז מתושבי המדינה רואים בה מקום נפלא לחיות בו אולם באותה נשימה, למעלה מרבע מאזרחי אותה מדינה בדיוק שקלו באופן מעשי להגר ממנה במהלך השנה החולפת. 

בקיצור- מדינה מתוסבכת, שלא לומר פסיכית…

הדיסוננס בין תשתית רעועה לבין הבלחות יוצאות דופן הוא בהרבה מובנים תבנית נוף מולדתנו. בעזרת יצירתיות ותושייה הצלחנו לייצר כאן מדינה שהיא דוגמא ומפת בתחומים נרחבים בזמן קצר של לא יותר  משישים שנה, אולם אי היסודיות, חוסר תשומת לב לפרטים והאלתור שהם נחלתו של היצירתי נמצאים בעוכריו של המקצוען.

הכדורגל, כמו בכל מקום, הוא בבואה מצוינת של החברה המקומית.

מצד אחד יש לנו הברקות כמו יוסי בניון, רביבו וברקוביץ' ומצד שני צייה ושיממון ברב ימות השנה. גם ההצלחה של נבחרת ישראל בכדורסל היא דוגמא טובה להרבה יצירתיות ותושייה אבל בשום אופן לא עדות לכך שישי בישראל כיום תשתית רחבה וטובה של כדורסל. תשתית טובה של כדורסל רואים בניצחונות על נבחרות כמו בולגריה ומקדוניה בטורנירי מוקדמות מתישים ולאו דווקא בהתעלויות חד-פעמיות יוצאות דופן כמו ניצחונות על סרביה וקרואטיה באליפות אירופה. כך גם ספורטאי צמרת ברמה העולמית כמו שחר פאר, גל פרידמן ואריק זאבי הם יוצאים מן הכלל שאינם מעידים הכלל. והכלל צריך להיות תשתית של עשרות ואולי אף מאות ספורטאים צעירים באותם מקצועות עם פוטנציאל לרשום הישגים בינלאומיים בזמן נתון. עדיף ארבע חמש טניסאיות במאייה הראשונה מאשר שחר פאר אחת במקום השש-עשרה בעולם.

אלא שבשביל לייצר תשתית כישרונות שכזו צריך ימים ולילות של עבודה קשה ויסודית. אנחנו דווקא יותר בכיוון של הצלחות גרנדיוזיות עם הרבה תהילה וכמה שפחות עבודה קשה. הגדיר זאת יפה ריצ'ארד נילסן שיתמצת את הישראליות כניסיון להשיג מקסימום תמורה במינימום השקעה. זה אולי מוביל להברקות ולהמצאות יוצאת דופן אבל לא בסיס שאפשר לבנות עליו הצלחות לאורך זמן, בטח לא בספורט. בכלל, ספורט זה לא משהו שמתאים לאופי הלאומי שלנו. הוא דורש עבודה סיזיפית יסודית לאורך שנים שבקציה רגעי תהילה בודדים, אם בכלל. אנחנו, כאמור, מחפשים קודם את התהילה ואם ממש חייבים אז גם נרביץ פזצטו"ת באימון.   .

נבחרת ישראל יכלה אולי להוציא תוצאה טובה אתמול בוומבלי, אולי אפילו לנצח כמו באותו ערב בפארק דה פראנס. אלא שבשביל זה היא הייתה צריכה בנדיטים כמו רובן עטר ואייל ברקוביץ' שהיו באותו ערב בפאריז ובהברקה אחת יכלו להפוך על פניו מאזן אימה מקצועי מובנה וברור. אגב, ייתכן מאוד שזה היה מסתיים בחמישייה כמו נגד דנמרק, אלא שקשטן בחר דווקא בדרך שבכל מקרה תוביל להפסד. הוא הציב הרכב משמים ועלוב של שחקני בינוניים חסרי יצירתיות וחמור מזה, בכושר אישי נוראי. ההרכב הזה מנע כל סיכוי לאיזושהי הצלחה מקרית יוצאת דופן ומראש אותת על תבוסה, שלמצער אכן התרגשה עלינו. נכון, ישראל רחוקה שנות אור מאנגליה. די אם ננסה להשוות בין מתקני האימונים של קבוצות מהליגה השנייה והשלישית בממלכה לבין האצטדיון הלאומי העלוב שלנו. הסיכוי היחיד שלנו להוצאי משהו מוומבלי עם נתוני הפתיחה הלא שוויוניים האלו היה בהרכבת שחקנים מסוגם של אבירם ברוכיאן, ליאו רפאלוב ואפילו אולי מאור בוזגלו. אלא שקשטן טעה קשות בהערכת המציאות שלו וכך עלה עם הרכב שניסה להתמודד עם אנגליה בכדורגל. ושם, כפי שנוכחנו לדעת, אין לנו ממש סיכוי. 

בכדי לייסד כאן תשתית ספורט אמיתית צריך לשנות הכול מהיסוד ולהתחיל מהדבר הבסיסי ביותר כמו מתקנים ומאמנים לילדים ונוער. זה מה שצרפת עשתה אחרי אותו שער של ראובן עטר. ישראל, לשם השוואה, גידלה עוד ראובן. ראובן עובד.

צרפת זכתה מאז במונדיאל וביורו והגיע לגמר מונדיאל נוסף. ישראל נראתה אתמול כמו בתבוסה ההיא באוסטריה (5:2) במשחק הראשון שלנו באירופה. אז לפחות היה לנו את איציק זוהר ששם שני שערים יפהפיים, היום גם את זה אין.

כתבתי כאן בשבוע שעבר על ההצלחה של יוון. המנטאליות היוונית מזכירה בהרבה מובנים את המנטאליות הישראלית אלא שהם בעשור האחרון זכו באליפות אירופה בכדורגל וכדורסל ואירחו אולימפיאדה למופת. באותו זמן ממש, בארצנו הקטנה, צצו תופעות כמו ארקדי גאידמאק שהתנהלותו היא תמצית הישראליות: מגושמת, מצועצעת ומנקרת עיניים.

אלא שצריך ואפשר גם אחרת. ואתם יודעים מה בואו נתחיל ממש עכשיו. בואו לא ניכנס לדיכאון ונלקה את עצמו מבוקר עד ערב. התבוסה אמש בוומבלי שמה מראה מול הפנים שלנו והתמונה הנשקפת מעליבה. בלי מייק-אפ ופעלולי פוטו-שופ שיכולים להפוך גם פרה כמו נינט טייב ליפהפיה אלוהית כמו שרה ווין קאליס, אנחנו די מכוערים. אלא שבמקום להיכנס להיסטריה ולהלקות את כל העולם ועצמנו הגיע הזמן לקחת את העניינים לידיים. לעשות דיאטה (רובן עובד, שומע?) לעבוד קצת בחדר כושר והכי חשוב- לפתח אישות בוגרת, יציבה, אחראית ואותנטית. לא להסתובב במועדונים כל לילה בתקווה למצוא איזה "איש עסקים" עשיר שמחר עוד יכנס למו"מ על רכישת עירוני אבי נימני רק כדי שערוותו תיחשף ויתברר שנושי ההוצאה לפועל בעקבותיו.

כך אולי, בעוד עשור או שניים, תהיה לנו נבחרת שתשחק כדורגל יפה ומאורגן ותתייצב גאה מול כל נבחרת בכל מגרש. לא, גם אז לא סביר שנגיע למונדיאלים או ליורו, אבל לפחות יהיה לנו כבוד עצמי ומדי פעם אפילו נשיג ניצחון יפה, לא סתם נגנוב אותו.

ים של דמעות  נינט ונבחרת ישראל

פורסם בקטגוריה בבל, יהדות השרירים, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

11 תגובות בנושא מדינת עולם ראשון-שלישי

  1. מאת גבי‏:

    ד”ר רזניק הוא מרצה מעולה, אדם מקסים, ולמיטב הבנתי גם חובב כדורגל לא קטן.

  2. מאת אור‏:

    אהבתי תתובנות.
    ידוע הכל.
    פוסט נחמד

  3. מאת יובל‏:

    פוסט מצויין, שלצערי יישאר בגדר תקוות של כולנו.
    אני לא מאמין שמתישהו מישהו כאן יחליט להתחיל להשקיע בצורה רצינית, בלי לראות תוצאות מהירות. כל כך פוחדים אצלנו על כל גרגר של תקציב, ככה שאם לא נראה תוצאות כבר בהקדם (עדיף בקדנציה של השר האחראי על התחום בו משקיעים/יו”ר רשות מסויימת/יו”ר ההתאחדות לכדורגל) המליונים נחשבים לכסף מבוזבז שלא ישוב.
    עצוב, אבל זה המצב.

  4. מאת ענבל‏:

    איציק אני וד”ר רזניק כבר שנים באותן דיעות, מדינה שיש בה מאיון עליון ומתחתיו 1.6 מיליון רעבים (שהם כמעט רבע מתושבי המדינה) לא יכולה לא להיות מדינת עולם שלישית, מדינה בה קשיש שהיה בשואה אבל לא היה בברגן בלזן או במחנה השמדה אחר מופלה מרעהו שניהם שרדו תופת שאני לא מאחלת לאחמנידיג’אד, ולא נתחיל על התוספת הראשונית שבכלל רצו לתת להם!
    מדינה שבה למעט שמעון פרס לקשישים אין זכות לחיות, לא יכולה שלא להיות מדינת עולם שלישית!
    במדינה בה אין מחשבה על העבר ואין מחשבה על העתיד, ההווה של אולמרט הוא מה שחשוב!
    ולא אני לא באמת מכירה את ד”ר רזניק, אבל כבר 4 שנים מיום שהתגייסתי אני אומרת שמדינת ישראל היא לא מעבר למדינת עולם שלישית! :?

  5. מאת ענבל‏:

    וזה בכלל היה קשור לכדורגל, אני לא בטוחה שעידן טל, יניב קטן ו-וואליד באדיר יודעים מה זה!

  6. מאת גבי‏:

    איציק,
    זכיתי ללמוד בקורס שהעביר “תנועות מחתרת- היבטים סוציולוגיים”.
    אני בספק רב אם הוא זוכר אותי, אבל ד”ר רזניק השפיע עליי רבות, כולל עידוד אישי שלו להארכת שיערי, בזמנו….

  7. אכן מחלפותיו של ד”ר רזניק הן מסימן ההיכר הבולט שלו.
    הידעת, אגב, שלאחרונה הוא קיצץ אותם ונראה אף צעיר בכעשרים שנה!

    אבן, גבי, זכית!
    ד”ר רזניק הוא מורה במובן הלירטלי של המילה וגם עלי הוא השפיע רבות.
    רבות מהתובנות שרכשתי ממנו משפיעות על דרכי המקצועית גם כיום.

  8. מאת רן‏:

    הכל נכון והכל עצוב, אבל מה אתה רוצה מזליכה?

  9. גבי,
    אתה מכיר את ד”ר רזניק?

  10. ענבל,

    למרות כל הסיבות שציינת ישנו צד שני למטבע. ישראל היא בין המדינות המתפתחות בעולם, הכלכלה שלה היא בין החזקות והיציבות. היא רשמה מס’ עצום של זוכי פרס נובל בתחומי מדע ותרבות ביחס למס’ האוכלוסייה. אלה לא הישגים של מדינת עולם שלישי.

    לכן הדגשתי שיראל נמצאת במצב אבסורדי שבו בתחומים מסויימים היא רושמת הישגים של מדינה מערבית מהמתקדמות ביותר ובתחומים רבים מקפידה על התנהלות של רפובליקת בננות.

    כל זה נובע לדעתי מהעובדה שכדי להגיע לאן שהגענו בזמן כ”כ קצר ומנקודת התחלה בלתי אפשרי היינו צריכים לבצע הרבה קיצורי דרך. אלא שבשלב מסויים זה הפך לנו לרועץ ותרבות ה”חפיף” וה”סמוך” הפכה אצלנו לחזות הכל.

  11. מאת גבי‏:

    ד”ר רזניק הסתפר?! אני מרגיש שהלכה לי המדינה.. :)

סגור לתגובות.