תפריט ראשי:

רישום לעדכון בדואר אלקטרוני

חיפוש באתר

קטגוריות

ארכיון

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  

קישורים

חול? מועד!

איך אמר רון קופמן בפתיח של יציע העיתונות- "היה לנו ערב מצוין, מכבי הפסידה וזה תמיד טוב למדינה".

ביציאה מהאולם אמש אנשים אמרו שמלחה חזר עשרים שנה אחורה. בתור אחד שהיה שם גם בימים הגדולים ההם אני בהחלט נוטה להסכים איתם. עזבו אתכם אנפילד שמנפילד, אין אווירה בעולם כמו במלחה, בטח בערב של הפועל-מכבי.

היריבות הזו היא הסופר-קלאסיקו האמיתי של הספורט הישראלי. נכון שהפועל ירושלים היא כבר לא אותה קבוצה תמימה ורומנטית כמו זו של שנות התשעים עם עדי גורדון והאהבה. בהרבה מובנים היא אפילו סוג של "מכבי ת"א" לעניים שלוקחת מהקבוצות האחרות בארץ את הפירורים שמכבי השאירה. ועדיין, מול מכבי לעולם נגיע עם תחושת האנדרדוג המקופח שתדליק את המפגש גם אם זה יהיה משחק ידידות בין קבוצות הנוער.

רק השבוע אמר שמעון מזרחי בכתבה שנערכה עליו בחדשות הספורט ש"כמו שאין לנו מדינה אחרת, אין לנו קבוצה אחרת". וזו בדיוק הכוחניות והשתלטנות שמעוררת את האנטגוניזם הגדול כלפי המועדון הזה. ואין, אין דבר יותר כיף בספורט (ובכלל) מאשר "לדפוק במלך, לדפוק לו בראש" כמו שכתב מיכה שטרית.

זה היה משחק כדורסל שכונתי במיטבו, כמו כדורגל אנגלי: מעט מאוד מחשבה ותכנון אבל הרבה מאוד אקשן- משחק מרחבה לרחבה. במשחק מהסוג הזה להפועל, במלחה, עם ההתלהבות של הקהל והאנרגיות המטורפות שיש בערב כזה, תמיד יהיה יתרון.

טרה סימונס נבחר בצדק לשחקן המצטיין במשחק ובטורניר אבל הגיבור שלי הוא יובל נעימי. לא רק בגלל שהוא שחקן בית וככזה אני תמיד אעדיף אותו על פני כל שחקן רכש זר, טוב ככל שיהיה. אלא בעיקר בגלל תכונות האופי הנהדרות שלו שבלטו מאוד אתמול: הביטחון, החוצפה, התעוזה.

נעימי עושה הרבה שטוויות במהלך המשחק, אבל הוא אף פעם לא בורח מאחריות, תמיד לוקח את הכדור אליו וברגעים שהפועל לא הצליחה לייצר סל הוא היחיד שהיה לו את הביצים להיכנס פנימה בכוח או לקחת זריקות מטורפות לשלוש. אפשר לכעוס עליו הרבה פעמים אבל אי אפשר שלא להעריך את העובדה שהוא תמיד מנסה, וגם אם הוא טועה לא פעם, רק כך לומדים.

ואגב, אותו הכנ"ל לגבי גל מקל שעוד יהיה שחקן גדול. רק חבל שפיני גרשון במקום לנסוך בו ביטחון משתולל עליו אחרי כל טעות. אני תמיד אעדיף שחקנים מסוגם של נעימי ומקל על פני אימפוטנטים דוגמת יותם הלפרין.

בכלל, כיף לראות שבתוך ים הזרים ששוטף את הכדורסל הישראלי הרכזים שהובילו אמש את שתי הקבוצות היו ישראלים צעירים ומוכשרים. מי אמר שלא גדלים כשרנות בארץ? רק שבמקום להביא עוד פועל זר מההארלם אם יתנו להם את הביטחון והכדור הם כבר יראו שהם לא פחות טובים, אם לא יותר,

רק דבר אחד צרם לי בערב הנפלא אתמול: זה שגומא אגייאר הצטרף ליובל נעימי בהנפת הגביע. מאוד ריגש אותי ששחקן בית של הפועל משמש כקפטן ומקבל את ההזדמנות להניף גביע לעיני הקהל במלחה ולא הבנתי את הצורך של הספונסר להידחף לפריים.

________________

אפרופו זכייתה המרגשת של פרופ' עדה יונת ממכון וויצמן בפרס נובל לכימיה היה מעניין לעקוב השבוע אחרי הדיון סביב "בריחת המוחות" הישראלים לחו"ל. בתור אחד "המוחות" האלה שחוקר כיום במוסד אקדמי באנגליה אני רוצה להעמיד מספר דברים על דיוקם:

ראשית אפשר לעשות מחקר איכותי גם בתנאים הקיימים בארץ, גם במדעים המדויקים וודאי בתחום שלי (מדעי החברה). תקציבי המחקר המדעי הם מראש מוגזמים ומנופחים, וודאי במדעי החברה שם אין צורך במכשור משוכלל אלא בעיקר בלהפעיל ת'ראש- מה שכידוע עדיין לא עולה כסף. חלק גדול מהתקציבים האלה מתבזבז על נסיעות במחלקה ראשונה לכנסים ביעדים אקזוטיים נידחים שם בעיקר מלקקים אחד לשני את הישבן. וחוצמזה, לשנורר כסף מהגויים לצרכי מחקר אפשר גם מהארץ.

הנקודה השנייה והחשובה יותר לטעמי היא העובדה שהסביבה האינטלקטואלית בארץ, באקדמיה ובכלל, הרבה יותר מפרה מאשר בחו"ל. הסטודנט הישראלי הרבה יותר אינטליגנט ממקבילו בחו"ל (לפחות ממקבילו האנגלי כפי שאני יכול להעיד מניסיוני האישי), יכולות החשיבה שלו מפותחות יותר וגם הידע הכללי.

הסטודנט האנגלי אולי יותר יסודי ומקצועי (שם עדיין לא שמעו על "שחזורים"- מי שלמד בבר-אילן יודע על מה אני מדבר) אבל היכולת שלו לחשוב מחוץ לקופסה, להגות רעיונות מקוריים ולהיות ביקורתי כלפי התחום שלו מוגבלת ביותר. בארץ, הרבה בזכות התלמידים, השיעורים מגוונים ומרתקים יותר, הדיונים בכיתה ערים ומאתגרי חשיבה ומהקולגות שלך תוכל לקבל מבט מזווית שלא חשבת עליה.

זו הסיבה העיקרית, לדעתי, לעובדה שלמרות מערכת החינוך המושמצת שלנו ישראל היא אימפריה אינטלקטואלית ומדעית עם שלושה מועמדים לפרס נובל בשבוע אחד (הייתי מחליף את זה בעלייה למונדיאל האמת). ואגב, גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שאני אישית מתכוון ממש בקרוב "להבריח" את המח שלי חזרה ארצה.

________________

ולסיום משהו לשמחת-תורה: 'אורייתא' של אביתר בנאי מתוך אלבום המופת החדש שלו 'לילה כיום יאיר'. המילים בארמית הן ציטוט מתוך ספר הזוהר המובא ביהי רצון שלאחר תיקון ליל שבועות. חג שמח!

אורייתא, אורייתא
מה אמא לגבך
איילת אהבים ויעלת חן
עילא ותתא
רחמין דילך

(תורה, תורה
מה אומר לגביך
איילת אהבים ויעלת חן
ממעלה ומטה רחמייך)

כמה ימין ונחלין
ומקורין ומבועין
מתפשטין מינך לכל סיטרא
מינך כולא
מינך כולא

(כמה ימים ונחלים
ומקורות ומעיינות
מתפשטים ממך לכל צד
ממך הכל
ממך הכל)

אורייתא, אורייתא
עלך כתיב
יקרה היא מפנינים
כמה גניזין טמירין אית בך
כמה פליאן
נפקין מינך

(תורה, תורה
עלייך נכתב
יקרה היא מפנינים
כמה סודות גדולים יש בך
כמה פלאים
מתקבלים ממך)

עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה

שתף רשימה זו באמצעות:
  • Print
  • Facebook
  • Twitter
  • Add to favorites
  • email

תגובות

תגובה מאת אבישי
9 באוקטובר 2009, 10:55

איזה כיף.
אז נכון, ירושלים – גם אחרי המשחק הזה – לדעתי השנה לא תזכה באליפות, פשוט כי לאורך זמן היא לא מספיק טובה. אבל היא פשוט יפהפיה. אמרתי אחרי המשחק נגד חיפה שסימונס אגואיסט? סימונס סתם לי את הפה. איזה שלשות, איזה ביצים. קוקיה היה אדיר, נעימי (כמו שציינת, ובצדק, אולי השחקן שהכי כיף לאהוב בקבוצה הזאת) והתשובה של ירושלים 2010 לצמד האימתני המילטון-וויליאמס: תומפסון-פינקני. הלוואי שזה ייגמר כמו בעונה ההיא, רק עם עוד ניצחון אחד :-)

אה, כן.
גיא פניני הוא כריסטיאנו רונאלדו של הכדורסל.
כמה מוכשר, ככה שנוא.

תגובה מאת איציק אלפסי
9 באוקטובר 2009, 14:46

השוואה יפה באמת.
לגבי האליפות- נדבר במאי. בגלל השיטה של הפיינל-פור לא צריך להיות טובים לאורך זמן , מספיק להתעלות בערב נתון ואת זה הפועל הראתה אתמול שהיא יכולה לעשות.

תגובה מאת matipool
9 באוקטובר 2009, 15:18

איציק – טור מעולה . אהבתי והתחברתי לכולו ולעניינים השונים שבו .
אמנם אני לא אוהד ירושלים ומעולם לא הייתי במלחה אבל אני שמח בשמחתכם .
דון שמעון לא מבין שמשפטים כמו שציטטת כאן מהכתבה עליו , גורמים לשנוא אותם כל כך ואני אחד שגם גדל על מכבי הגדולה וימי חמישי של שנות השבעים ותחלת השמונים ( עד ש"בגדתי" לטובת הישראלים של חולוניה ) .
מיכה שטרית ואביתר בנאי הם נקודות אור בחושך הגדול של המוסיקה הרדודה הנוכחית בישראל ( אתם מוזמנים לעיין במוסף שבעה לילות של היום בכתבתו של יהודה נוריאל על ההבדלים בין הקולנוע הישראלי למוסיקה הישראלית ) .
נ.ב. – יש תאריך מתוכנן להשבת המח שלך לארצו מולדתו ?

תגובה מאת שבי כהן
9 באוקטובר 2009, 15:38

איציק – אכן, האווירה במלחה היא מדהימה בקנה מידה עולמי, למרות הקוטן של האולם (ואולי בכלל בגללו…).

מי שלא היה במשחק כדורסל של הפועל נגד מכבי, כשמלחה מלא, לא יידע לעולם על מה אנחנו מדברים כאן. ממליץ לכל אחד, גם למי שכלל לא מתעניין בכדורסל, להגיע פעם אחת. לטעום.

תגובה מאת אריגיא
9 באוקטובר 2009, 16:08

חברים יקרים ממלחה, אני מציע לכם להפסיק לפרסם את האווירה במלחה, כי בקרוב תתעוררו עם גדודי יפנים עם מצלמות שמנסים לתפוס את נעימי בחימום.

תגובה מאת יובל
9 באוקטובר 2009, 18:28

האווירה במלחה ובכלל האווירה בקהל של הפועל ירושלים, עם כל הקושי שלי לשיר "הפועל עולה", היא אחת המדהימות בעולם. אין קהל ברמה הזאת, לצערי (ומאוד לצערי, כי אם הכמויות האדירות של בית"ר היו מביאות רק חצי מהאיכות הזאת וההתלהבות של הקהל האדום של ירושלים כדורסל, היינו נראים שונים לגמרי).

רק הערה אחת לגבי יותם הלפרין – אני מאוד מסכים עם מה שכתבת על שחקנים שמעזים לנסות לעומת כאלה שבכלל לא מנסים, אבל אני חושב שיותם הלפרין הוא דוגמה מאוד לא טובה. דווקא במכבי הוא ניסה כמה פעמים לנצח משחקים ולא הצליח, ועל זה ספג לא מעט קללות מבולסי הסושי של יד-אליהו.
אני זוכר שתוך שלושה ימים הוא פספס שלשת ניצחון נגיד גליל-עליון ז"ל, ואחרי זה נגד הפועל ירושלים במלחה. ניסה, לא הצליח. אבל אי אפשר להגיד שהוא סתם אימפוטנט. אני אישית מאוד מעריך אותו, בעיקר מאז שהוא לא צהוב.

תגובה מאת איציק אלפסי
10 באוקטובר 2009, 18:49

מתי,
תודה. גם אני גדלתי על מכבי של ימי חמישי בשנות השמונים ואני מכיר עוד אוהדי הפועל כאלה. התופעה הזו של הפיכה מאוהד לשונא היא אחת התופעות הפסיכולוגיות/סוצילוגיות המרתקות הקשורות בספורט שעדיין לא מצאתי לה הסבר מניח את הדעת.
הכתבה של יהודה נוריאל אכן נהדרת ומומלצת מאוד.
תאריך היעד לחזרה הסופית לארץ הקודש הוא מיד עם סיום המונדיאל בדרום-אפריקה בקיץ הקרוב (שמונה חודשים- אבל מי סופר…).

שבי,
אתה צודק, אכן העובדה שמודבר באולם סגור, קטן ודחוס מוסיפה לאווירה. אני מקווה שנצליח לשמר אותה גם בארינה החדשה תובב"א (תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן).

אריגיא,
שיבואו, נספסר עליהם כרטיס במאתיים פאונד :)

יובל,
בשנה האחרונה שלו במכבי אכן היתה תזוזה אצל יותם הלפרין והוא ניסה יותר, אבל עדיין יש משהו מאוד רך באופי שלו שראינו גם בנבחרת בקיץ האחרון. מה שכן זה לא מצדיק את היחס המחפיר כלפיו מצד "בולסי הסושי" (אהבתי..) בנוקיהו.

תגובה מאת אריגיא
10 באוקטובר 2009, 21:57

לא שאני מבין מה זה מוזיקה רדודה, אבל אפשר לקבל סיכום בסעיפים של הנאמר בכתבה? מה ההבדלים באמת?

תגובה מאת איציק אלפסי
11 באוקטובר 2009, 10:54

אריגיא,
נוריאל ניסה לענות על השאלה מדוע הקולנוע הישראלי נהנה מפריחה גדולה וקוטף פרסים יוקרתיים בחו"ל בעוד המוסיקה הישראלית מדשדשת.

התשובה שהציע הייתה שהסיבה לכך היא שהקולנוע הישראלי נהנה מתמיכה ממסדית קבועה בזכות חוק הקולנוע הישראלי שחוקק בתחילת העשור שמחייב את גופי השידור הציבוריים להעביר לו נתח מהכנסותיהם בעוד המוסיקה לא נהנית מתמיכה דומה.

כתוצאה מכך ליוצרים הקולנועיים יש חופש יצירה והם יכולים להרשות לעצמם לנסות קונספטים חדשים וייחודיים מבלי להיות מוטרדים מדי בשאלות של רייטינג וכיוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. לעומת זאת המוזיקאים זקוקים להצלחה מסחרית מיידית בכדי להתקיים ולכן ממעטים לקחת סיכונים וליצור דברים "איכותיים" אלא מכוונים בעיקר לפלייליסט של גלגל"צ.

לי אישית התיזה הזאת נראית על פניה מעניינת ודי נכונה.

תגובה מאת אריגיא
11 באוקטובר 2009, 10:59

אוקיי, נשמע הגיוני. השאלה שלי היא אחת (וקצת חורגת מעלילות מלחה, התנצלות מראש): מי קבע שהמוזיקה הישראלית מדשדשת? איך יודעים? דווקא חשבתי שזה שיש הרבה אומנים חדשים שפוריצם קדימה ותופסים מעמד של כבוד מעיד על פריחה. או שאולי הכתבה מכוונת לסוג מסוים של מוזיקה בתוך המוזיקה הישראלית, שמדשדש מדי, לטעמה?

תגובה מאת matipool
11 באוקטובר 2009, 11:33

אריגיא – הכוונה היא שהחלק המרכזי של המוסיקה הישראלית הנוכחית נשען על בוגרי "רימון" ו "כוכב נולד" שמכוונים בעיקר לגלגל"צ ולמיינסטרים ( יכול להיות שחלקם רוצים אחרת בתוך תוכם ואין להם כל כך ברירה כדי להצליח ולהתקיים כאן ) . הכל ממוצע ולא עמוק . סוף שבוע רגוע שכזה .
איפה הפריחה הנהדרת של תחילת שנות ה-90' ( איפה הילד , נקמת הטרקטור , החברים של נטאשה , הקספרים וכו' ) ואיפה מה שקורה היום .

איציק – אם תעשה מחקר בנושא , אני מוכן להתנדב להיות חלק בו . חלק מהעניין הוא זה שכשאתה מתבגר ועומד על דעתך , אתה רואה גם את הצד השני של הדברים ובמכבי , הצד השני הוא מאד לא נעים ( לעולם לא אוכל לשנוא את הפועל כפר-סבא , בוסטון סלטיקס וליברפול שהיו גיבורי ילדותי גם כן ) .

תגובה מאת איציק אלפסי
11 באוקטובר 2009, 11:51

אריגיא,
אני מבין לאיפה אתה חותר אבל זה לא היה הכיוון שלו.

מתי,
בדיוק זה! גם לבית"ר גיליתי צדדים שאני מאוד לא אוהב כשהתבגרתי והבנתי דברים יותר לעומק ועדיין מעולם לא הפסקתי ולא אפסיק לאהוד אותה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לשנוא אותה.

אגב, אותו תהליך שקרה לי עם מכבי ת"א קורה לי עם נבחרת אנגליה מאז שעברתי לגור בממלכה. רק שהפעם אני מנסה בכל מאודי להילחם בו (וזה לא קל..), לא יהיה כיף לראות את המונדיאל בלי נבחרת לאהוד באמת (בטח כשהאלטרנטיבה הקבועה שלי- ארגנטינה- נראית כמו שהיא נראית עם מראדונה).

תגובה מאת matipool
11 באוקטובר 2009, 14:42

איציק – אכן , לפחות חצי מהכיף יורד כשאין לך נבחרת אהודה במונדיאל / יורו .
ביורו האחרון , בחרתי בספרד כאלטרנטיבה לאנגליה לאור שיתוף הפעולה של ליברפול עם נציגי ספרד .

תגובה מאת אריגיא
11 באוקטובר 2009, 18:02

אני מצטער מראש על החפירות, אבל לא כיוונתי לשום דבר מלבד השאלה: מי קובע מה ראוי ומה לא? מה גבוה ומה נחות? מה עמוק ומה רדוד? וכך, האם בכתבה היו נימוקים לקביעה שהמוזיקה הישראלית היא מה שהכתבה טענה, או שזו הייתה הנחת עבודה בסיסית ומשם הלכו קדימה?

תגובה מאת איציק אלפסי
11 באוקטובר 2009, 18:31

אריגיא- זו אכן היתה הנחת העבודה הבסיסית שממנה יצאה הכתבתה לדיון.

תגובה מאת אריגיא
11 באוקטובר 2009, 18:53

חשבתי שזה ככה, מניחים הנחות בצורה של עובדות מוגמרות, בלי באמת להסביר ולנמק.

תגובה מאת איציק אלפסי
12 באוקטובר 2009, 11:23

אריגיא- דבר ראשון העובדה שהמוזיקה הישראלית נמצאת כיום בסוג של שפל היא משהו שלא צריך לנמק ולהסביר. גם הדיוט כמוני יכול להתרשם מזה בקלות מהיקף ואיכות ההיצע בחנויות המוזיקה ומהחומרים שמושמעים ברדיו. המצעד השנתי השנה היה מהחלשים שאני זוכר מאז שאני עוקב אחרי המצעדים השנתיים בארץ מאמצע שנות השמונים.
בנוסף נוריאל עמד בצדק על הנקודה שמוזיקאים ישראלים זוכים למעט מאוד הכרה בינלאומית לעומת הקולנוענים שגורפים פרסים חשובים וביקורות מפרגנות.

תגובה מאת אריגיא
12 באוקטובר 2009, 14:38

לא השתכנעתי, אבל אני אשמור משהו לכשתחזור, אני מרגיש קצת לא נוח להלאות את קוראי הבלוג.

תגובה מאת באבא ימים
13 באוקטובר 2009, 18:21

Just one comment regarding the Nobel prizes as indicators to the state of the Israeli intellectual powers. I don't think that this is a credible indicator. The reason is that unlike Nobel prize for peace which is given for work which has not yet been done, Nobel prizes in the fields of science are given for work that has been done 20 or 30 years ago. Ada Yonath's Cryo technology was developed in the early 80's; the work of Aharonov, the other Israeli candidate was based on his discovery from 1961; Yisrael Aumann the 2005 prize winner has received it for work, which major breakthrough happened in the 70's as did Daniel Kahanman, the 2002 prize winner. This not a coincidence, its takes time for a major scientific breakthrough to be recognized as such. I think that a better indicator of the state of the Israeli academia today could be found in the current university ranking, which is not flawless but is telling.

http://www.timeshighereducation.co.uk/Rankings2009-Top200.html

תגובה מאת איציק אלפסי
13 באוקטובר 2009, 20:57

דבר ראשון שמחתי לראות את סאות'המפטון במקום ה- 95 והמכובד (לפני האונ' העברית אפילו..) עם עלייה של ארבעה שלבים מהדירוג הקודם (שאני זוקף בעיקר לזכותי:) )

ולעניין עצמו: הדירוגים האלה מתבססים כמעט באופן אבסולוטי (כפי שאפשר לראות בפרמטרים שמצוינים בדירוג עצמו) על פרסום מאמרים בכתבי-עת מקצועיים- שזה מדד להרבה דברים (בין השאר פוליטיקה) אבל אף אחד מהם הוא לא העושר האינטלקטואלי של הסטודנטים. חוקרים מפרסמים הם בד"כ אנשי סגל (ולעתים נדירות- דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים), והכישורים הנדרשים לפרסום הם בעיקר.. קישורים.

מניסיון והיכרות אישית עם מרצים מישראל, אנגליה, ארה"ב ומדינות נוספות יש מתאם רופף מאוד בין כמות הפרסומים לבין איכות המחקר וודאי ההוראה של איש הסגל. לפעמים אתה פשוט עולה על שטאנץ מסוים ומפרסם שלושה ארבעה מאמרים בשנה שהם גרסה שונה של אותו רעיון, עם הוספת משתנה כזה או אחר כל פעם, מבלי בעצם לחדש שום דבר. בנוסף, מוסדות אקדמאים רבים (כמו בכדורגל) "קונים" מרצים עם רזומה פרסומים עשיר ובצורה הזו משפרים את הדירוג שלהם באופן מלאכותי.

תגובה מאת באבא ימים
13 באוקטובר 2009, 23:16

I will not deny the political aspect and I'm sure that the ranking is far from perfect. The facts that there are way to artificialy inclrease the number of publications is known to me and in my experience many Israeli faculty members use it. This fact, in and of itself, does not make the information biased. What I think is importatnt is to note the rise of universities in East Asia. Look for their alumni 20 yin the list of Nobel prize winners 20 years down the road, they are smart and hungry. We lost our hunger quite a while ago.

תגובה מאת איציק אלפסי
14 באוקטובר 2009, 8:53

עם הניתוח הזה אני בהחלט נוטה להסכים. זאת אחת מתופעות הלוואי של התבססות והתברגנות החברה הישראלית ותקף בתחומים רבים, לא רק בתחומי הידע והמחקר.

תגובה מאת בני תבורי
18 באוקטובר 2009, 6:26

איציק,
מה דעתך על העובדה שמספרם של יוצרי המוסיקה גדול בהרבה ממספרם של הקולנוענים? אני בניו זילנד ולא קראתי את נוריאל, מה שאני מבין כאן הוא מאפיין את הבעייה בנסיון לרצות ולספק את גלגלצ, שזו עובדה נכונה ללא ספק, אבל לא נכון להשוות בין שני הנושאים. זה בדיוק כמו לשאול איך מדינה שנחשבת למעצמת הייטק, לא מסוגלת להעמיד נבחרת ראוייה למונדיאל.

תגובה מאת איציק אלפסי
18 באוקטובר 2009, 20:24

בני,
טוב לשמוע ממך מניו-זילנד הרחוקה!
אני מודה שלא הצלחתי להבין למה לא ניתן להשוות בין המוזיקה לקולנוע הישראלי ואיך ההבדל הכמותי קשור לזה.
לגבי הייטק ומונדיאל- אני חושב שזו דווקא השוואה טובה- את התחום הראשון מנהלים אנשים אינטלגנטים ומקצועיים בתחומם ואילו את התחום השני מנהלים פוליטקאים חובבנים ודי טפשים. אם היו לנו כמה אנשי הייטק בשדרות הניהול והאימון של הכדורגל אני די משוכנע שהיינו מגיעים למונדיאל או לפחות הרבה יותר קרוב אליו מאשר אנחנו כיום.