אני רק (מ)שאלה (פרוייקט פתיחת העונה)

"גשם באלפסי" גאה להציג: פרוייקט מיוחד- קוראי הבלוג מביעים את המשאלה הפרטית שלהם לעונה החדשה. תבלו!

רן:

לפני 33 שנה קיבלתי החלטה. בעיני חלק מהאנשים היא לא נראית חשובה, אבל אני מניח שרוב קוראי הבלוג הזה מבינים אותי. החלטתי מי היא הקבוצה שלי. מסתבר שבגיל שש עושים החלטה שהיא לכל החיים. ההחלטה שלי היתה לא סבירה בעליל בשביל ילד חיפאי. בגלל שחקן אחד שלבש את החולצה עם המספר 8 על הגב בחרתי דווקא בבית"ר ירושלים.

בחרתי, וכבר שנים שאני שואל את עצמי למה.

עם ההישגים הספורטיביים אין לי בעיה. אחרי שנים קשות של סגנויות וגביעים, הקבוצה גם לקחה 6 אליפויות, ירדה פעמיים ליגה וכמעט התפרקה פעמיים. לא היה משעמם. גם אני הפכתי מילד שלוקח ללב כל שטות, למבוגר שרואה את המשחקים, אבל הם כבר לא משפיעים לו על המצב רוח.

משהו אחר גורם לי לשאול את עצמי את השאלה הזו. הרי הישגים ותוצאות כבר שנים חשובים לי הרבה פחות.

ה"משהו" הזה הוא מה שמסביב לקבוצה:

פולחן השנאה: לאבי לוזון (ברור שהוא לא מציאה, אבל הוא באמת צדק בקשר לפריצה למגרש), להפועל תל אביב האשכנזית (נו באמת), לאשכנזים בכלל (אני בעוונותי אשכנזי אבל בכלל לא ידעתי את זה כשבחרתי בבית"ר), לשמאלנים (רחמנא ליצלן) ולאוהדים של קבוצות אחרות (איזה טעם בכלל היה לנצחון בלעדיהם?).

ההתנגדות לשחקן ערבי או מוסלמי בבית"ר: טועמה בכלל נוצרי אבל למי זה בכלל איכפת כשלרובין ואן פרסי אסור לשחק בבית"ר…

הפריצות למגרש: כל כך מטומטם וכל כך מביש. הייתי בטדי בפריצה מול הפועל פתח תקווה ולא הבנתי איך האנשים האלה קשורים אלי. ראיתי איך יונייטד חוגגת אליפות וכל מה שהרגשתי היה רק תסכול.

והשיא היה שריקות הבוז לרבין שעליהן אין בכלל צורך להוסיף דבר.

אני יודע שיש הרבה אוהדים שחושבים כמוני, אבל לצערי הפרצוף של בית"ר היום הוא האנשים האחרים, השונאים, הבורים, החשוכים ואיתם כל כך קשה לי להזדהות. בית"ר בכלל הפכה להיות אבן שואבת לכל כך הרבה טיפוסים שליליים שבינם לבין אהבת כדורגל אין שום דבר.

אז הבקשה שלי לשנה הקרובה היא – תנו לי סוף סוף להרגיש טוב יותר, להרגיש כמו שמרגיש אוהד של כמעט כל קבוצה באנגליה, בן שש או בן שמונים: גאווה בקבוצה שלו בין אם היא אימפריה ובין אם היא נאבקת כל שנה על חייה בליגה.

שבי כהן:

"חלום פרטי", אומר לי איציק, "תכתוב מה החלום הפרטי שלך לקראת העונה החדשה".

חלום זו מילה גדולה, אני חושב, בטח לאנשים "גדולים" כמוני. כשהייתי ילד היה לי חלום: לראות כדורגל בטלוויזיה צבעונית! עברו כמה שנים, לאבא הייתה אפשרות אז קנינו טלוויזיה צבעונית. החלום התגשם. בתיכון חלמתי לשחק בנבחרת בית הספר. הייתי קצת כבד ולא עם הכי הרבה כושר, אבל איזושהי הבנה ואחריות היו לי, אז ה"לידרים" של הנבחרת אמרו: חסר לנו מגן שמאלי. בוא, שחק! עוד חלום מתגשם לו. כשסיימתי צבא חלמתי על היום בו אשב ביציעי טדי החדש והנוצץ. עברתי כמה פעמים בשבוע לראות איך מתקדמת הבניה, כאילו שיש לי איזה דיבידנד אם יסיימו מהר. הרגע הגיע – יש לנו אצטדיון אמיתי ולא אצטרך יותר לסבול בימק"א הרעוע. ואז כבר יש חלום חדש – לראות את אליל נעוריי – אלי אוחנה, חוזר מאירופה לסיים קריירה בבית"ר. איך שרים הכוכבים הנולדים היום: לפעמים חלומות מתגשמים…

החלומות שלי תמיד היו פשוטים, ארציים. למרות שרציתי, התאפקתי לא לדמיין את מראדונה בא לבית"ר ועושה לנו את מה שעשה לנאפולי… כך חלמתי בלילות על אליפויות וגביעים, ושמחה ספונטאנית, מתפרצת, משכרת, לא רציונאלית, חלומות על אלילים בשר ודם, על אגדות נרקמות, על אליפויות, על "בואו נראה להם, לתל-אביבים האלה". חלומות מתוקים. עם השנים והגיל, החלומות מתמתנים והופכים לרצונות, לשאיפות לאתגרים, דברים נכנסים לפרופורציות והמציאות מכה בפנים פעם אחר פעם.

עונה חדשה בפתח והיום כל רצוני הוא אחד: ליהנות מכדורגל. זהו. לא אליפות, לא גביע, לא נקמות, לא "להראות", לא להוכיח, לא. רק לבוא לטדי כל שבת שנייה, לשבת בכיסא שלי עם החברים שלי ופשוט ליהנות מכדורגל שמח, התקפי, מלהיב, בלי הוראות טקטיות שמגבילות יצירתיות, בלי היצמדות ל"מבחן התוצאה" בלי כל האסונות האלה שהמאמנים שלנו כל כך טובים בהם. אני רוצה שחקנים מבית, שחקני נשמה אמיתיים שישבו לפני שנתיים ושלוש לידי ביציע ושיודעים איך אוהד מרגיש. אני רוצה לאהוב את הקבוצה שלי, את השחקנים שלי. תנו לי לצאת מטדי בכל שבוע שני כשאני עומד על הרגליים ומריע לקבוצה שלי. גם בתיקו, גם בהפסדים, כל אני יודע שהיא הייתה נאמנה למורשת הכדורגל שלה, שלא בגדה באוהדים שלה, שנתנה את הכול כדי לנצח. כמו בכל מקום נורמאלי בעולם. את האליפויות והגביעים שייקח מי שרוצה.

אריגיא:

ראשית אני חייב להבהיר משהו. אני לא שייך ל"אסכולת הבלרינות". זאת אומרת, לא רואה בכדורגל עדיפות לאלמנטים הבידוריים והאסתטיים על פני המטרה העיקרית לשמה התכנסנו וכנראה נמשיך להתכנס בשארית חיינו: הניצחון. כדורגל, עוד לפני שמישהו בכלל ניסה "למכור" לנו אותו, היה מאז ומתמיד תחרות. בבסיס, תחרות נועדה לאפשר למספר גורמים (קבוצות או יחידים) להתמודד ביניהם כדי להכריע מי מנצח. זהו מענה בסיסי על הצורך האנושי להתחרות, להיות טוב יותר ולהוכיח את זה, לכבוש. האידאל היה אומר שהתחרות תישאר עניין ספורטיבי ובחיים האנושיים ישלוט מוטיב אחר, שיתוף פעולה להשגת המטרה עבור כמה שיותר צדדים, אבל לא כך הדבר.

בכל אופן, כמי שחושב שכדורגל הוא קודם כל תחרות, השאיפה שלי היא קודם כל לנצח. תמיד. את כולם. לכן, עבור שתי הקבוצות שאני מרגיש חפיפה מלאה בינן לביני, הפועל באר שבע וליברפול, אני מאחל לנצח כל הזמן. כן, אני מאמין שאפשר לעשות את זה בדרך אטרקטיבית ואין לי חיבה לסגפנות ושאר שיטות שגורמות לנו למרוט שערות כל הדרך לשריקת הסיום, אבל עדיין המטרה המרכזית היא הניצחון. על כן אני מניח שיהיה ברור מהי בשבילי המטרה המרכזית שלשמה נפתחת העונה, ובעצם כל עונה: להיות הכי טוב. להיות אלוף. ואולם, עם שינויים רבים שעבר הכדורגל שלנו, השתנתה המציאות, ואיתה נוצרו מצבים חדשים שהביאו צרכים חדשים. ועל כן, יחד עם אליפות יש עוד מטרה, שעבורי תהיה הניצחון הקטן שלי.

מאז ילדותי חשבתי שאני מודע למן הקבלה מוזרה בין הפועל באר שבע לליברפול. כשהתבגרתי כבר הבנתי שיש הרבה מן השונה בין שתי הקבוצות או שני המועדונים, אך עדיין יכולתי למצוא נקודות של דמיון מפעם לפעם. אחת מהן נעוצה במטרה שלי לעונה הזאת, שאני מאחל לשתיהן. עקב סיבות רבות ותהליכים רבים, שתי הקבוצות סובלות מהעדרותו של מרכיב משמעותי: הזדהות. הדבר שאני הכי אוהב בקבוצות שלי הוא, שהן שלי. מבחינתי הן שונות באלפי פרמטרים מכל קבוצה אחרת ואי אפשר להתבלבל ביניהן. אלא שהמציאות, כופה עלינו את עצמה לפעמים, ונראה כאילו זה כבר לא כל כך המצב.

מעט השחקנים שעולים מתוך שורות המועדון, ולרוב אלה שמגיעים מבחוץ לא מתחברים באמת להוויתו, באשמתם או שלא. על כן, הניצחון הקטן שלי יהיה לראות שחקן חדש, מקומי מבטן ומלידה, שפורץ העונה לשורות הקבוצה ונשאר שם. בבאר שבע אנחנו הולכים לעונה תקדימית, בה נראה כי רק באר שבעי אחד הולך לשחק בהרכב הפותח במשך רוב הזמן, ובליברפול יש רק שניים כבר תקופה ארוכה. כולי תקווה שיחד עם הניצחונות המיוחלים וההישגים, יגיע גם הניצחון הפרטי שלי, כשאראה שחקן חדש שמגיע כדי להישאר. איני יודע מי זה יהיה, איני יודע אפילו מי כל המועמדים, אבל כבר עכשיו אני רוצה להודות לו ולאחל לו המשך הצלחה בעונות הבאות. עשית לי את העונה, חבר.

תומר חרוב:

כשאיציק ביקש ממני לכתוב על החלום שלי לגבי העונה הקרובה נקלעתי לבעיה. בתור אוהד של נתניה, הקיץ הנוכחי לא נותן לנו הרבה סיבות לחלום אלא בעיקר סיבות לדאוג. אבל במשחק מול גלאטסאריי הגיע הרגע שהצית את החלום. החלום על אמייה טגה.

טגה עלה לבוגרים בגיל 17 בתור אמיר טגה. רובן עטר העלה אותו בסיטואציה לא נעימה, כשהקבוצה במאבקי ירידה ועל חשבון שחקן בית מוערך שעימו המאמן היה בסכסוך. הקבוצה ירדה וטגה ספג לא מעט חיצים בשל כך. בעונה שלאחר מכן הוא ספג קללות לא נעימות והסתכסך עם האוהדים, לא פתיחה טובה לקריירה. אבל טגה התגבר על זה ובזכות מלחמה על הדשא הצליח לכבוש את לב הקהל.

באוגוסט 2006 הוא איבד את אחיו שנמצא ללא רוח חיים בגן ילדים, כנראה התאבד. המכות המשיכו ליפול על אמיר,הוא סבל ממכת פציעות קשות בשתי הברכיים ולאחר מכן גם בשרירי הבטן. בסך הכול הוא נעדר מהמגרשים לתקופות ארוכות במשך שלוש שנים.

אמיר, ששינה את שמו לאמייה (שמו המקורי) הוא בן העדה האתיופית. עדה שיש לה נציגות גדולה בעיר נתניה אבל ההשתלבות שלה בחברה היא בעייתית. האתיופים סובלים מסטריאוטיפ של חולשה נפשית. אמייה יכול למחוק את כל הסטריאוטיפים ולהעניק לעדה בעיר גאווה גדולה, בשביל זה הוא צריך להישאר בריא.

מול גלא הוא עלה כמחליף והיה קצת חלוד, מול בית"ר הוא פתח בהרכב והיה מצוין. הוא מחלץ כדורים ללא תקול, יש לו כושר גופני מדהים ותנועה ללא כדור שהיא בלתי רגילה בכדורגל הישראלי. הוא נעץ את השער שהעלה את ישראל הצעירה לאליפות אירופה בזכות התנועה הזו. הוא צנוע, מוכשר והוא חזק.

החלום שלי הוא שאמייה טגה ישחק ויצטיין במדי מכבי נתניה כי אם מגיע למישהו קצת נחת בחיים האלו זה לו.

מתי אשרוב:

אני רואה את זה ברור. אין יותר ברור מזה.
ראשון במאי 2010 . משחק בית אחרון נגד צ'לסי .
אני נמצא שם ביציע עם החברים מחוג האוהדים הישראלי . מגשימים חלום בן עשרים שנה.
המשחק לפרוטוקול בלבד. הבטחנו את האליפות במחזור שעבר נגד בארנלי ותודה גדולה על כך.
לא היינו מצליחים לעמוד בלחץ אם זה היה המשחק הקובע.
עדיין, עד שריקת הסיום אנחנו מחזיקים את הכל בבטן כאילו איזה משהו יכול עדיין לקלקל לנו.
סטיבי וג'יימי, הגיבורים המקומיים, מוחלפים שש דקות לסיום לקבל סטנדינג אוביישן . טורס מוחלף 3 דקות אחריהם. סטיבי וטורס זוכים גם בתארים אישיים (שחקן העונה ומלך השערים בהתאמה) אבל כולם מחכים לשריקת הסיום להתפרצות האמיתית .
ואז זה מגיע.
עשרים שנות בצורת מסתיימות.
הצלחת חוזרת הביתה למקום שהכירה כל כך טוב – ארון הגביעים באנפילד.
מחנק בגרון. הדמעות נעצרות בקושי.
שמחה אמיתית ואותנטית עוטפת את כולם.
המלך המקומי והקפטן, האיש שאני כל כך אוהב, ניגש לקבל את הצלחת ולא שוכח לצרף אליו את המלך המקומי השני (ויש שיאמרו הראשון).
השניים שהתואר הזה כל כך מגיע להם מניפים ביחד את הצלחת. שאגה אדירה ביציעי אנפילד והסביבה.
השושלת מתחילה מחדש, הם לוחשים אחד לשני. זה לא מסתיים כאן.
ואנחנו שם. איתם.

זה החלום שלי.

בני תבורי:

חם ולח בצורה שלא תאמן. מנקודת מבט אופטימית אפשר לומר שלפחות יולי כבר נגמר, אבל אפילו זה לא עוזר לצנן את הראש.

הכורסא הנוחה מזמינה אותי להתכרבל בתוכה. אבל הטלוויזיה לא מצליחה לעורר בי כל עניין. שידורים חוזרים זה לא מה שמוסיף עניין לחיי. טוב, אולי רק הקונצרטים נגד ריאל ויונייטד, אבל כמה אפשר ליהנות מגול של דוסנה?

מה שיגאל אותי מייסורי ויכניס קצת טעם לחיי היא העונה הבאה. כדורגל ישראלי, כדורגל אנגלי, איטלקי, ספרדי. פוטבול, כדורסל, הוקי קרח. מצטער, קריקט, דארטס והשלכת גמדים עדיין לא.

אני רוצה להיות כבר באורווה, למרות התנאים הבלתי נסבלים וצחנת השתן מהקיר שעל יד הקיוסק. אני מת לבקר באנפילד, להרגיש פעם אחת לפחות את מה שאפילו דרך הטלביזיה עושה לי עור ברווז. צריך לראות משחק בקנדלסטיק פארק, עוד לפני שהאצטדיון החדש יהיה מוכן. במולסון סנטר כבר הייתי, אבל בהופעה של גינסיס לא במשחק של הקניידינס',. בפילדלפיה הייתי לשלוש שעות…אבל לא הייתי מתנגד לבקר גם את הסיקסרס, ובקאמפ נואו ובחדש של יובה ואיפה לא?

אני צריך אקשן, משהו שיסיט את תשומת הלב מהחום ולחות. לראות אחרים מזיעים דרך הטלביזיה זה פחות מפריע לי וחוץ מזה, הם מקבלים כסף בשביל זה. הרבה. רק מתח של ליגה יחזיר את העניין לחיי ואת החיוך ללחיי ואז גם פגעי מזג האוויר הופכים לנסבלים יותר.

אבל יש משהו שבשבילו אני מוכן לוותר על הכול. עניין קטן שבשבילו אני מוכן לא לראות ולא לשמוע על ג'רארד וטורס, דל פיירו ואינייסטה, סינגלטרי, אייברסון וקובלב. משהו יותר חשוב מכל אליפות וגביע, מכל תואר והישג עלי אדמות. משהו שיוציא ממני בכי של הקלה ושמחה אמיתית.

אני רוצה את גלעד שליט בבית. עכשיו.

פורסם בקטגוריה אנפילד, ימק"א, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

15 תגובות בנושא אני רק (מ)שאלה (פרוייקט פתיחת העונה)

  1. מאת matipool‏:

    מצטרף לבני תבורי – גלעד שליט בבית ועכשיו . לפני הכל .

  2. מאת גילי‏:

    משאלה אחת גדולה : שבני יהודה יזכו באליפות 20 שנה בדיוק אחרי הפעם הראשונה.

    ומשאלות קטנות: שמכבי ת"א ירדו ליגה , שמכבי בכדורסל תעוף מהר מהיורוליג,
    שהפועל יפסידו לטפליצ'ה ושיהיה חורף גשום במיוחד ואם אפשר
    כבר מספטמבר.

  3. מאת שבי כהן‏:

    חברים,

    כבוד גדול לכולם ולאיציק על הרעיון!

    בני – מצטרף לתפילות.

  4. מאת תומר‏:

    איציק, זה היה רעיו ן נהדר והביצוע של החברים מצוין.
    אריגיא- קראתי בדיוק בשם המשחק טור של משה ניר שקובל על כך שאין שחקני בית בבאר שבע ורחמא ליצלן גם אנשי מנהלה באר שבעים. עכשיו אני לגמרי בעד שחקני בית ואני בהחלט מבין את הראש שלך אבל האם מה שמנע מבאר שבע להתקדם בשנים האחרונות לא היתה אותה קירבה יתרה של אנשים מהעיר לקבוצה? משה ניר מתגעגע לאלי ז'ינו(??????) בגלל שהוא מינה את שרון אביטן למאמן. אני לא זוכר מה היו הישגיו של אביטן כמאמן אבל נראה לי שהוא לא היה מהמוצלחים במאמני באר שבע.
    וסתם שאלה,האם גם אתה היית שותף פעיל ליריבות הקשה של ב"ש ונתניה בעונת 98-99 בליגה הארצית? המשחק מולכם בקופסא הוא אחד החזקים בתודעה שלי.

  5. מאת אריגיא‏:

    כל הכבוד לכולם, ובעיקר להוגה ולמוח שמאחורי היוזמה.

    תומר – עדיין לא הגיע לידי הטור, אבל אני מכיר היטב את משה ויכול לנחש בסבירות גבוהה מה כתוב. מה שמנע מבאר שבע להתקדם בשנים האחרונות, או אם להיות פחות עדינים ממך (תודה, מעריך את זה) – להיתקע בעידן הפרה היסטורי – זה אדם שניהל את המועדון בלי אמצעים ובלי חשיבה, ובשלב מסוים החליט שנשבר לו ומה שיהיה יהיה (3-4 שנים לפני המכירה, זה היה). אני לא אוהב את הטיעון של "קרבה יתרה של אנשים מהעיר לקבוצה", משום שזה מניח שכל האנשים הם בעצם אותו דבר. מה שאני הייתי אומר זה "קרבה של אנשים רעים מהעיר לסביבה", עם זה אני בהחלט יכול להסכים. יש המון אנשים טובים בבאר שבע, שיכולים להועיל בכל תחום. דוגמא טובה היא המאמן החדש של הנוער, ניסו אביטן, שמעבר להיותו שחקן עם קריירה מכובדת הוא דמות ראויה שאני מאוד גאה שיש לי. לכן אני אומר שוב, הבעיה הייתה באנשים עצמם. אני חושב שאם מועדון רוצה לייצג ואף לשקף מקום כלשהו, חייבת להיות סוג של התאמה בינו למקום. כרגע זה נראה רע מאוד, על סף הכחדה. אני משוכנע שמשה לא מתכוון שהוא באמת מתגעגע לז'ינו, זה היה רק אמצעי להראות שאפילו ברוע המוחלט היה אפשר למצוא נקודת אור (תיאורטית, כי המינוי ההוא היה שערורייתי). האמת שמה שקורה היום בבאר שבע הוא נושא הרבה יותר מורכב שאני מניח לא רלוונטי לכאן, אבל בוא רק נאמר שכמו בהרבה מקרים, המהות שונה מהדימוי.

    לגבי המשחק ההוא, אני יודע בדיוק לאיזה משחק אתה מתכוון. אלא שבאותה עונה התגייסתי לצבא, ולא ממש הייתי חלק מאותה עונה. אני זוכר אותו ויודע עליו, אבל גם לא הייתי וגם כפי שניסחת היטב – הוא בכלל לא נמצא בתודעה שלי.

  6. מאת בני תבורי‏:

    איציק,
    פרוייקט נפלא ומרגש, תודה שאיפשרת לי לקחת בו חלק.

  7. מאת בני תבורי‏:

    אגב גלעד שליט, אתמול שמעתי ראיון עם רינה חבר, אימו של גיא חבר שמחרתיים ימלאו שתים עשרה שנים להיעלמו. כואב הלב לשמוע את זעקתה לקצת תשומת לב ממסדית וסיוע. אני לא מצליח לעכל באיזו זוועה היא ומשפחתה חיים.

  8. מאת תומר‏:

    אריגיא, הכוונה הייתה שלפעמים במקומות כמו באר שבע דווקא הקרבה יכולה להיות לרועץ. אנשים טובים או לא טובים זו הגדרה כוללנית מידי. אביתר אילוז,אלעד בונפלד וחבריהם למשל הם שחקנים שדי נכשלו עם הפועל באר שבע ולמאמן מקומי היה קשה להוציא אותם מההרכב גם אם היה רוצה בכך. המקרה הזה של באר שבע מוכר לי בגלל שגם נתניה הייתה שבויה שנים בידי מישהו חסר אמצעים,חשיבה וגם רצון אמיתי והפגיעה הכי חזקה הייתה במחלקת הנוער, מה שגרם לבנות קבוצה עם המון שכירי חרב. כן,היום אנחנו משלמים על כך מחיר אבל אילולא היינו שוב שבויים בידי אדם שלא רוצה להחזיק בקבוצה אזי המהלך של שחקני בית היה מתקבל באהדה גדולה. אגב, אוהדי נתניה מאוד מרוצים מהקבוצה שיש להם אם כי טעונים כמה שיפורים.
    חבל שלא היית, 2000 באר שבעים מול 7000 נתנייתים בקופסא, אווירה מחשמלת, שער של זועבי במספרת ושוויון של אביבי זוהר בדקה ה90 מפנדל,אחד המשחקים הקלאסיים. אגב, באר שבע זו הקבוצה שאני הכי שונא בעולם בגלל אותה יריבות. לזכותנו יאמר שהתחלנו לקלל את אלי זינו הרבה לפניכם.

  9. מאת אריגיא‏:

    אני חושב שקשה לומר שאילוז ובונפלד נכשלו בקבוצה, לדעתי הם קורבנות של התקופה הרעה שעברנו, כי לא עברו הכנה האמיתית (בעיקר מנטלית) לקריירה שהם רצו לבנות. ואני לא חושב שלמאמן מקומי היה קשה להוציא אותם מההרכב, זאת גם הכללה שאתה בעצם יוצא כנגד הכללות מהסוג הזה. השאלה היא מי, ובעיקר איזו אווירה שוררת במועדון, שתאפשר למאמן לקבל החלטות. כאחד ששיחק עם בונפלד בקבוצת הנערים בגיל 14, אני מכיר אותו היטב (כולל החסרונות) ואין לי ספק שהיה יכול להגיע הרבה יותר רחוק, לפחות כמו התאום ברדה, שעושה חיל ועוד יגיע רחוק יותר, כבר בקרוב אני מקווה.

    אגב אני חייב להגיד לך שבבאר שבע גם לא מתים על נתניה, אבל יש איזו שותפות גורל ברצון לדפוק את העשירות. בכל משחק של נתניה נגד תל אביביות או חיפה אני בעד נתניה בבירור. למרות שגם לשחק בקופסא עם גיא צרפתי שיושב לשופט על האוזן לא היה תענוג גדול. אבל תגיד – שאלה רצינית – לאן נעלמו אותם 7,000? אנחנו הסתכלנו כבר שנתיים על המקום שלכם בטבלה ולא הבנו איך "עיר כדורגל" מביאה 2,000 בעונה של מקום שני?

    ואני רוצה להודות לך, כבר שנים חיפשתי מישהו שהקבוצה שהוא הכי שונא זה אנחנו. זה סימן בריא וטוב בעיניי, ותמיד הפריע לי שאף אחד לא שונא אותנו (מבחינה ספורטיבית, כי במסביב זה דווקא קורה כל הזמן). אז תודה רבה, אני מיד רץ לספר לחבר'ה. מצאנו!

  10. מאת תומר‏:

    אני מזדהה לגמרי עם המשפט האחרון שלך. אני שונא שאומרים לי שנתניה קבוצה סימפטית, למרות שברגע שקצת איימנו על הצמרת זה חלף. וזה לא רק אני,כל אוהדי נתניה שהחלו לאהוד את הקבוצה בליגה הארצית(יש כאלה) שונאים אתכם מאוד. גם ליסוע לבאר שבע ולשבת בוסרמיל הולהט זה לא תענוג,במיוחד אם מחכים לכם בחוץ וזורקים שקיות עם סכום. בכל מקרה אני מברך על היריבות.
    לגבי השאלה הרצינית, זו שאלה מאוד רצינית והתשובה היא ארוכה מאוד כך שאין לי כרגע זמן להיכנס לזה,אולי מאוחר יותר. בכל מקרה אחת הסיבות הן שנתניה היא כבר לא ממש עיר של כדורגל היא יותר פנינת נדל"ן שמושכת משפחות צעירות ובורגניות.

    לגבי ההכללה, אני פשוט לא רואה שם של מאמן מקומי שיכול בכלל לקבל את הקבוצה. את נתניה יאמן השנה לראשונה אחרי המון שנים מאמן מקומי ומה אני אגיד לך,אני לא משתגע על זה.

  11. מאת בני תבורי‏:

    תומר,
    אני מקווה שאתה לא לוקח את תוצאת גמר ליגת החופים כסימן לבאות…

  12. מאת אבנר‏:

    שבית"ר ירושלים יתפרקו (לרדת ליגה זה לא מספיק)

  13. מאת אלי‏:

    כתיבה נהדרת של כולם,
    בעונה כזאת בעיר היהלומים אין הרבה למה לצפות לפחות לא מהקבוצה עצמה,
    עוד שלוש עונות במידה שאכן הסגל יישמר רק שהתווספו לו בערך שלוש שנות ניסיון לצעירים יהיה אפשר לצפות ולא מעט..
    ג'ורג'י, הכתיבה שלך כל כך נכונה, אם אין מה לצפות מהקבוצה לפחות אפשר לצפות ולקוות להצלחה של שחקן, שחקן בית עם הרבה נשמה שצריך רק טיפת מזל, עם קצת מזל ותמיכה מהקהל.. לך תדע, הלוויא שהוא יוביל את היהלומים בעונה הבאה.

  14. מאת תומר‏:

    בני, אם יש קבוצה שמגיע לה קצת נחת ואני מוכן להפסיד לה גמר גביע זו הפועל פתח תקווה. אבל בוא נסגור על כך שאתם לקחתם את החופים ובגביע המדינה ניפגש בגמר ותהיה תוצאה הפוכה.

    אלי, אם הגעת דרכי לבלוג של איציק אז כבר עשיתי מצווה. השאלה היא לא אם הסגל יישמר אלא אם בעל הבית ישאר. הוא החליט להפוך אותנו להפועל פתח תקווה, קבוצה שהיא כלי לעשיית כסף אישי על ידי מכירת שחקנים. לכן הוא לא באמת רוצה למכור את הקבוצה, כשהוא ילך יהיה לנו עתיד. בינתיים אפשר להנות מחן עזרא.

  15. מאת יובל‏:

    איציק, פרוייקט נהדר והכתיבה של כולם נהדרת.
    כמובן שאני מצטרף לתפילה של בני תבורי.

    אני מתנצל שלא השתתפתי בעצמי – מעבר הדירה בשבועות האחרונים (עכשיו אני רק 5 דקות מטדי…) לקח לי את כל הזמן מלבד הלימודים והעבודה, אבל אני שמח לראות שכל מי שכתב כאן הצליח להפוך את הפרוייקט הזה למשהו שיהיה שווה להיכנס אליו במשך השנה עוד כמה פעמים, לראות איפה אנחנו עומדים…

סגור לתגובות.