קטגוריות
אנפילד בבל כל הרשימות נשמת כל חי

לסלוח ולא לשכוח (20 שנה לאסון הילסבורו)

אחד המרכיבים החשובים ביצירה ושימור של נרטיב של חברה הינו הבניית הזיכרון- הצורה שבה נחקקים ונשמרים בזיכרון הקולקטיבי אירועים מכוננים בעלי אופי הרואי, כמו גם טראגי, בהיסטוריה של אותה חברה. ע"י הצורה שבה נחקקים אירועים מסוג זה בזיכרון הקולקטיבי וע"י המרכבים מאותם אירועים שנשמרים בזיכרון ניתן ללמוד הרבה על אופייה ואפיונה של אותה חברה.

תרבות הזיכרון של אסון הילסבורו בליברפול, המועדון והעיר, היא מרשימה. ההנצחה של הנספים באסון היא המכובדת ביותר שניתן להעלות על הדעת. כמו גם הקשר של המועדון עם משפחות ההרוגים והתמיכה בהם. אבל ישנו גם צד בעייתי, מורכב יותר, המתקשר לזיכרון של הילסבורו. צד שמעיד על אופייה של העיר ואנשיה ועל מערכת היחסים המורכבת והבלתי פתורה שלהם עם העולם שנמצא בגדה השנייה של נהר המרסי.

עשרים שנה אחרי האסון וקשה להשתחרר מהתחושה שבליברפול מעולם נעשה חשבון נפש אמיתי כיצד קרה שבוך ארבע שנים נהרגו למעלה ממאה ושלושים אוהדים כדורגל במשחקים בהם הייתה מעורבת הקבוצה. כן, כשבאים להתבונן באסון הילסבורו לא נכון לנתק אותו מהאסון בהייזל ארבע שנים קודם לכן. למרות, אולי בגלל, שהייזל הוא אסון, שבניגוד להילסבורו, מוצנע היטב בהיסטוריה הרשמית של המועדון.

וזה לא במקרה. כי במה שקרה באותו ערב בבריסל ב- 85' קשה למצוא אשמים אחרים מובהקים יותר מאוהדי ליברפול עצמם. אבל בהילסבורו, לעומת זאת, האשמה נופלת בצורה שמתאימה מאוד למועדון על כל אותם מוסדות וגורמים שלליברפול יש איתם מערכת יחסים בעייתית שהולכת אחורה הרבה מעבר לנקודת הזמן בה התרחש האסון.

הבניית הזכרון של אסון הילסבורו בליברפול היא כזו שעל-פיה נגרם האסון עקב האטימות, שרירות הלב, ואוזלת היד של המשטרה וכל מי שאמון היה על שמירת הסדר באצטדיון בשפילד באותו אחה"צ ארור של 15 באפריל 1989. העובדות היבשות מוכיחות שזה נכון. לא באופן מוחלט, אבל עפ"י רוב- המשטרה התייחסה לאוהדי ליברפול כעדר פראי שיש לכלוא אותו באזור מתוחם ללא כל רגישות והתייחסות לסיכון שעלול להיגרם מכך ולעובדה שמדובר "בכל זאת" באנשים בשר ודם, חלקם הגדול נערים צעירים. גם הטיפול באירוע מרגע שהחלו להתברר ממדי האסון תאם את אותה גישה שלפיה "אוהדי כדורגל, ואלו של ליברפול בראשם, הם חיות מועדות לפורענות שיש להשתלט עליהם בכל אמצעי ומחיר".

אלא שבניגוד לליברפול, הרשויות בבריטניה הפיקו את הלקחים מהאסון. ובצורה יעילה ומרשימה. המלצות וועדת טיילור שהתכנסה בעקבות האסון היו חריגות ומרחיקות לכת, וכך גם יישומם. הממסד הבריטי על כל דרגיו טיפל בבעיית האלימות בכדורגל הבריטי, שהגיעה לשיאה הטראגי בהילסבורו, בצורה שורשית, יסודית ומעוררת התפעלות. תרבות הכדורגל באנגליה השתנתה תוך זמן קצר ללא היכר וכיום צפייה במשחק כדורגל באנגליה היא חוויה סטרילית ובטוחה יותר מחציית כביש במעבר חצייה. בטוחה וסטרילית יותר מדי יהיו כאלה (כמוני למשל) שיטענו.

לעומת זאת בליברפול, עשרים שנה אחרי, השאלה ששאלתי בפתיחה- כיצד קורה שלמעלה ממאה ושלושים איש נהרגים במשחקים של הקבוצה תוך פרק זמן כה קצר- עדיין לא נשאלת בקול רם. במקום זה בליברפול עסוקים באובססיביות מטרידה במאבק המיותר מול עיתון ה"סאן"- זבלון שיש להחרים אותו לאו דווקא בגלל אותה כתבה מזעזעת שפרסם זמן קצר אחרי האסון אלא מהסיבה הפשוטה שמדובר ביומון שמנציח תת-רמה עיתונאית במסווה של מגזין סמי-פורנוגרפי.

אלא שהחרם על ה"סאן" הוא לא במקרה הסממן הבולט והסמלי ביותר של הבניית הזיכרון של הילסבורו. הוא מתיישב היטב בגישת "כל העולם נגדנו" שבליברפול אוהבים להנציח. גישה שהמדיניות האגרסיבית של מרגרט תאצ'ר בשנות השמונים עשתה עימה חסד לא מבוטל.

יש לא מעט צדק בתחושה הזו שיש בליברפול. תחושה שהממסד הבריטי מתייחס לעיר ואנשיה במידה רבה של זלזול והתנשאות שמתבטאת במדיניות אטומה ושרירותית. אבל לעניות דעתי יש גם לא מעט צדק בטענה שליברפול עצמה תורמת לכך תרומה לא מבוטלת. ונדמה לי כי אחד הביטויים "המוצלחים" לכך הינו הבניית הזיכרון של אסון הילסבורו. זיכרון שמבוסס בחלק גדול, גדול מדי לטעמי, על כעס וניכור כלפי אותו עולם שמשקיף מהגדה השנייה של המרסי.

וזה חבל. כי דווקא הילסבורו יכול היה להיות הזדמנות לייצר את אותו גשר נחוץ כל כך בין שני הגדות של המרסי. גשר שנחוץ הן לשיקום וההתפתחות של ליברפול המועדון והעיר אחרי אותו אסון ונורא והן לבריטניה שלא יכולה להתנכר לכרך גדול מרכזי וחשוב כ"כ בתוכה- היסטורית, תרבותית, ספורטיבית וכלכלית. התחושה (הסובייקטיבית לחלוטין) שלי היא שדווקא הממלכה הושיטה כאן יד, אבל בליברפול, למרבה הצער, בחרו להתכנס בעלבונם (מוצדק ככל שיהיה) ולהפנות כתף קרה.

עשרים שנה אחרי אולי הגיע הזמן לבלוע את הכעס והכאב. לסלוח, גם אם בוודאי לא לשכוח, ולעשות חשבון נפש אמיתי בתוכנו. חשבון נפש שצריך להתחיל מהשאלה המתבקשת- מה חלקנו במה שהתחולל ביציעים שלנו בשנות השמונים והוביל לטרגדיות איומות כל כך?

You'll Never Walk Alone

15 תגובות על “לסלוח ולא לשכוח (20 שנה לאסון הילסבורו)”

אני רואה את הדברים מעט אחרת.

הקשר בין הייזל והילסבורו הוא סיבה ותוצאה; הייזל הוא הסיבה לתפיסת המשטרה את אוהדי ליברפול כחוליגנים, והילסבורו הוא התוצאה של תפיסה זו. אבל זו לא היתה אותה אוכלוסיה. האוכלוסיה שנוסעת עם הקבוצה למשחק חוץ באירופה היא לא זו שמגיעה לחצי גמר הגביע.

מעבר לזה, וכאן ל"סאן" יש תפקיד מרכזי – הנסיון של המשטרה להטיל את האשמה באסון על אוהדי ליברפול עצמם, ובכך לחפות על אוזלת היד שלה עצמה – היא שזו שהכניסה את העיר למצב של בדידות ומיגננה, וליבתה את הזעם כלפי השלטונות.

אם לא קראת, אני ממליץ על הפרק הזה לפחות בספר "כדורגל, חיים ומוות" של שאול אדר: http://sports.walla.co.il/?w=/316/1115210

אני יודע שאחרי שקראתי את הפרק הזה הרגשתי עד כמה לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי (ואני אוהד ליברפול) אחרי שהתגובה הראשונה שלי לאסון היתה: "טוב, נו, אוהדי ליברפול – זה ידוע שהם חוליגנים".

לא כל כך מסכים בקשר להייזל.
גם בהייזל האסון היה כתוב על הקיר בגדול. אצטדיון מיושן כוחות משטרה לא מספיק טובים שלא היו מוכרים עם השטח.
לא הייתה הפרדה רצינית בין מחנות האוהדים.
בנוסף היו התקלויות בני שני מחמנות האוהדים. דבר נוסף אוהדי ליברפול הותקפו שנה קודם לכן בורמא(להם זה לא שינה מי. העיקר איטלקים) אוהדי יובה לא דווקא אלו שנהרגו לא היו תמימים.
ואסון הילסבורו הוא תוצאה ישירה של הייזלך. כי גדרות לא היו ללא הייזל ואז לא היה כנראה שגם השנים החשוכת הרבות שלנו. א בכלל לא.

איציק,
כבודו זה אני…משום מה המחשב שלי מתכחש לקיומי.
הניתוח שלך אכן מרתק, אם כי כאוהד ליברפול הוא קצת קשה לעיכול עבורי.
שתי שאלות:
– איזה לקחים היו אמורים להיות מופקים במועדון ולא נעשו כך בניגוד לרשויות באנגליה? האם לדעתך האמצעים שננקטו היו צריכים להיות החלטה בלעדית של קברניטי LFC?
– מהן הנקודות עליהן מתבססת הנחתך שבליברפול לא נעשה חשבון נפש אמיתי לאחר מות למעלה ממאה ושלושים אוהדים בשני משחקים בהם היתה מעורבת הקבוצה?

Itzik:

I think you are confusing the issues. Forgiving is one thing. It is the prerogative of the victim. It may be a good idea if the victim wishes to move forward and not let the anger eat the victim from within but it is a prerogative nevertheless.

Taking responsibility is another thing altogether because in that you take some of the blame. This is relevant if it provides any guidance as to how behave in the future. You bundled together forgiving and taking responsibility and those are two different things.

Who are the victims supposed to forgive? Who are the collective Liverpool fans supposed to forgive? When you think about it, other than the Sun, no one has ever asked for their forgiveness, not the police, not the “other England” who continues to foster the regular anti-scouse bigotry. I think that when it is made in a humorous way it is taken in a humorous way but as you very well know “murderers” “you will never get a job” and “in the slums of Liverpool” are still quite commonplace despite the fact that the football grounds underwent a facelift. .I don’t really see England reaching out.

As to taking responsibility. I agree that the club downplayed the Haysel disaster and this is shameful. It had all the excuses in the world (including the fact that the Liverpool fans did not do anything that other English fans would do), but none of those excuses justifies not offering any apology for so long. Oddly enough, it was the fans, not the club, who offered the apology. I do believe that by that the act of taking responsibility was made – by the fans (It did take them 20 years).

Having said that, what kind of responsibility were the fans supposed to take for Hillsborough? I don’t recall any violent events involving Liverpool fans during the four years between Haysel and Hillsborough. Actually. Liverpool fans were among the less violent fans in England. What could the Liverpool fans have done during the period between Haysel and Hillsborough that would have prevented Hillsborough from happening? If there was nothing they could have done, how should they take responsibility? By acknowledging that this is some sort of a punishment from heaven for Haysel?

Roy, you are incorrect in saying that the would not have been fences but for Haysel. Actually, if I recall correctly, the fences in Hillsborough, those very fences that the Liverpool fans crushed into, were built in the late seventies to separate between the fans of ManU and Leeds, the really violent fans of such time. If that’s not irony, I don’t know what irony is.

Sorry for the English, just like to old cop joke, my work computer can read Hebrew but cannot write.

חברים, תודה על התגובות מאירות העיניים.
האמת שניגשתי לפוסט הזה בדחילו ורחימו ביודעין שמדובר בנושא מאוד כאוב ורגיש- בראש ובראשונה לי אישית, כאוהד ליברפול וכמי שפעמים רבות מגדיר עצמו כ"סקאוזר מאומץ" ומזדהה עמוקות עם המסורת והאופי של העיר.

אילן,
מסכים עם הניתוח שלך שמדובר בסוג של סיבה ותוצאה. הייזל (כמקרה קיצון של החלוגניזם) ייצר את האווירה שבסופו של דבר גרמה להילסבורו, או לפחות העצימה מאוד את חומרתו. כשאני מדבר על אווירה אני מדבר על התפיסה של המשטרה ורשויות החוק והסדר שאוהדי כדורגל, ואלו של ליברפול במיוחד, הם סוג של "חיות פרא" שצריך להתנהג איתם בהתאם.

רועי,
גם אם הייזל היה "כתוב על הקיר" (והוא אכן היה, תרתי משמע אם להשתמש באירוניה שחורה) זה עדיין לא פותר את אוהדי ליברפול מהאשמה לחלקם באסון. אבל הבעייתיות היא לא רק באשמה של אלה שהיו באותו יום באצטדיון ונטלו חלק בארועים, הבעייתיות שאני מצביע עליה נוגעת להתעלמות הכמעט מופגנת של המועדון מחלקם של אוהדיו באסון ואי לקיחת האחריות.

בני,
א. הלקחים לא היו צריכים להיות נחלתם הבלעדית של קבריניטי המועדון, ודאי שלא. הם היו צריכים להתקבל בשיתוף פעולה עם הרשויות. סוג הלקחים שאני מדבר עליהם הם הוקעה בלתי מתפשרת של האלמנטים האלימים בקרב אוהדי הקבוצה ובעיקר יצירת גשר ושיתוף פעולה עם הרשויות בהבניית תרבות אהדה אחרת לקבוצה. משהו שאכן קרה, אבל מעט מאוד בזכות המועדון ובעיקר בזכות הטיפול השורשי והאגריסיבי של הרשויות.
ב. בעיקר ההתעלמות, או לכל הפחות ההמעטה בערך חלקם של אוהדי הקבוצה באסון הייזל. ובנוסף, כמו שכתבתי בפוסט, הבניית הזיכרון סביב המאבק בממסד במקום סביב המאבק באלימות (גם אם זו אכן לא היתה הסיבה הישירה לאסון הילסבורו).

OT
האבחנה שלך בין סליחה לנטילת אחריות היא אכן נכונה וזוהי הבהרה מתבקשת כאן.
לגבי עניין הסליחה כתבת יפה בעצמך- זה מתבקש ע"מ לא להנציח את תחושת "הקורבנות" שאין בה תועלת יתרה לטווח הרחוק.

אני לא משוכנע שאני מסכים לגבי עניין היחס לליברפול שציינת. אמנם השירים האלה אכן עדיין פופולריים בקרב אוהדי קבוצות החוץ באנפילד או אוהדי קבוצות הבית שמארחות את ליברפול אבל אני תמיד טענתי ואטען שקריאות באצטדיוני כדורגל הם משהו שצריך לשים אותו מאוד בפרספקטיבה. היחס כלפי ליברפול העיר מצד הממסד כיום הוא אחר לגמרי. העיר נמצאת בתנופת פיתוח אדירה ונמושקעים בה משאבים רבים. בעיית האבטלה בעיר טופלה ומטופלת בצורה ראוייה לחיקוי, העיר זוכה למקום של כבוד בקאנון התרבותי הבריטי ונתפסת בעיני האנגלי הממוצע כמקום אותנטי ורומנטי במובנים הכי חיוביים של המושגים האלה.

האחריות שאני מדבר עליה בעניין הילסבורו אכן קשורה לעניין הייזל. אם המועדון היה מפיק את הלקחים מאותו אסון, פונה לדרך של שיתוף פעולה עם הרשויות, ניתן אולי היה לצמצם את ממדי האסון בהילסבורו. כל זה לא בא כמובן לנקות בהוא זה את אחריותם הכמעט בלעדית של הרשויות למה שקרה שם באותו יום.

אני רוצה לעשות בענין הזה סוג של אנלוגיה שאולי תדבר אליך לקבוצה השנייה שאנחנו אוהדים- בית"ר. לפני שנתיים התרחש אירוע דומה (לא לחלוטין, במובנים מסויימים) במשחק האליפות נגד הפועל פ"ת בטדי. תודה לאל שהאסון לא היה בממדים כאלה, אבל עם קצת פחות מזל גם שם זה יכל להיגמר בקורבנות בנפש. הקולות שנשמעו אז היו שמדובר באשמתם הבלעדית של אוהדי בית"ר "החוליגנים" ואין זה מפתיע שזה קרה. מצד שני זה לא פתר את המועדון מאחריות לשלומם של האוהדים ושנה לאחר מכן במשחק נגד הרצליה התפרצות דומה למגרש אמנם גרמה נזק תדמיתי אדיר אבל לא סיכנה אף אחד. זה היה הרבה בזכות שיתוף פעולה מראש עם המשטרה שהסירה את הגדרות (ואף הגדילה לעשות וגם את שלטי הפרסומת שמסביב למגרש באותו משחק).

ואם כבר בית"ר, כמו ליברפול אז, גם היא סובלת כיום מהעובדה שגרעין אלים לא מבוטל קיים בשורות אוהדיה. כמו שוודאי שמת לב, הקו שאני וחברים אחרים כאן מאוהדי הקבוצה מובילים הוא לא כזה של התכנסות בעלבון ובמגננה מול אלה שמציגים אותנו כ"עדר של פילים" (גם אם יכלה להיות למגננה כזאת הצדקה לא מבוטלת) אלה של מאבק חסר פשרות באותם גורמים אלימים בתוכנו.

איציק,
יתכן כי הרגש גובר אצלי על השכל, אבל ברשותך אני מבקש להמשיך ולבקש הסבר.
ככל שהבנתי מגעת, לא מדובר רק בכאב על מות 96 אוהדים בני העיר, מדובר גם על תוספות קשות מנשוא של האשמה קולקטיבית, התעלמות מ והתכחשות לעובדות ומעל הכל, התחושה הבלתי נסבלת שגם אחרי שהאמת יצאה לאור, לא נמצא אפילו אחד שיתן את הדין. במילים אחרות, קהילה שלמה אכלה דגים באושים, ספגה מכות ולבסוף גם גורשה מהעיר…
אוהדי ליברפול הרוויחו כנראה ביושר את השם שקיבלו מאז אסון הייזל. אגב, זה נורא לאמר זאת, אבל חומרת המעשה שם נקבעה עקב התוצאה האיומה שלו ולאו דווקא עקב הנסיבות. התפרעויות אוהדים במשחקי חוץ באירופה היו אז עניין שבשגרה. התוצאה הזאת, לא.
ארבע שנים אחר כך, נוסעים עשרים וחמישה אלף אוהדי ליברפול לאיצטדיון הילסבורו. שם, בניגוד לכל הגיון ארגוני, בניגוד לכל מחשבה על סדר ציבורי, בניגוד למה שמתחייב מתפקידה, מחליטה משטרת דרום יורקשייר למקם את אותה כמות של אוהדים ביציע שתכולתו המוגדרת היא של עשרת אלפים מקומות בלבד, וכשמתחילים להתברר מימדי האסון, עדיין אין מי שייתן את ההוראה לאשפר המלטות קהל אל הדשא כדי להציל את נפשם.
הסוף ידוע. מישהו, אחד או יותר, לא חשב. מישהו לא לקח בחשבון. מישהו, לא הבין את הנדרש ממנו במסגרת תפקידו. מישהו כשל ברמה בלתי נתפסת. מישהו התרשל במילוי תפקידו ונושא באחריות ישירה לטרגדיה נוראה כל כך. איש מאלה לא נדרש לתת את הדין, וזה קרה באנגליה למען השם, לא בישראל. שם שועים ורוזנים מתפטרים ולוקחים אחריות שילוחית על הרבה פחות מזה.
כך יוצא, שעיר שלמה נאבקת לא רק בשכול אלא גם בהאשמות פרועות וחסרות שחר של "העיתון של המדינה", באטימות ושרירות לב של המימסד, בנסיונות להלחם על צדקתם מול הכחשות, בידוי ראיות, עיוות העובדות וחוסר צדק אלמנטארי מצד מי שבאמת נושא באחריות.
ולכן איציק, אני מתקשה לראות מה חלקם של קברניטי המועדון באסון. לא ברור לי מה יכול להיות חלקם בהתארגנות לפני המשחק בהילסבורו. אני לא מצליח להבין אלה צעדים יכלו לנקוט כדי למנוע את ההחלטה המטורפת להכניס כל כך הרבה אנשים לכלוב צר. מה אתה מציע, שלא ימכרו כרטיסים? שימנעו בגופם את עליית האוהדים לרכבות? האם אתה סבור שיש משהו אחד בקרב אוהדי ליברפול והנהלת המועדון שחשב שהייזל היה פיקניק עם זכרונות נפלאים? אתה באמת מאמין שאסון הייזל לא נדון במלוא הרצינות בקרב קברניטי LFC ושאיש שם לא חשב שצריך לדבר עם האוהדים על כך? אגב, ארבעה אוהדי ליברפול ריצו עונשי מאסר בפועל בבלגיה. כמה קציני משטרה הודחו? הסאן כבר התנצל?
אם יבוא מישהו ויאמר לי שהילסבורו הוא סוג של צדק פואטי אחרי הייזל, לא אתווכח. לא משום שאני מאמין בשכר ועונש, לא משום שאני חושב "שנעשה צדק". זוהי גישה פודמנטליסטית ונבערת שאינה שווה התייחסות. אבל כשמישהו מנסה לנתח את הגורמים לאסון הילסבורו והתוצאה היא חלוקה (לא שווה אמנם) של האחריות, אני דוחה זאת מכל בכל.

איציק – מאמר מצויין.
גם לי בהחלט חסר האזכור של הייזל. לא כסיבה ולא כתוצאה ולא אשמה ולא אחריות ובטח לא הבלים של שכר ועונש. פשוט כהזדהות אנושית עם הסבל של משפחות איטלקיות שנהרגו במשחק של ליברפול – ממי שחוו את הסבל הזה בעצמם.

בני,
ראשית, נושאי תפקידים בהחלט שילמו במשרתם (ויותר מזה) בעקבות האסון. לדעתי, שוב, ההתנהלות של הממסד הבריטי בעקבות האסון היא דוגמא מעולה של הפקחת לקחים נכונה. גם הסאן, אגב, הציע את התנצלותו למשפחות למעלה מפעם אחת. אלא שהמשפחות מעוניינות, וקטונתי מלשפוט אותם, ביותר מזה. בקצרה הם רוצים שהעתון פשוט ישפיל את עצמו פומבית (להרחבה אני ממליץ מאוד על הפרק הרלוונטי בספרו של שאול אדר שלינק אליו נמצא כמה תגובות מעלי). שוב, יותר משמדובר ברצון לחתור אל האמת מדובר בתגובה רגשית. שכאמור, קטונתי מלשפוט אותה כי לא הייתי מאחל לאף אחד לעמוד במקומם וספק אם הייתי נוהג אחרת.

לגבי עניין האחריות- זה מאוד בעייתי ומורכב ויכול להיות באמת שכמו שאתה כותב לא היה שום דבר שהמועדון יכל לעשות אחרי הייזל בכדי למנוע או לפחות להקטין את ממדי האסון בהילסבורו. אבל זה עדיין לא מצדיק התעלמות כ"כ מופגנת וטמינת ראש בחול.

רונן,
תודה. אהבתי את הנקודה שהעלית לגבי ההזדהות האנושית. זה מזכיר לי את המחווה היפה שאוהדי הסיטי עשו לכבודכם בדרבי שנה שעברה ביובל החמישים למינכן.

איציק – אגב, חובה לציין, אוהדי ליברפול הביעו בכמה הזדמנויות אוהדים שעברו אסון דומה. למשל אוהדי אולימפיאקוס. נראה לי שהנושא עם יובנטוס הוא רגיל בגלל רגשות אשמה על כך שקומץ אוהדים כן אשם בכך (המילה קומץ היא לפעמים מדוייקת, והאשמה כמובן לוותה בהרבה מזל רע ואזלת יד של הרשויות).

רונן,
מה היה עם אוהדי אולימפיאקוס?
לגבי יובה, נדמה לי שלמשחק נגדם באנפילד במסגרת לג"א לפני ארבע שנים קדם מפגש בין אוהדים וטקס מרשים במסגרתו אף הובעה התנצלות. אגב, לא כל אוהדי יובה מקבלים ומוכנים לסלוח…

אוהדי אולימפיאקוס עברו אסון דומה להילסבורו ב-81' באצטדיון הישן שלהם, אסון בו נמחצו למוות 21 אוהדים. כשליברפול שיחקה נגד אולימפיאקוס באתונה בעונת איסנבול (2005) נערך טקס משותף של אוהדי שני הקבוצות לאזכור שני האסונות ולאות סולדריות.
ואכן לפני המשחק מול יובנטוס באותה עונה נערך טקס מרגש באנפילד שכובד גם ע"י האוהדים האיטלקים שהגיעו למשחק כשהקופ פורס לכבודם מוזאיק מיוחד באיטלקית.

אני אגיד דבר נורא. אנא סילחו לי על כך. אני מקבל את התחושה שהקופ עושה טקס מרגש לפני כל משחק. היה אחד לריי קנדי, שחקן נפלא, השבוע.
ברור שכל האנשים בקופ מזדהים מאד עם הסבל של האיטלקים. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא האם רדפו את האחראים מבפנים להייזל כמו שרדפו את האחראים להילסבורו?

סגור לתגובות.