קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי

במדינת היהודים

מחר תתארח בטדי בני-יהודה עם מאמנה גיא לוזון שעשה כותרות בשבועות האחרונים בעקבות ההתבטאות המגעילה שלו בגנות "העיתונאים האשכנזים" שמפאת כבוד השבת אני לא אצטט אותה כאן. אישית מעולם לא סימפטתי את לוזון ג'וניור אבל תתפלאו (אולי) לשמוע שאין לי בעייה מיוחדת עם דבריו. לא שאני מסכים איתם חלילה. אבל אני גם לא נמהר להצטרף למקהלת המצקצקים בלשון המכנים אותו "גזען". לוזון היה חם על עיתונאים מסויימים שלא פירגנו לו ותקף אותם בחוסר טאקט משווע בבטן הרכה שלהם. בדיוק באותה מידה שאם היה נפגע מרון קופמן למשל, יכל היה לשחרר את חרצובות לשונו כלפי "השמנים האלה".

הבעייה של לוזון לטעמי היא שהוא עשה לעצמו חיים קלים בזה שהאשים את "האשכנזים" בכשלונות שלו. לצערי, יש עדיין במחוזותינו כאלה שחיים בשנות החמישים ורואים באשכנזים את הגורם לכל צרותיהם בעולם הזה. למרות שגדלתי בבית מרוקאי מעולם לא הבנתי את הגישה הזו. אולי בגלל שאצלנו בבית אף פעם לא נשמעה המילה 'קיפוח' או 'אפלייה'. כשאימי או אבי לא קודמו בעבודה (למרות שפעמים רבות היו ראויים לכך ויותר מזה עפ"י כישוריהם) מעולם לא הועלתה אצלנו אפילו ברמיזה הסברה שזה בגלל המוצא שלנו. אמא ואבא רק התרכזו בלעבוד קשה יותר ולזכות במעמד והערכה מקצועית בזכות ולא בחסד.

לעומת זאת אני דווקא חשתי בשלב מסויים בחיי ש"רימו אותי". פתאום יצאתי לעולם הגדול וגיליתי שאני "מקופח" ואף אחד לא סיפר לי על זה… כשלא הצלחתי במבחן בביה"ס, נפלתי מקורס מפקדים בצבא, או לא התקבלתי לתוכנית שרציתי באונ' היה לי פתאום תירוץ- אני "שחור". כל זאת עד שהבנתי שאני לא יותר מאשר מרמה את עצמי. מסביבי שחורים ולבנים שעבדו קשה יותר והיו מוכשרים יותר הצליחו והתקדמו. וגם אני, ברגע שעבדתי קשה יותר וגילתי אופי ונחישות, הגעת לאן שרציתי.

לשמחתי במדינת ישראל של שנות האלפיים הקיפוח העדתי הוא לא יותר מאפיזודה משעשעת בהיסטוריה. היו לנו רמטכ"ל, נשיא (למרות שאת זה היינו מעדיפים למחוק מהפרוטוקול), שר חוץ ושר ביטחון מזרחיים. ולכשיהיה מועמד ראוי אני בטוח שמזרחיותו לא תמנע ממנו להיות רוה"מ. הצרה היא שגורמים מסויימים בחברה הישראלית, משיקולים פוליטיים גרידא, עדיין מנסים להנציח את תחושת טעינות הקיפוח בקרב המזרחיים.

הסוג הראשון של הגורמים האלה הוא ש"ס- המפלגה הזו, שחורטת על דגלה את קידום השכבות החלשות והמזרחיים, חוברת פעם אחר פעם באופן אינסטנקיטיבי לממשלת ימין בעלת אידאולוגיה קפיטליסטית. ש"ס לא עשתה דבר וחצי דבר למען השכבות החלשות בכל השנים בהם ישבה בממשלה מלבד דאגה לריפוד כיסם של אנשי שלומה. הסיבה לכך פשוטה- לש"ס אין אינטרס להוציא את המזרחיים ממעמדם הנמוך, כי ברגע שיצאו משם הם כבר לא יהיו מסכנים ומקופחים ולש"ס ייגמרו המצביעים…

הסוג השני הוא של תנועות כגון "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ו"קדמה". תנועות בעלות אידאולוגיה פוסט-ציוינת בגוון כזה או אחר שניסו לגייס את "הקיפוח" המזרחי לאידאולויגה האנטי-ציונית שלהם ולמאבקם שלהם בממסד המדינה. בניגוד לש"ס תנועות אלה דווקא נחלו כישלון חרוץ למדי. כנראה בגלל העובדה שהמזרחיים הבינו שסמי שלום-שטרית, יהודה שנהב וחבריהם לא באמת מתעניינים בהם ובאיכות חייהם. אלא דווקא בהצדקת עמדתם המוסרנית והמתבדלת שלהם עצמם, ומציאת פורקן לתסכוליהם האישיים.

בניגוד לסברה של שטרית ואנשיו, המזרחי איננו מעוניין לרסק את כור ההיתוך. הוא מעוניין לעצב אותו בצורה כזו שגם לו יהיה בו חלק. והתהליך הזה נחל, יש לציין בסיפוק, הצלחה לא מבוטלת- המוסיקה המזרחית, התרבות, האוכל והפלוקלור המזרחי הם חלק בלתי נפרד מהישראליות מודל 2009. לא מעט אני נתקל בשנים האחרונות באשכנזים ש"מתים" על מוסיקה מזרחית ומפזזים במועדונים המזרחיים כאחרוני "הצ'חצ'חים"… להיפך, אם כבר אז הם מתלוננים שהמזרחים הם אלו שמסתכלים עליהם שם בעין עקומה…

עוד סימן לכך שהשד העדתי כבר מזמן נחנק בתוך הבקבוק הוא התגובה השקולה לדבריו של לוזון. ממה שהצלחתי להתרשם מכאן, אף אחד בארץ לא לקח אותו יותר מדי ברצינות ולא עשה מזה סיפור גדול. אוהדי בני-יהודה לא הפכו אותו לגיבור החדש של מעמד הפועלים והעיתונאים שהותקפו לא המטירו עליו תביעות דיבה ותביעות להתנצלות פומבית. נדמה שאת כולם זה בעיקר שעשע. גם קבלת הפנים הצוננת שייקבל מחר מן הסתם גיא לוזון בטדי, מאותם "מזרחיים" ביציע המזרחי, תעיד על כך שמזרחיים ואשכנזים זה מזמן פאסה. ואיזה כיף שכך.

ואם כבר נגענו בנושא אז אני לא יכול לסיים מבלי להיזכר בנאום המפוסם ההוא של מנחם בגין בכיכר מלכי-ישראל ערב בחירות 81'. חלקים מהנאום תוכלו לראות בוידאו המצורף בתחתית הפוסט מתוך סדרת המופת של מודי בר-און וענת זלצר- 'במדינת היהודים'.

שבת-שלום

8 תגובות על “במדינת היהודים”

אני לא יודע אם זה הריחוק מהארץ או אופטימיות חסר פרופרוציות אבל לחשוב שאין יותר את ההבדל והאפליה על הרקע העדתי במדינת ישראל זו טעות, אשליה.
הקיפוח פחת בהרבה והשילוב של המזרחיים בחברה טוב והרבה יותר ועדיין המעמד של המזרחים נמוך יותר מזה של האשכנזים. בין אם זה האפליה שעדיין קיימת היום ובין אם עוד סובלים מהאפליה העדתית ממנה סבלו הוריהם.

באמת איציק שמלבד הקטע על ש"ס ועוד קצת זה היה פוסט מנותק מהמציאות.

בספרו החדש טוען הסוציולוג לב גרינברג, כי עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ששה האליטה האשכנזית לאמץ את שיח המלחמה ולהיפטר משיח השלום, מפני שכלל בתוכו לא רק הכרה בפלשתינאים, אלא גם הכרה במזרחים. ספר מדכדך

מאת מירון רפופורט

ישראל, ספטמבר 2000. מול כלא "מעשיהו" ברמלה מתכנסים מדי ערב אלפי אנשים. הם מתפללים וקוראים בשמו של אסיר שנמצא מאחורי הסורגים. שמו אריה דרעי, ורק שנה קודם לכן הוא הצליח להביא 430 אלף איש להצביע לו ולמפלגתו ולהעניק לה 17 מנדטים. "הוא זכאי", סיסמת הבחירות של ש"ס ודרעי, הצליחה לגייס המוני מזרחים נגד מה שנראה בעיניהם כאפליה ורדיפה מצד "הממסד האשכנזי", ששלח לכלא את הפוליטיקאי המזרחי העצמאי הכי בולט מקום המדינה. היו מי שראו בהתכנסות היומית הזאת ערעור על הסדר הקיים. אך בתחילת אוקטובר 2000 האיום הוסר. האינתיפאדה השנייה פרצה, וישיבת "שאגת אריה" שקמה מול שערי הכלא התנדפה בלי להשאיר סימן. במאבק המתחדש מול הפלשתינאים, עם ישראל שוב התאחד.

ד"ר לב גרינברג, סוציולוג טוען בספרו החדש "שלום מדומיין, שיח מלחמה" (הוצאת "רסלינג"), שלאינתיפאדה קדמה תקופת הפריחה של "המזרחי", קודם כל בפוליטיקה. 17 המנדטים "המזרחיים" של דרעי לא היו תופעה בודדת. אהוד ברק התנצל באותה מערכת בחירות בפני המזרחים ודוד לוי, סמל הייצוג המזרחי בליכוד, היה הרכש הבולט ביותר שהציג ברק ברשימה לכנסת. מזרחי בצמרת הרשימה היה סחורה כל כך חמה, מזכיר גרינברג, עד שמפלגת המרכז הטרייה "היתה חייבת" להעמיד בראשה את יצחק מרדכי ולא את איש "האליטות הישנות" אמנון ליפקין-שחק.

אך המזרחיות "יצאה מהארון" לא רק בפוליטיקה, אומר גרינברג. זהבה בן הופיעה עם "אינתא עומרי" של אום כולתום בפני קהל נלהב בשכם ובעזה ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית" נולדה בערך באותם ימים. לפני שנתיים יצא לאור הספר "קולות מזרחיים", סיכום של כנס מ-1999. "כל הדוברים בכנס היו בטוחים שהמזרחיות הופכת לעניין המרכזי בתרבות הישראלית, שזה תהליך בלתי הפיך", אומר גרינברג, מעורכי הספר. אבל הגל המזרחי נעלם עם פרוץ האינתיפאדה. לא פלא, אומר גרינברג, שהיו אנשים בש"ס שאמרו שהאינתיפאדה היתה קנוניה אשכנזית.

גרינברג לא מאמין בקונספירציות. "איש לא תיכנן שהאינתיפאדה תידרדר לאן שהידרדרה, אפילו לא ממי שאומר שהתכונן לה – כמו ברק והצבא", הוא אומר. אבל הוא גם לא מאמין במקריות. בספרו הוא מנסה להסביר את הקשר בין האלימות מול הפלשתינאים לבין השתקת הקול המזרחי בישראל.

אנחנו חיים בשלושה מעגלים, כתב גרינברג בספרו: המעגל הפנים-ישראלי, המעגל הפנים-פלשתיני והמעגל הישראלי-פלשתיני. כשהמעגלים האלה פתוחים, מתקיים בהם מרחב ציבורי שמאפשר ויכוח, דיון ופשרה. כשאחד המעגלים האלה נסגר, שאר המעגלים נסגרים, והמרחב הפוליטי נסתם. זה מה שקורה עכשיו, הוא אומר.

מעגלים סגורים

גרינברג, בן 54, עלה לישראל מארגנטינה ב-1972. הוא מדגיש את המלה "עלה", משום שחשוב לו להגדיר את עצמו כציוני. רוב חבריו בארגנטינה הלכו לארגוני שמאל, חלקם למחתרות, ואילו הוא החליט לעלות כי הרגיש ש"בארגנטינה תמיד יתייחסו אלי כיהודי ולא כאל לב גרינברג". כאיש שמאל, הוא ביקורתי על היחס של הציונות לערבים "ועל היחס שלה ליהודים", ובכלל לא בטוח שציונות פירושה תמיכה במדינה יהודית בארץ ישראל. אבל כשהוא בחו"ל הוא תמיד רוצה לחזור לכאן, לישראל.

את החינוך הפוליטי שלו קיבל גרינברג בישראל של תחילת שנות השבעים, בימי הפנתרים השחורים ומצפן. הוא ניסה אף לקשר בין הפנתרים למוקד, מפלגת שמאל ציוני שכמה מראשיה התגלגלו בהמשך למרצ. "היתה לי פנטסיה, שהשמאל הישראלי יפתח את עצמו גם לעניינים החברתיים, אבל ראיתי איך מפרים את הברית הפוליטית הזאת והבנתי מה זה השמאל האשכנזי", אומר גרינברג, שעזב במהרה את העיסוק הפוליטי, "מרצ היא תוצאה של ההכרה בכישלון הברית הזו. הם כאילו אמרו: אם אנחנו שייכים לשמאל האשכנזי, אז שולמית אלוני מייצגת אותנו".

במקביל טיפח גרינברג קריירה אקדמית. הוא למד סוציולוגיה ומדע המדינה
באוניברסיטה העברית, עשה דוקטורט אצל פרופ' יונתן שפירא בתל-אביב והיום הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון.

"שלום מדומיין, שיח מלחמה", עליו עמל עשר שנים, מתאר את 15 השנים שעברו על ישראל והפלשתינאים, מהאופוריה של הסכמי אוסלו ב-1993 ועד לדיכאון הקליני שלאחר מלחמת לבנון השנייה. כיאות לנושא, הספר מדכדך. גרינברג מראה איך לאורך השנים, ברגע שנפתח המעגל בין הישראלים לפלשתינאים, המעגל הפנים-ישראלי נפתח בעקבותיו. לפני רצח יצחק רבין, שני המעגלים האלה היו פתוחים באופן יחסי. היום שניהם סגורים הרמטית, וקשה לראות כיצד שוב ייפתחו.

את אחד ההסברים לכישלון תהליך אוסלו תולה גרינברג במושג שהגדיר לצורך הספר – "השלום המדומיין". לטענתו, התמיכה של הישראלים באוסלו התאפשרה הודות לכך שהם יכלו לדמיין איפה יעבור הגבול עם הפלשתינאים – על גבולות 1967. הגבול הדימיוני איפשר לישראלים להאמין שהבעיות המדיניות נפתרו, בשעה שבשטח
ההתנחלויות התרבו והתעבו, הכבישים העוקפים פרחו והתלות הכלכלית של הפלשתינאים בישראל נמשכה. "השלום המדומיין" הזה, אומר גרינברג, איפשר לפתוח קצת את השיח הציבורי בתוך ישראל: ככה התאפשרה עליית ש"ס, ככה אפשר היה לדבר על נושאים חברתיים, "פוסט סכסוכיים" כפי שקורא להם גרינברג.

אלימות כהזדמנות

רצח רבין לא הכשיל רק את המו"מ עם הפלשתינאים, אומר גרינברג. הוא גם החזיר את החברה הישראלית לשיח של "אחדות לאומית", שעירפל את המחלוקות הפנימיות. אבל אשליית "השלום המדומיין" המשיכה להתקיים עד אוקטובר 2000 – אז נקברה סופית, ועמה הדיאלוג הישראלי הפנימי. גרינברג חושב שלצבא היה חלק נכבד בקבורת שיח השלום ובהחלפתו בשיח מלחמה. לטענתו, הצבא רצה לשמור על ההגמוניה שלו בחברה, במיוחד אחרי הנסיגה מלבנון.

גרינברג טוען שגם האליטה החברתית-תרבותית האשכנזית ששה לאמץ את שיח המלחמה הזה ולהיפטר משיח השלום – שכלל בתוכו לא רק הכרה בפלשתינאים, אלא גם הכרה במזרחים. "המזרחיות הופיעה כאופציה לגבי הישראליות בכלל", אומר גרינברג, והדבר נתפש על ידי האליטה כאיום. "האליטות פחדו יותר מהתנזים של דרעי מאשר מתנזים של ברגותי", הוא אומר, "עם התנזים של ברגותי הם ידעו איך מסתדרים, בכוח. עם התנזים של דרעי לא היה להם שום מושג איך מתמודדים".

האלימות של ראשית ימי האינתיפאדה, אומר גרינברג, סיפקה לאליטות האלה את ההזדמנות לעצור את השיח המזרחי המתגבר הזה. "ברגע שמופיעה האופציה להילחם ו'להתפכח' מהפלשתינאים, האליטה הזו היא שמתלהמת, משתיקה קולות אחרים", אומר גרינברג. "האליטות מאשימות את האחרים בכישלון התהליך – את הפלשתינאים, את המתנחלים – אבל את הדיכוי הגדול של האינתיפאדה השנייה עשה ברק בתמיכה של מרצ ושלום עכשיו".

לפני שלושה שבועות כתב יוסי ורטר ב"הארץ" שאין היום אף פוליטיקאי מזרחי שנמצא בעמדת איום על ההנהגה: לא בעבודה ובליכוד, וגם ש"ס כבר לא מאיימת על אף אחד. גרינברג אומר שזה לא מקרי. "המזרחיות כבר אינה עניין להתעסק בו", הוא אומר, "גם ב'כוכב נולד' המנצח המזרחי לא שר זוהר ארגוב, אלא שלום חנוך".

אך למרות השקט, הבעיות החברתיות לא נפתרו. גרינברג רואה את האפליה נמשכת ואת הפערים החברתיים גדלים. את "נקודת האור" היחידה הוא רואה בכישלון הצבא בלבנון. "הצבא עיצב את המדיניות הישראלית מאז 2000. ב-2006, בשיא כוחו, מגיעה המלחמה והצבא מתגלה בשיא חולשתו. הצבא זקוק לפוליטיקה שתחלץ אותו מעודף הכוח שלו. הפוליטיקה הזו עוד לא קמה, אבל מי שיכול להקים אותה הם רק האזרחים".

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=901747&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

איציק,
אני לא מכיר אישית את גיא לוזון, וכאוהד הפועל פ"ת בוודאי לא תמצא אצלי יותר מידי סימפטיה לנ"ל ולמשפחתו, אבל למרות זאת, נראה לי שהבחור נשפט קצת לא בצדק.
האמירה שלו היתה טפשית ומכוערת, אבל בדיוק כמוך, לא הייתי עושה מזה עניין. נראה לי כי אם היה תוקף שני סדרנים או מוכר פיצוחים, אף אחד לא היה עושה מזה עניין. לרוע מזלו השטויות שפלט כוונו כנגד עיתונאים ומכאן הבלאגן. כנראה שתמיד עדיף לבעוט בפודל ולא בפיטבול…
גיא לוזון אימן במשך שלוש שנים את קבוצת הנוער של האשלייה (כך אנחנו, אוהדי הפועל פ"ת, מכנים את היריב העירוני וברשותך לא אחרוג ממנהג זה), קודם למשרת עוזר מאמן בה החזיק שלוש שנים, ורק אחר כך קיבל את התפקיד הראשי כמאמן הקבוצה הבוגרת. אפשר להתווכח אם הקרבה המשפחתית עזרה או לא, אבל קשה להתווכח עם תוצאות של שש שנים בתפקיד: גביע הטוטו, גמר גביע המדינה, סגנות ופעמיים מוקדמות גביע אופ"א, כל אלה תוך לקיחת ההגמוניה העירונית מידי הפועל והצגות כדורגל בכלל לא רעות וכל אלה בקבוצה קטנה בעלת תקציב בינוני לכל היותר.
בנוסף, לאחר שהתגברתי על תחושות קדמוניות הנטועות בי והכרחתי את עצמי מידי פעם להקשיב לראיונות איתו לאחר נצחונות ו/או הפסדים, יכולתי לשמוע בחור אינטיליגנטי, רהוט, מבין עניין ואפילו לא מתלהם גם אחרי נצחונות בדרבי.
המעבר שלו להפועל ת"א נגזר מהצלחותיו ולא מאישיותו או מקשריו המשפחתיים. הוא היה ראוי להזדמנות לפחות כמו גרנט בזמנו, עטר, רוני לוי, אלישע לוי, איווניר ואחרים. במבחן התוצאה הוא נכשל למרות נסיון טוב מאוד בקבוצה אחרת. הוא הרוויח ביושר את ההזדמנות לעלות שלב למועדון גדול יותר. הפסקת פעילותו של הבכיין הלאומי בהפועל ת"א היתה מעשה ראוי לציון. הרכש שעשה נראה טוב על פניו, אבל משהו לא עבד וזו היתה סיבה מספיק טובה לומר לו שלום. הטעות שלו היתה החזרה לכור מחצבתו. זה לא שהוא חזר כמי שלא יודע כדורגל, הוא חזר מוכה אגו, שפוף, עצבני ומונע על ידי רגשות תסכול ונקם, כל מה שצריך כדי להכשל. זוהר בר נצר, חבר טוב שלי ומאמן מכבי ת"א בכדורעף אמר לי פעם שמאמן אינו רק מאגר רעיונות אסטרטגיה וטקטיקה. הוא גם בנאדם בעל תכונות כאלה ואחרות כמו אגו, יחסי אנוש ויכולת לספוג קשה ולהגיב נכון.
העונה אנחנו רואים את גיא לוזון של שש העונות באשלייה. לא את זה של הפועל ת"א ולא את זה שחזר לחצי עונה לכור מחצבתו. העונה של בני יהודה עד כה מרשימה ביותר ואי אפשר להמעיט בתרומתו של גיא לכך. אני לא יודע איך הם יחזרו מטדי, אבל לעניות דעתי כל תוצאה אפשרית.

RD17,
אני חושב שהאמירה שלך טעונה הוכחות. הקיפוח הממסדי עבר מן העולם עם מפא"י וימי הפנקס האדום כערובה להשתלבות בעבודה נעלמו גם הם החל מ – 17 למאי 77'. אם יש כיום קיפוח, צריך לחפש אותו במקום אחר, נסה בנשמתם של אלה שקיפוחם – אומנותם.

RS,
אינני מכיר את הסוציולוג לב גרינברג וקטונתי עד מאוד מלהעביר עליו ביקורת מה גם שלא קראתי את ספרו. אבל אם הציטוטים שמירון רפופורט מביא בכתבה הם רוח הספר, הרי שיש לי ויכוח מר איתו.

ווואו, איציק איציק,

איזו נאיביות… אתה ממחזר את התגובה שלך לתגובה שלי בפוסט הבחירות לא מזמן.

אני לא יכול להוכיח את עמדתי באופן מדעי, כמו שבני מבקש כאן מיאיר, אבל זו ממש נאיביות או עצימת עיניים מכוונת (הערפל של אנגליה?) כדי לחשוב את מה שאתה אומר בפוסט הזה.

האפלייה העדתית כאן, חיה ונושמת, לא במימדים של הפנקס האדום וימי מפא"י אבל במובנים אחרים בוודאי. אולי ההורים שלך ואתה לא הרגשת את זה, אבל סתם כמה דברים קטנים. אתה מכיר בוודאי את המחקר שעשו פעם, כששלחו קורות חיים זהים להמון מקומות עבודה, על אחד היה חתום איזה שם כמו (אל תתפוס אותי במילה): גל גרינברג, ועל השני משהו כמו: שמעון אפללו. מיותר לציין כמה הזמנות קיבל הגרינברג לעומת האפללו. למה לדעתך יש המון אנשים שמשנים שמות משפחה מזרחיים בולטים? סתם, כי בא להם? לא. כי הם רוצים שיהיה להם קל יותר להשתלב. איך נולדה תרבות ה"שחורדיניות"? לבן זה יפה, שחור זה מכוער…

למה בפוליטיקה טורחים כולם, כולל כולם, לספור את המועמדים המזרחיים ברשימות (כמו גם נשים וערבים, אבל נעזוב זה למרות שמדובר באותו סיפור מזווית שונה)? זה נשמע הזוי, נכון? לנו יש מרוקאי במקום 3 ולנו פרסי במקום 5… אצלנו העיראקי מקום 2 ואפילו יש לנו אישה במקום 7… אין דיבור מפלה, נכון? לך לחברות המובילות במשק ותבדוק כמה מהמועסקים שם הם "לבנים" וכמה "שחורים" או ערבים או נשים. בלי לבדוק אתה יודע בדיוק מה תגלה. בכוונה אני לא מזכיר את ש"ס, כי מדובר בסיפור מורכב הרבה יותר, אבל לא סתם הם מושכים הרבה מאמינים. גם רגשות קיפוח שמלובים ע"י מקצוענים צריכים קרקע פורייה לשתול עליה סיפורים…

הדוגמאות של "הקשת" ודומיה האנטי-ציוניות, לא מוכיחות את עמדתך (ולא הייתי פוסל אותן בשל כך). אם אנשים מה"קשת" ואנשים מש"ס חושבים אותו דבר על אפלייה, מה זה אומר? אולי יש בזה משהו אבל כל אחד לוקח את זה לקיצוניות נגדית?

יש לי דוגמאות אישיות אבל לא אלאה כאן את הקוראים. אני, כמוך, באתי מבית שאף פעם לא בא בטענות או בדרישות. הכול הושג בזיעת אפיים, בעבודה קשה ואף פעם לא התלונן. כולם התקדמו, למדו, עובדים ומתפרנסים בכבוד. לא בוכים ולא חושבים ש"דופקים" אותנו. אבל, מה לעשות, שהמציאות הוא מורכבת יותר. האמת, שבגילך אפילו חשבתי כמוך. מין ניסיון להשתלב באותו כור היתוך שאתה מזכיר. תאמין לי – המציאות מורכבת יותר.

אלפסי – תתעורר! הבחירות נגמרו. צא מבועת המיין-סטרים של מיסיס קלין.

אה,

ועוד הערה (בכל זאת – בספורט עסקינן…): גיא לוזון מאמן מצוין שהשנה שעברה הייתה פאנצ'ר לא צפוי. תמיד הקבוצות שלו עניינו אותי. יש בו משהו לא צפוי, משהו מרענן. נראה לי שעוד נשמע עליו.

RS
תגיד חבר, אתה באמת מאמין בדברים האלה? באמת אני שואל, כי זה ממש מדע בדיוני-"לישראל היה אינטרס שהאינתיפאדה השנייה תפרוץ בשביל להשתיק את המחאה המזרחית"?? אפשר להתווכח עם טיעון נטול כל אחיזה במציאות שכזה? זה משול לטיעונים שהשב"כ אחראי לרצח רבין בגלל שרצה להשחיר את פני הימין. זה יפה שזה מנוסח בקפידה ונשמע מבריק, אבל זה הזוי, סהרורי ממש. צר לי

שבי.
יש משהו בטיעון שאתה מציג לגבי השחורדיניות ושמות המשפחה.
אני אחדד את דברי- לפי דעתי אין כיום אפלייה ממסדית.
אבל..
בראש של האנשים עדיין קיימים סטיגמות וסטריאוטיפים וזה משהו שקשה מאוד לשנות.
אני בכלל מעדיף ברונטיות אבל לך תשכנע בחורה שגברים לא מעדיפים בלונדיניות..
גם לגבי שמות המשפחה זה עניין דומה. לאנשים עדיין יושב איפשהו בראש שיעקבובויץ' נשמע יותר משכיל ורציני מבוזגלו. אבל הבעייה היא לא בחברה, הבעייה אצל אותם מזרחיים שעדיין חושבים כך. להם יש בעייה שהם לא שלמים עם עצמם. ואם זה מה שהם משדרים, אז לא פלא שהם לא מצליחים, לא בגלל שקוראים להם בוזגלו. תמיד יהיו סטיגמות וסטריאוטיפים, זה חלק מהפסיכולוגיה האנושית. השאלה היא איך אתה מתייחס אליהם. מזרחיים ואשכנזים שונים. וטוב שכך. אם אתה שלם עם מי שאתה ומודע ליתרונות והחסרונות של זה לא תהיה לך בעייה.
זה בדיוק כמו פמינזים. צריך להכיר בשוני בין גברים ונשים ולכבד את זה. הוא יפה והוא מקור המשיכה בין המינים. הנסיון של הפמיניזם ליצור שוויון מוחלט ולהגיד שאין דבר כזה הבדל בין גברים ונשים רק פוגע בנשים. במקום זה עדיף לומר שלנשים יש איכויות מסויימות שצריך להביא אותם לידי ביטוי וכך גם עם גברים. וזה המשל גם לגבי מזרחיים ואשכנזים.

לגבי גיא לוזון- מסכים איתך ועם בני. מאמן כדורגל מצויין שאין להתווכח עם ההישגים שלו. אני רק לא אוהב את האישיות הוולגארית שלו. העובדה שהוא בחר להאשים את האשכנזים נובעת כנראה מהכישלון שלו אצל "האשכנזים" בהפועל ת"א וזה טיפשות מצדו להציג את הדברים כך במקום לנסות ולהבין מה מנע ממנו להצליח בקבוצה גדולה עם לחץ ותקשורת ומחוץ לחממה הלוזונית.

איציק

נכון שהרבה זה בראש של המזרחים עצמם ועובדה שיש הרבה שהצליחו לצאת מהמעגל החברתי. אבל אולי אלה היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל? יכול להיות, ואני מסכים עם זה, שאין כאן אפלייה ממסדית מאורגנת. אבל מה שאתה קורא "בראש של האנשים" הוא קצת יותר מזה. זו נורמה חברתית שמקיפה את החיים כאן. גם לגבי ערבים, גם לגבי נשים, גם לגבי רוסים, אתיופים וכו'. בכלל, אנחנו חברה גזענית לגמרי וכשאני אומר אנחנו זה כולל את כולם מאחרון יושבי המזרחי בטדי ועד ראשון יפי הבלורית והתואר. טבע האדם.

אבל עזוב שטויות, מה אתה אומר על הנסיך מאשקלון? מתחיל לפתח "אוחנה שיק" עם שערי הניצחון, ההנהגה, המניירות, הפוזה, הביטחון. חבל שהוא לא יישאר כאן עוד הרבה זמן…

שבי,
זה מאוד מוגזם להגיד שאנחנו חברה "גזענית לגמרי". למה ההלקאה העצמית הזו? יש אצלנו פערי מעמדות, מתחים בין עדות וכו' אבל זה דבר שקיים בכל חברה אנושית. אני לא חושב שאנחנו גרועים יותר מהחברה האירופאית או האמריקאית ובטח הרבה יותר טובים מהדיקטטורות שמסביבנו. החסרון היחיד שלנו, והוא לא ממש חסרון לדעתי, זה שאנחנו לא פוליטקלי קורקט אלא שמים את הדברים דוגרי על השולחן. תאמין לי, כאחד שהיה בהרבה מקומות בעולם, שישראל מלבד הבעיות הבטחוניות היא אחד המקומות הטובים לחיות בו גם אם אתה מיעוט.

לגבי יצחקי. מסכים על כל מילה..
חוץ, אבל, מהמשפט האחרון. אני רוצה להאמין שאחרי החוויה "הבלגית" הוא יחשוב פעמיים ושלוש לפני שיעזוב את חיקנו החם והאוהב.

סגור לתגובות.