חצי הגמר שלא נגמר

"חצץ, כבוד השופט, חצץ. את הבלוקים גמרנו שבוע שעבר נגד פתח-תקווה" (מתוך המערכון של הגשש החיוור "אופסייד סטורי")

לקראת המשחק בשבת בין בית"ר להפועל פ"ת בני תבורי מפנק אותנו בטור נפלא וחוזר שלושים וחמש שנה אחורה, למשחק המפורסם ביותר בתולדות המפגשים בין הקבוצות (ולא מהסיבות הנכונות), חצי גמר הגביע של עונת 1973/74.

_______________________________________

דובל'ה רמלר שוב מאחר. כרוני אצלו העניין הזה. פעם דווקא היה לו טיימינג נהדר בעיקר בהתרוממות לכדורי גובה ונגיחה אימתנית שבאה מיד אחר כך.
זה כבר טקס קבוע. השאלה "איפה דוביק" חוזרת על עצמה כבר שנים בכל מפגש חצי שנתי על הגג של מירי ושלומי במלאבס. ששי אביצור, בנאמנות עיקשת, מנדב תשובה. "מתחבא בפרדסים". התשובה מעוררת פרצי צחוק למרות שפעם, לפני שלושים וארבע שנים, אף אחד לא צחק ממנה.

1974, אצטדיון "האורווה" בפ"ת. אז, אחד מהאצטדיונים המפוארים והחדישים בארץ. הפועל פ"ת מארחת את בית"ר ירושלים למשחק הגומלין בחצי גמר גביע המדינה בכדורגל.

היציעים מלאים, והאווירה, לא משהו. היתרון של פ"ת, ניצחון 1:0 בימק"א שבוע קודם לכן, לא מוצא חן בעיני אלפי הירושלמים ביציעים והם מגיבים כבר מהתחלה. קללות, איומים, הבטחות לסוף כזה או אחר. גם שחקני בית"ר לא יוצאים נקיים מהאיומים. אווירה של פחד.

ויקטור נעמן שורק והמשחק מתחיל.
זה לא כדורגל. זה קרוב יותר לבושידו. אהרון סאלם מפוצץ את דני נוימן. "הלוואי שתזדקק לשירותיו של אבא שלו" שואג אוהד בית"ר. "למה מה, הוא קברן?" שואל אוהד פ"ת. אותי זה מצחיק. פרופ' צבי נוימן המנוח, אבא של דני, היה מגדולי הכירורגים הפלסטיים בעולם. עשר פעמים ביליתי אצלו על שולחן הניתוחים.
דקה 33, יצחק בכור מבית"ר מורחק. הקהל של בית"ר מגיב, זה של פ"ת עושה קולות של שטיח.

בדקה ה-60 ניתז כדור מהמשקוף של סורינוב וגדי צלניקר בנגיחה קובע 1:0 לפ"ת. בשלב הזה כבר ממש הצטערתי שהגעתי למשחק. המדים שלבשתי, חייל בסדיר, לא העניקו לי כל חסינות מפני קללות ואיומים. להזכירכם, המשחק בפתח תקווה.
שלוש דקות מאוחר יותר, הקהל של בית"ר בשמים. אברהם סאבו בבעיטה מרשימה משווה ל – 1:1.

בית"ר משחקת בטירוף, פ"ת כמעט ולא מצליחה לגעת בכדור. בדקה ה-82, "מי נתן ?", שלום אביטן, אחד החלוצים הגדולים של הכדורגל הישראלי בכל הזמנים, עושה 2:1. האמת, הגיע לבית"ר שיוויון.

הולכים להארכה.
בדקה ה – 110 התקפה של פ"ת שהתאוששה משהו. סורינוב הודף בעיטה של רובינשטיין ישר לרגליו של שמוליק רוזנטל, שרק בתחילת אותה עונה חזר לפ"ת אחרי שנתיים בבורוסיה מנשנגלאדבך, שם שיחק עם גינטר נצר הגדול. רוזנטל משתלט על הכדור ומעשרים וחמישה מטרים יורה טיל לחיבורים, 2:2.

היתרון על הדשא של פ"ת, ביציעים מתחיל בלאגן היסטרי. המעסה של בית"ר, עוזיאל אם אני זוכר נכון, עומד מול הקהל ומנופף במגבת. לא ברור לי מה הוא מנסה לומר, אבל אם הוא מסית, הוא עושה זאת בהצלחה גדולה. חלק מאוהדי בית"ר על הגדרות. חלק אחר עוסק באיתור ופיצוץ אוהדי פ"ת. בקבוקים ואבנים ושברי מקלות מתעופפים באוויר. אנחנו, חבורת ילדי כאפות, מצטנפים ביציע ומתפללים בשקט. על הדשא, "כוח" משטרה בן עשרים צילייגרים בפיקודו של רפ"ק אברהם נגר, מפקד משטרת פ"ת, מנסים לשווא להרחיק את אוהדי בית"ר מהגדרות ולהשליט סדר.
הרופא של הפועל פ"ת קורא לי בתנועות ידיים להגיע אליו לגוש המרכזי. אני חובש והוא זקוק לעזרה. אנחנו עוברים ביציע ומגישים עזרה ראשונה לפצועי קטטות ומתעלפים גם מקרב אוהדי בית"ר. רעש אימים, צרחות וקללות.
מריק עפרון, חבר טוב שלי, חוטף מכות רצח, בולע את הלשון ומאבד את ההכרה. הרופא מחלץ את הלשון ואנחנו מנשימים אותו. תוך כדי אנחנו חוטפים מכות ובעיטות, ונחלצים רק בעזרת אוהד בית"ר, בריון אדיר מימדים שמגן עלינו בגופו ומסדר לנו מעבר לכיוון המנהרה לחדרי ההלבשה. אין לי מושג איך היינו יוצאים משם בלעדיו.

אין לי מושג למה, אבל חזרתי ליציע. אני מבחין שעל הדשא מתנהל משהו שדומה למשחק כדורגל. לא ברור איך, אבל בדיוק אז, מצליח מוישיק שוויצר, הבן של דוביד, להתעלם מרעשים חיצוניים, גולש בדקה ה- 116לכדור שמסתובב בר בשטח, ודוחק אותו לתוך השער. שחקני פ"ת לא מעיזים להתחבק, אוהדי פ"ת לא מעיזים להביע שמחה. הגדרות כורעות תחת הלחץ והמשחק בעצם מסתיים.

הגדרות קורסות, הקהל של בית"ר על הדשא. חלק משחקני הפועל הזריזים מצליחים איכשהו להגיע לחדר ההלבשה. איציק ויסוקר, מצליח לחלץ את עצמו בריצה מהשער למנהרה תוך שהוא בועט ומנופף אגרופים לכל עבר וממש מעיף מעליו אוהדים מוטרפים. בוריס נורמן וישראל סטוצ'ינסקי, כיום מנהל נבחרת ישראל, בורחים מהאיצטדיון תוך טיפוס על החומה. שוקה חביה, אהרון סאלם, גדי צלניקר ודוביק רמלר מוכים באכזריות. דובל'ה מוצא מקום מחבוא איפשהו. היחידי שיורד כמו מלך הוא שמוליק רוזנטל, שמחובק על ידי שלום אביטן המלווה אותו לחדר ההלבשה.

אני חוזר לחדר ההלבשה. חלק מהשחקנים שוכב מעולף על הרצפה. אבא של גבי רוזנדורן ז"ל, איש צבא קבע חסון, מצליח לחלץ את בנו ואחרים ולהביא אותם לחדר ההלבשה.
המצב של מריק עפרון מחמיר והרופא אומר שצריך לפנות אותו בדחיפות לביילינסון. אז הוא אמר. לך תביא אמבולנס, ועוד יותר מזה, לך תצא עכשיו עם פצוע חסר הכרה באלונקה דרך הבלאגן.
אני יוצא מחדר ההלבשה ומאתר את האוהד הענק שהגן עלינו קודם. אני מספר לו מה קורה ומתחנן בפניו שיעזור לפלס לנו דרך. זה היה כנראה יום המזל שלי. איכשהו, כמו משה רבנו בים סוף, הוא יוצר עבורנו מעבר כשהוא פשוט מסוכך עלינו בגופו. אוהדי בית"ר האחרים עושים כבוד לאיש ואנחנו מגיעים לאמבולנס ללא פגע.

כאן בעצם מסתיים הסיפור שלי. יותר לא חזרתי באותו יום לאיצטדיון. אין לי מושג איך נגמר שם. בעקבות הפרשה נענשה בית"ר בכמה חודשי משחקי רדיוס, חלקם ללא קהל. עונש מגוחך וחסר שיניים.
הפועל פ"ת הפצועה והמזועזעת התייצבה כבר בשבוע שאחרי למשחק הגמר מול הפועל חיפה בבלומפילד, רק כדי לחטוף שער בהארכה. השחקנים פשוט לא תיפקדו ולהתאחדות לכדורגל שסירבה לדחות את המשחק, התנהלות משלה. שם אף אחד לא מתבלבל מעובדות.

כפי שזה נראה בשנים הבאות, לא נשאר דם רע בין בית"ר להפועל מאז. בית"ר ניצחה בפתח תקווה, פ"ת ניצחה בימק"א ואחרי כן בטדי. עושה רושם שהאירוע היה "גדול" גם על האוהדים הבעייתיים. מישהו כנראה הבין שנחצו גבולות. אני לא זוכר התפרעות בסדר גודל דומה מאז באף מקום בארץ.
אז זהו. נשאר רק זיכרון מפחיד ומיותר. נשארה גם השאלה המשעשעת: "איפה דוביק"? והתשובה המצחיקה לא פחות: "מתחבא בפרדסים".
חה חה חה.

בני תבורי

שלום אביטן ושמוליק רוזנטל בסיום משחק בפ"ת שדווקא כן הגיע לסיומו (מתוך "מוזיאון הפועל פ"ת" www.hpt.co.il)