קטגוריות
כל הרשימות ממשיך לנסוע נשמת כל חי סיפורים עשרים ושניים משוגעים

רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה

אני עושה את החג בליברפול ונזכר, כמו תמיד בתקופה הזו של השנה, בביקורי הראשון בממלכה- דצמבר של שנת 2000, מייד לאחר שחרורי מצבא הגנה לישראל. היה זה עבורי הגשמת חלום שרקמתי במשך שלוש שנים של תורניות שמירה ומטבח וטיפולים שבועיים. אלא שבמזה"ת, כמו במזה"ת, כל תוכנית היא בסיס לשינוי..

פורסם לראשונה: 31.12.2007

הסדרנית בכניסה ליציע הצפוני בווייט-הארט-ליין חייכה אלי בנימוס אנגלי אופייני: "האם יש בתיק חפץ חד או שביר אדוני"? "רק ניירות וקצת אוכל" עניתי בטון בטוח למרות שרק אתמול נחתתי ועדיין לא הספקתי להתארגן לגמרי כך שלא ממש הייתי בגור מה באמת יש לי בתיק. השומרת לא שאלה יותר מדי שאלות, חייכה ותלשה את הכרטיס.

עד כמה הייתה היא תמימה ואני טיפש בר מזל התחוור לי רק לאחר מכן כשכבר הייתי בתוך המגרש. כשפתחתי את התיק ביציע גילתי שם מונח אחר כבוד את בקבוק הוודקה האהובה עליי, פינלנדיה, שרחשתי בדיוטי פרי. היה זה בדיוק כאשר התייצבתי מול השלט המבשר ש"הכנסת משקאות אלכוהוליים למגרש אסורה בהחלט ועשויה לגרור העמדה לדין"…

החוויה הראשונית בתוך המגרש הייתה אכזבה מסוימת, 'ככה נראה מגרש באנגליה'?! חשבתי לעצמי.. טיח מתקלף מהקירות, שירותים שריחם נישא למרחוק ומזנון שהיה מעמיד את המזנון בטדי במעמד של קניון בשדרה החמישית. ניסיתי להיכנס בכל זאת לאווירה והחלטתי שאין טוב לכך מאשר להחזיק כוס בירה ביד. מייד התחוור לי שבממלכה המאוחדת מושגים כגון 'חצי' או 'שליש' ממש לא מוכרים והדבר היחיד שהמוכרת החיננית הסכימה להגיש לי הייתה חבית פלסטיק ענקית מלאה בבירה שקורים בלעז 'פיינט'. האמת תהיה שאני שונא בירה, אך להיות במשחק באנגליה בלי לשתות בירה זה כמו להיות באמסטרדם בלי לעשן ג'וינט, בקיצור חלק מהחוויה.

חמש דקות לפני שריקת הפתיחה והאוהדים האנגלים לא עשו צלילים שזה בכלל מטריד אותם. אני, לעומת זאת, נפטרתי מהחבית ונכנסתי פנימה.. את התחושה של מי שגדל במגרש של הפועל בית-שמש כשהוא עומד בשעריו של אחד מהיכלי הכדורגל המפורסמים בממלכה אפשר לדמות כנראה רק להרגשה של בחורה דתייה בליל הכלולות… היה זה סוף מתוק למסע כיסופים מפרך. למעשה, רק כמה שבועות לפני כן המחשבה שאשב ביציעי אצטדיון לונדוני ואצפה באחד המשחקים הקלאסיים בפרמייר ליג הייתה מופרחת לחלוטין…

__________________________

מייד לאחר שסיימתי את תפילת ראש השנה המאולתרת שלי, בה קראתי בכוונות גדולות את מזמור העקדה 'עת שערי רצון' הנקרא לפני תקיעת השופר ושתמיד מצליח להעלות לחלוחית על עיני, יצאתי מהקרוון המתפורר שהוסב לבית כנסת וחיככתי ידי בהנאה. המאמצים המרוכזים שהשקעתי בשבועות האחרונים להתחבב על דודו הרס"ר נשאו סוף סוף פרי והוא השאיר לי למשמרת את מפתח המועדון הגדודי שעה קלה לפני שיצא לחופשת החג. תכננתי כיצד אני סוגר עלי את המועדון ושוקע בעולם שכולו טוב בצפייה בסוף השבוע האחרון רווי הגמרים של אולימפיאדת סידני. הו אז הגיח מולי כוכבי…

אורן כוכבי היה טיפוס מלוקק מהסוג שלמדתי במהלך השנים לשנוא טוב טוב, כזה עם משקפיים עגולות וחיוך של 'אני יודע הכל יותר טוב ממך'. טוב, הוא לא היה כזה נורא, הוא אהב כדורגל. באמת אהב, הוא אפילו הרשה לי לקחת טרנזיסטור לשמירות ע"מ שאוכל לדווח לו בקשר את התוצאות של המשחקים, מעשה די אמיץ בהתחשב בעובדה שכוכבי היה קצין בפלוגת שריון. אותו חיוך יודע כל נסב על פניו וידעתי שהוא מבשר רעות, 'קדימה מהר תעלה על סרבל ותרוץ לטנק קופצים לקרני' קרני?! מה? למה?? מבט אחד חטוף שמאלה מעבר לגדר הבסיס הבהיר את התמונה היטב. מפאתי צפון הרצועה עלה עשן סמיך ושחור… בתמימותי עוד קיוויתי שנגיע עד למחסום ונעשה קצת רעש שירגיע אותם ויאפשר לי לחזור לבסיס בזמן לגמר של השליחים. אלא שאיפה שליחים ואיפה גמר… 

'טוב, דבר ראשון אפשר לשכוח מהיציאה של יום כיפור' חשבתי לעצמי. התקשרתי ובישרתי לאבא שהשנה הוא אומר 'לך אלי' לבד. אימא עוד ניסתה לשמור על פאסון ורק ביקשה שאשמור על עצמי, הבטחתי לה שאין לה מה לדאוג (הבטחה קצת מופרחת בהתחשב בעובדה שרק אלוהים יכל לדעת בכוונת של מי נמצאתי באותם רגעים).

בכל מקרה, דברים הרבה יותר קיומיים הטרידו אותי באותם רגעים. באותו ערב שיחקה נבחרת ישראל במדיד מול נבחרת ספרד במוקדמות מונדיאל ואני חייב למצוא דרך לראות את המשחק גם באמצע שום מקום הזה. לצורך העניין התיידדתי עם החבר'ה מהקשר והתארגנו על אנטנה שתפקידה המקורי לקלוט את מסוקי חיל האוויר הוסב אחר כבוד לאמצעי עזר עבורנו לקלוט את השידור ממדריד.

האמת?! לראות את נבחרת ישראל משחקת בברנבאו תחת רעש מסוקים והפצצות הייתה חוויה די סוריאלסטית.. כבר בדקה החמישית האווירון אכל לנו את הלב כהרגלו כשנשלח לאחד על אחד מול קסיאס ובעט הישר לגופו. המחצית הסתיימה באפס באפס מכובד מבחינתנו. הו אז בתזמון של ראול מול מלכודת נבדל הגיח אלוף הפיקוד!  האלוף סמיה, לימים יו"ר מועצת ההימורים, הרביץ בנו ציונות והוריד פקודת מבצע להיכנס אל תוך התופת בצומת נצרים ולפוצץ כל מה שזז, נושם או בועט.

אני מודה שדאגתי לחבר'ה שנצורים שם במוצב תחת אש תופת, אבל אני בטוח שהם היו מקבלים בהבנה דחייה קלה של מבצע החילוץ עד לסוף המשחק.. אלא שהאלוף (שלימים כן התברר כחובב כדורגל..) לא היה מוכן שלמוע על זה וכך עלינו על הטנקים ויצאנו למשימה. האמת צריכה להיאמר אחרי השנים האלה והיא שאין לי ממש מושג מה עשינו שם.. כל זאת מהסיבה הפשוטה שפשוט ישנתי כמו תינוק כל המבצע.. כשפקחתי סופסוף את העיניים והוצאתי את הראש מהטנק ראיתי לפני חבורת אנשים רוקדת עם דגל ישראל.. 'ניצחנו'?! אורו לפתע עיני.. זהו שלא.. הפסדנו 2:0 ,אבל את החבר'ה מנצרים זה לא ממש הטריד והם חגגו את קבלת האורחים החדשים שלהם לחג. אני, לעומת זאת, רק התחלתי להבין את גודל הברוך אליו נקלעתי…

את החודשיים הבאים בילתי בהתנחלות המבודדת נצרים כאשר מזון ומים נכנסו אלינו רק בשיירות טנקים ונגמשי"ם או במסוקים. ככל שחלף הזמן והתקרב מועד השחרור המיוחל שלי גבר יגוני וחוסר האונים המוחלט בו שריתי. במקום לבלות את ימי האחרונים בצבא על קורסת פז"ם בחדר בבהייה בלופ אינסופי של חגיגה בסנוקר וגבעת חלפון, ישנתי שעתיים בלילה והייתי מוקפץ תדירות אל הטנק ע"מ לפתוח את ציר קרני נצרים הידוע לשמצה שגבה קורבנות רבים שנעו עליו כמוני על גבי מפלצות הפלדה. השחרור נראה כמו חלום רחוק.. הסיוט הכי גדול של כל חייל בצה"ל היה עבורי מציאות בלתי נתפסת. 'לא נולד המניאק שיעצור את הזמן'?! נולד, חי ובועט… לונדון נראתה רחוקה כמו כוכב לכת ממערכת שמש אחרת…

באמצע נובמבר הוחלף הצוות שלי בנצרים ואנחנו עברנו להתמקם בצומת גוש קטיף. שם, קרוב יותר לגבול, התעוררה בי מחדש התקווה הקלושה לנס שיביא איתו את מחליפי בצוות ואותי הכי רחוק מהגיהנום הזה שאפשר.

בשבת חורפית אחת, אחרי לילה שלם שבו ניסנו להרכיב מחדש את גרוטאת הפלדה שלנו תחת גשם שוטף ואיום צלפים, הוזעקנו לצומת בעקבות התקהלות המונית של מפגינים נושאי נשק שאיימו ליצור על ההתנחלויות הסמוכות. כשהגענו למקום מצאנו תוהו ובוהו מוחלט.. למרות שכבר שרדתי את לבנון והיה לי פז"ם מכובד גם בעזה ואיו"ש, אותה שבת היתה הפעם הראשונה בה מצאתי את עצמי תחת אש. היינו שם לבד, אני והצוות, טנק בודד מול המון זועם. עם מדפים סגורים מיסכנו בעשן את המפגינים שהתקרבו אל הטנק. אלה בתגובה ירו עלינו אש חיה מכל הבא לידם ובתוך הטנק היה אפשר לשמוע היטב את הקליעים מתנפצים על פיסת הפלדה שהייתה כל מה שהפריד כרגע ביני לבין אלוהינו שבשמיים.

איכשהו, ואני מודה שאני עד היום לא יודע איך, נחלצו לעזרתנו מחלקת חי"ר מנוגמש"ת ממוצב סמוך ועזרה לנו לפזר את ההפגנה ולהתקם בעמדה שולטת על הצומת עד יעבור זעם. אני, אם שאלתם, כבר עברתי זה מכבר את נקודת הייאוש והפכתי כמעט אפאתי למתרחש סביבי. בלתי אפשרי כנראה לתאר את התחושה כאשר נלקח ממך משהו שהחזיק אותך חי שלוש שנים, משהו שערגת לו, חלמת עליו וצפית לו יותר מכל.. המציאות שבה ליום השחרור אותו דמיינתי בלילות האינסופיים של השמירות בטירונות, הסיורים בשטחים, והמארבים בלבנון לא היה כעת אפילו תאריך הייתה הרבה מעבר לדמיונות הכי שחורים שלי.

באותו ערב חזרנו מאוחר בליליה למוצב. המ"פ היה שם, לא החלפתי איתו מילה. הוא דיבר עם ויקטור, מפקד הצוות, ונראה היה שהם סוגרים פרטים מסויימים. לבסוף שמעתי אותו אומר לוויקטור "אל תגיד לו עדיין שאם ישתבש משהו שלא יתאכזב". לא ייחסתי לדברים חשיבות, התחפרתי בתוך שק השינה ורק קיוויתי להשלים כמה שעות שינה לפני ההקפצה הבאה.

למחרת בבוקר התעוררתי ליום חדש במובנים שעדיין לא יכלתי לתאר לעצמי. השמש זרחה בחוץ ובאוויר היה פתאום שקט פסטורלי. הודיתי לאל על שעות השינה הטובות ויצאתי למהול את האוויר הטרי בעשן המרלבורו. רציתי רק לחוות את הרגע הזה, רגע ראשון של שפיות אחרי חודשיים וחצי של טירוף. אלא שאז..

"אלפסי"! פילחה קריאה רועשת את השקט. הרגע הפסטורלי שלי הסתיים.. עוד קייותי שסתם דמיינתי אל שאז שוב.. "אלפסי! בא, בא לפה".. בעצבים הרמתי את עצמי לכיוון בו עמד וויקטור ולא האמנתי איך הוא מעיז מנסה לסנג'ר אותי עכשיו באמצע הרגע האינטימי הזה שלי עם עצמי. בשלב הזה כל אחד בפלוגה כבר היה אמור לדעת שכל התעסקות איתי היא לעג לרש..

"תעלה על א' ". פנה אלי וויקטור. בהיתי בו כלא מאמין… "תעלה על א', מהר נו..". "מה"?? שאלתי אותו, מסרב לעכל את משמעות הפקודה…

אלא שהיתה זו הפקודה האחרונה שקיבלתי בצבא הגנה לישראל. כעבור חצי שעה עמד בפתח המוצב צעיר דנדש במדי א' עם הקיפולים של הבקו"ם ערוך ומוכן להחליף אותי בצוות. טסתי למפקדה על הג'יפ הראשון שעבר במחסום שמתחת למוצב, אספתי את כל מה שיכולתי לסחוב על שני ידיים ותיק גב ועפתי לטרמפיאדה הקרובה. לא הסתלכתי לאחור. פחדתי עד מוות שמישהו עוד יתחרט, שיגידו שהייתה טעות, או שיישלחו אותי למלא מקום במוצב אחר… נשבעתי שלשם אני לא חוזר! גם אם אצטרך להיות עריק, גם אצטרך להימלט מהארץ.. בעיני רוחי ראיתי רק דבר אחד: היציעים הממורקים של המגרשים המפורסמים בבירת הממלכה! 

הגעתי הבייתה מאוחר באותו ערב וקמתי מוקדם למחרת בכדי להתייצב בסוכנות הנסיעות. עדיין לא חייל משחורר רשמית, שריינתי לעצמי מקום על הטיסה הראשונה ללונדון שיוצאת מת"א ביום שאחרי השחרור הרשמי שלי. הנס, אחרי ככלות הכל, עמד לקרות..

לקח לי לפחות חודש להתאושש ממאורעות סוף השירות שלי ולהבין שאני באמת אזרח, חודש שבו הייתי באופוריה מוחלטת.. אופוריה שלא נהרסה גם כשהתברר לי שקניתי בשבעים פאונד כרטיס למושב שמולו עמוד שמסתיר חצי מגרש, ועוד החצי שבו נכבשו שני השערים בתיקו אחת בין ארסנל לטוטנהאם. אופוריה שהתגברה לשיאים חדשים כאשר נפלה בחלקי הזכות להיות בהייבורי בעוד קונצרט משובח של האומן הצרפתי הנודע תיירי הנרי. היה זה באחר הצהריים קפוא במיוחד בלונדון, במשחק בו שחטה ארסנל את לסטר האומללה 6:1 כאשר הקוסם הצרפתי משחיל שלושער לרשת האורחים. החגיגה נמשכה גם ביום השנה החדשה עת שמתי פעמי אל סטמפורד ברידג' שבמערב העיר, שם צ'לסי של ימי טרום אברמוביץ' אירחה את אסטון וילה. האיצטדיון היה עייף ושקט ונדמה שכולם בעיקר היו בבהאנג-אובר ממסיבות ליל אמש. גם השחקנים. בסופו של יום הכחולים ניצחו 1:0 מעוד טעות מפוארת מבית מדרשו של דיויד ג'יימס הליצן.

את החג סיימתי במשחק המרכזי של הסיבוב השלישי בגביע בו אירחה פולהאם, שדרסה אז ליגת המשנה, את מנצ'סטר יונייטד, שדרסה אז את הפרמייר-ליג. ההתרגשות לראות את בקהאם וגיגס הייתה גדולה עבורי. לא הייתי ער אז ליריבות הגדולה בין יונייטד לליברפול, ולמרות שהייתי אוהד ליברפול כל חיי יונייטד הגדולה של שנות ה-90 הייתה הקבוצה שגדלתי עליה והצפייה בה הייתה בשבילי הגשמת חלום. המשחק עצמו היה סוף סוף משחק אנגלי כמו שגדלתי עליו בסיפורים: איצטדיון מתקלף בלב שכונה לונדונית טיפוסית, יציעים דחוסים ואפילו שאריות יציעי עמידה! על המגרש התפתח משחק מצויין בו בסופו של דבר ניצחה יוניייטד 2:1 את פולהאם שהפתיעה אותי ברמתה. היה זה סיום ראוי לשבועיים חלומיים של שכרון חושים!

כעבור כמה ימים, כשהתאוששתי במקצת מהחוויה המופלאה הזו של משחקי חג-המולד, ישבתי לי בבד-אנד-ברקפסט והרהרתי בשלומם של החבר'ה מנצרים.. אותה נצרים שנראתה כרגע כ"כ רחוקה, כאילו הייתה בעולם אחר ממש…

12 תגובות על “רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה”

למה לכתוב שאפשר למחזר?

חח כתוב מעולה איציק, בהחלט עדיף לקרוא טקסט של אוהד ליברפול מאשר לראות אותם 'משחקים' כדורגל מול בולטון.

rd17
נראה לי שאתה קצת לא במקום כאשר המניו בקושי ניצחו את סטוק ואנחנו דרסנו את בולטון.

RD17,

אילו הייתי רופא, הייתי רושם לך חודש התנזרות מהבלוג של דורפן למרות איכותו הגבוהה. משהו שם משפיע עליך לא טוב…
אבל אני לא רופא, וממילא לא ביקשת את עזרתי, אבל בכל זאת, אם אתה מחפש איזו הכרה כאוהד כדורגל רציני, כדאי שתסגל לעצמך קצת צניעות. הבנה יש לך, והרבה. הטקסטים של איציק אכן מופלאים, וגם המשחק שלנו נגד בולטון היה לדעתי הטוב ביותר העונה, פרט למשחק ההפסד נגד טוטנהאם שהבו היינו טובים יותר.
בעוד ארבעה חמישה חודשים אולי תחגוג אליפות נוספת של קבוצתך האהובה, אבל בהחלט יתכן ותאלץ לחיות עם איזו מבוכה קלה נוכח הדברים שאתה אומר היום. הסיכויים שהתרחיש השני יתגשם נראים כרגע גבוהים יותר. בינתיים חשוב שתזכור ותפנים: אליפות שלכם העונה, בניגוד לעונה שעברה למשל, תלויה אך ורק בליברפול. אם אנחנו ממשיכים לנצח, אתם יכולים לשכפל את פרגי ורונאלדו ולשחק עם 13 שחקנים בהתקפה. עוד פעם: אנחנו מנצחים, אין כל חשיבות למה שתעשו.
חנוכה שמח.

rd17,

אם פספסתי את ההומור, אני מתנצל.
מעבר לכך, כל מה שכתבתי, שריר ותקף.

אגב, אני סקרן בקשר לכינוי rd17. תעזור לי?

בני שמע סיפור קטן,
היה היו פעם כמה אוהדי יונייטד ששוטטו להם באינטרנט וכל אחד קיבל כינוי red devil 1, red devil 2, red devil 20 וכו'..
עם הזמן אנשים עזבו את הקטע ומישהו העתיק לי את הred devil17 ומאז אני rd17… :)

היית אתמול באנפילד, היה משחק טוב שלנו, בטח יחסית למשחקי הבית האחרונים. למרות זאת אני מבין את הביקורת של יאיר (RD17) כי הכדורגל של ליברפול הוא באמת לא משהו לספר עליו הביתה גם ביום "טוב".

משהו על כדורגל ומלחמה:
בספר המופלא "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מנסה הגיבור לבחון את תגובתו הרגשית לכך שהעולם הושמד ושהוא הניצול היחיד. בתחילה הוא תמה על כך שהוא אינו מרגיש דבר ואז הוא מבין שזה מופשט לו מדי וצריך להפוך את החוויה לקצת יותר קונקרטית. הוא מתחיל דגדוג קל שהוא מבין שלונדון איננה, ותחושתו מתעצמת ככל שהרזולוציה גבוהה יותר. כשהוא מבין שאין יותר מקדונלד – הוא מתעלף.

חוויה דומה קרתה לי כשהייתי לבנון. היה בית משוגעים מסביב ולא הבנתי למה אני לא מרגיש כלום. באיזשהוא שלב הבנתי שיתכן שאני הורג אוהדים של ליברפול – זה כבר עשה את העבודה.

איציק,

היית באנפילד אתמול ואין שום פוסט על זה? התרגלת? ומה שלום אריגיא? וההיא איך קוראים לה, נדמה לי רוזה? לעצם העניין אני לא חושב שיש איזו קבוצה מבריקה השנה באנגליה. פה ושם הצגות, אבל לא משהו קבוע ורציף. יחד עם זאת, אתה לא חושב שליברפול שיחקו באמת טוב אתמול? אני מניח שיהיו מי שיגידו שבולטון לא היו במשחק. אני חושב שליברפול הוציאה אותם מהמשחק עם כדורגל קבוצתי משובח והברקות אישיות של כמה שחקנים.

נצרים,טנקים וויט הארט ליין….סיפור נפלא לשבת. זה ידוע לכל שהותיקים של פלוגה ב' לעולם לא מגיעים לנחלה.

מכל הסיפור (היפה) אני לוקח את הפיוט "עת שערי רצון".
הוא תמיד היה אחד הפייבוריטים שלי.
כה לחי איציק!

מסיבת סיום במפרץ.
הנשיא ג'ד יורק והמנכ"ל סקוט מק'לוהן נכנסו לחדר ההלבשה הצוהל. למה צוהל? כי דקה לפני כן, הבקיע ג'ו נדני הבועט המוכשר שער שדה שניצח עבור הניינרס' את המשחק האחרון לעונה, 27 : 24 על הוושינגטון רדסקינס'.
המשחק בקנדלסטיק פארק בפריסקו היה די מותח. הניינרס' עלו ל – 7:0 מטאצ'דאון של הקווטרבק שון היל, וושינגטון הישוו ועלו ל – 17 : 7, הניינרס חזרו ועלו ל – 24 : 17, כדי לראות את אדומי העור חוגגים שיוויון 24 : 24 בדרך להארכה. שון היל שמסתמן כיורש ראוי לשושלת המונטנאית והיאנגית, הוביל בקור רוח את ההתקפה האחרונה של הניינרס' עם תקתוקי השעון עד שזה עצר על 0 שניות לסיום המשחק. אז נכנס נדני לבעיטת שער שדה מטווח של 38 יארד, משהו כמו שלושים וחמישה מטרים. האיצטדיון עצר את נשימתו, כך לפחות אני מתאר לעצמי, כי אני את שלי עצרתי מול רישום המשחק live ב ESPN, בעיטה, ויש. הניינרס מסיימים עונה עם שבעה נצחונות ותשעה הפסדים, לא רע עבור קבוצה שהחליפה מאמן ראשי במהלך העונה ונשענה על יכולת מופלאה של הקווטרבק השלישי אחרי שהראשון נפצע והשני פישל.
לפלייאוף כמובן לא עלינו, אבל אין סיבה שלא נהיה שם בעונה הבאה. או איך אמר שון היל: "We don't ever want to be done in December again."
אה, נזכרתי למה הנשיא והמנכ"ל נכנסו לחדר ההלבשה. הם בישרו לקבוצה על הארכת החוזה של המאמן מייק סינגלטרי. ואז התחילה השמחה האמיתית.

סגור לתגובות.